| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בתקופת טריינוס וטקיטוס, ויתרו כבר יהודי אלכסנדריה ומצרים על שאיפותיהם להיקלט בחברה היוונית. המצב היה דומה בארץ-ישראל ובריכוזי היהודים האחרים. המרד הגדול של שנות 70-66 וסופו הטרגי, הרס כל תקווה של התקרבות בין היהודים לבין העולם היווני והרומי. אחד ממקורות המרידות בגלויות שונות,35 בשנים 117-115 לסה"נ, ושל מרד בר-כוכבא (135-132), היה אמונה משיחית עמוקה שהיתה מנוגדת לחלוטין לכל פשרה עם התרבות היוונית והרומית, וביטוי להלכי רוח לאומיים שרווחו בחלק הולך וגדל של הציבור היהודי.36 עם ירידתה של יהדות אלכסנדריה ומצרים, והתגברות הרגשות הלאומיים והדתיים היהודיים בשרידיה, איבדה הספרות היהודית בלשון יוונית את צדקת קיומה במצרים; בארץ-ישראל היתה תפוצתה של השפה היוונית מוגבלת. מבלי להיכנס לוויכוח על מידת ידיעתה של היוונית על-ידי שכבות שונות של האוכלוסיה, ושימושה כלשון דיבור בין היהודים, נעלה מכל ספק שהלשון העברית שמרה על מקומה כלשון הפולחן הדתי והלימוד. עד כמה שהיתה נסיגה של הלשון העברית, בין כשפת יום-יום, בין ביצירה הספרותית, היתה זאת לטובת הלשון הארמית שהיתה הלשון הרווחת בכל המזרח התיכון. מצב דומה שרר בארם-נהריים (בבל, לפי המינוח המקובל בין היהודים), שם לא היכתה היוונית שורשים בין היהודים. מכיוון שאיש לא מצא עוד עניין בספרות היהודית הכתובה ביוונית, היא נעלמה כמעט לחלוטין.37 היא ניצלה משיכחה גמורה מפני שאבות הכנסיה הנוצרית שמרו על אותן היצירות שהיו הבסיס של דתם, בראש וראשונה על התנ"ך ביוונית, שכלל גם כמה ספרים שלא התקבלו על-ידי היהודים עצמם כראויים להחשב ככתבי קודש (מקבים, טוביה ועוד), וגם על כתבי יוסף בן-מתתיהו ופילון. כתבי יוסף בן-מתתיהו זכו להשמר תודות לקטע המכונה בספרות המדעית בשם Testamentum Flavianum (הערות של פלוויוס) בקדמוניות יח, 64-63, אשר מזכיר את ישו והוצאתו להורג, שהוא בעיני הנוצרים עדות חיצונית בעלת ערך עצום לקיומו ושליחותו של ישו;38 פילון מאלכסנדריה יצר פילוסופיה דתית מסינתזה של יסודות מן היהדות ומן ההלניסם, שרבים מבין אבות הכנסיה הנוצרית, ובמיוחד קלמנס ואוריגנס, שניהם בני אלכסנדריה, השתמשו בה בעיצוב התיאולוגיה הנוצרית. הכנסיה באלכסנדריה טענה שהיא ממשיכה את מסורתו של פילון; לפי אחת מן האגדות הנוצריות, נפגש פילון כשהיה ברומא בראש המשלחת שבא לפני קליגולה, בשליח פאולוס, ואפילו עבר לדת הנוצרית. בגלל זה שמרו הנוצרים על כתבי פילון.39 שמירתן ולימודן של יצירות יהודיות, שלא לשמן, אלא כחלק מן החיפוש אחרי מקורות הנצרות, היו ראשיתה של מסורת הקיימת עד היום הזה, שלה אנו חייבים כמה מן העבודות החשובות ביותר על היהדות בדורות האחרונים, כגון, "תולדות העם היהודי" של א' רנן,40 כמבוא למפעלו על מקורות הנצרות, ספרו של שירר על העם היהודי בתקופה ישו,41 ועבודתו של אד' מאייר, "מוצא הנצרות וראשיתה".42 מסורת זאת נמשכת עד היום בפרסום כתבי פילון במסגרת הוצאת מקורות הנצרות (Sources chrétiennes), בצרפת, ועוד במפעל היוצא לאור בהולנד, שמנחם שטרן היה אחד מעורכיו, "אוסף של עניינים יהודיים בתקופת הברית החדשה".43 אבל כאשר הוגים ומלומדים נוצרים באלכסנדריה התעניינו ביצירותיהם של היהודים, לא היו כבר "יהודים הלניסטיים" באלכסנדריה. שרידי הקהילה היהודית במצרים פנו עורף ללשון היוונית ולתרבות הגויים.44 במאות השנים שבאו לאחר מכן חלה ההתפשטות האדירה של הנצרות במצרים ובכל ארצות המזרח התיכון, והנוצרים שתפסו מקום יותר ויותר נכבד בחיי התרבות, ראו ביהודים עם קשה עורף שלא הכיר במשיח וגרם למותו.
כך, היהדות האמיתית וההלניות לא נפגשו, כשם שגם אלכסנדר לא פגש את שמעון הצדיק, אף-על-פי שהיהודים חיו בתקופה של כמעט אלף שנה בתוך העולם היווני והרומי. קשה להמלט מהרגשה של תסכול על ההזדמנות שהוחמצה. ארנלדו מומיליאנו, בספרו Alien Wisdom ("חוכמה זרה"), ניסה להתחקות על דרך קבלתה של חוכמה מעמים אחרים על ידי היוונים, וכתב דברים מאירי עיניים על מגבלותיהם של היוונים להבין ולקלוט "חוכמה זרה". ראשית כל, הוא עמד על העובדה שהיוונים לא נהגו, בדרך כלל, ללמוד שפות זרות, וציפו שהזרים (הברברים) יתרגמו את יצירותיהם לשפת התרבות, היוונית. אבל הכתובים שאצרו את הישגי העמים הזרים לא נחשבו ראויים לעיון אלא אם עברו תהליך מיוחד במינו: העמים הזרים נדרשו להציג, ביוונית כמובן, את תולדותיהם ותורותיהם במסגרות ספרותיות שהיו מקובלות על היוונים, ובמונחים שלהם היו רגילים. פירושו של דבר היה התאמה של אמונתם וערכיהם לדרכי הביטוי הנהוגות אצל היוונים, ומובן מאליו שכל זה נעשה במסגרת של קבלת העיקרון של עליונות התרבות היוונית.45 כך, אנשים ממוצא "ברברי", כמו זנון מכיתיון או כריסיפוס מסולי, יכלו להחשב כפילוסופים יווניים, כי מחקו מתורותיהם כל דבר שרמז על שורשיהם. היהודים בחרו בדרך שונה: אותם יהודים שספגו את תרבות יוון היו משוכנעים שערכים המקוריים בתחום החוק, המוסר, הדת ומנהגיהם לא נפלו מן השיאים שאותם יצרו היוונים, והשקיעו מאמצים רבים כדי להוכיח את הדבר. אבל, התברר להם כי רק על-ידי ויתור על זהותם יוכלו לזכות בהכרה מעולם הגויים. מיעוטם נקטו בצעד זה ואבדו ליהדות, אך רוב היהודים לא היה מוכן להתבטלות ממין זה. יהודים ויוונים חיו אלה ליד אלה, אבל תרבויותיהם היו שונות והתפתחו בכיוונים נפרדים. כמובן שהלשון היוונית והתרבות היוונית השפיעו על היהודים (שאול ליברמן לימד אותנו על היקף השפעה זאת ועל מגבלותיה46), וכמובן שהיתה גם השפעה בכיוון הפוך (הזכרנו לעיל את הופעתם של גרים, יראי ה' [metuentes], ושומרי שבת). השפעה הדדית בין תרבויות שונות, ודרכי שאילת ערכים תרבותיים מעם לעם, הן סוגיות נכבדות ביותר, ולא באתי לפתור אותן במסגרת מאמר זה. אבל מתוך העיסוק וההתעניינות בעולם היווני ובעולם היהודי, התברר לי שאפשר לחיות ביחד, בלי להיפגש ותוך ניכור גדול. על מנת לסכם את עיוני זה שהתבסס על עבודותיהם של כמה מגדולי המלומדים בתחום הלימודים הקלסיים, בתקופה האחרונה, אשר גם העמיקו בחקר תרבות ישראל – יוחנן לוי, אביגדור צ'ריקובר, ארנלדו מומיליאנו ומנחם שטרן – נחזור לעניין שממנו התחלתי. אני מפקפק מאד אם יוחנן לוי היה מסכים לכותרת שנתנו לאוסף מאמריו. בהרצאה שנשא בשנת 1942, הוא תיאר את היחסים בין היהדות לבין העולם היווני והרומי כ"מלחמת-איתנים בין שתי מחשבות יסוד. שנאת היוונים והרומאים היתה התשובה על הרעיון של בחירת ישראל... נתקיימה בה נבואתו של בלעם: 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב' (במדבר כג, ט)".47
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
