| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שני מחקרים על ההתייוונות והיהודים בתקופה היוונית-הרומית פורסמו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, ושניהם תרמו תרומה חשובה בזכות עצמם, בד בבד עם ההשפעה העצומה שהייתה להם על המחקר בדורות הבאים. שני חוקרים, שהתגוררו בשתי יבשות שונות, חקרו הקשרים היסטוריים שונים, על סמך מקורות שונים, ופרסמו בהפרש של חמש שנים זה מזה את מחקריהם, שהיו חלוציים בתחומם. אליאס (אליהו) ביקרמן פרסם את חיבורו Der Gott der Makkabäer בשנת 1937, ובו הציע הסבר מהפכני לנסיבות שהביאו לגזֵרות אנטיוכוס בשנת 167 לפסה"נ. החיבור התרכז בהקשר היווני-הסלווקי של ההיסטוריה היהודית בתקופה ההיא ובתפקיד המרכזי שמילאו המתייוונים היהודים בהחלת הגזרות. בשנים שלאחר מכן פרסם ביקרמן עוד מחקרים, שהאירו את ההקשר הרחב יותר של המאורעות ושל התעודות הקשורים לדברי ימי ישראל בתקופה ההלניסטית. שני ספריו האחרים בנושא, From Ezra to the Last of the Maccabees, שראה אור בשנת 1962, ו-The Jews in the Greek Age, שראה אור לאחר מותו, ב- 1988, עוסקים אף הם בהשפעה המרחיקה לכת של ההלניזם על היהודים בתקופה שבין כיבושי אלכסנדר מוקדון למרד החשמונאים. ביקרמן היה אחד החוקרים החשובים ביותר בתחום ההיסטוריה העתיקה במאה העשרים, וניגש אל דברי ימי היהודים מתוך היכרות עמוקה עם המקורות היווניים-הרומיים ומתוך הבנה עמוקה לחברה ולתרבות הקלאסית בעידן זה. המחקר החשוב השני, שהופיע בשנת 1942, היה ספרו של שאול ליברמן Greek in Jewish Palestine. מי שנודע כגדול חוקרי התלמוד במאה העשרים, פרסם לראשונה בספר זה כמה מחקרים, שבהם הדגים את מידת ידיעותיהם של החכמים בלשון היוונית ובתרבותה. הכרך השני של מחקר זה – Hellenism in Jewish Palestine – הופיע כעבור שמונה שנים. שני הספרים הופיעו יחד בעברית תחת הכותרת: 'יוונית ויוונות בארץ-ישראל' (תשכ"ג). אף שכבר היו ידועות למעלה מ- 3,000 מילים יווניות ולטיניות המופיעות במקורות חז"ל, בזכות מילונו של שמואל קראוס, Griechische und Lateinische Lehnwörter im Talmud, Midrasch und Targum, שהופיע בשנת 1899, הרי שמחקריו של ליברמן הרחיקו לכת מעבר לשימוש גרידא במילים ובמונחים יווניים ורומיים. הוא הראה באיזו מידה הייתה ההיכרות של חז"ל עם תרבות זו עמוקה, וכללה מנהגים פגאניים, סדרי מנהל, מינוח משפטי ועיסוק במדעי הטבע. העיתוי לפרסום ספרו הראשון של ליברמן הושפע מן הגילויים בבית שערים בסוף שנות השלושים של המאה העשרים. ליברמן קיים קשר הדוק עם חופר האתר, בנימין מזר, וממנו למד על מידת ההתייוונות של הנקברים, ובהם מי שזוהו עם בני ביתו של ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, עם נשיאים שבאו אחריו ועם דמויות אחרות מעולמם של חכמים. כיצד, שאלו, ניתן להסביר התייוונות כה עמוקה בבית קברות של חכמים? לדעתו של ליברמן, כפי שהביעה בספרו, לא היה בכך כדי להפתיע, שכן חכמים רבים היו מעורים בתרבות היוונית-הרומית הסובבת. מחקריהם של ביקרמן וליברמן בישרו גל מחקרים במהלך העשורים הבאים, וכולם עסקו בקשרים ובהשפעות של העולם היווני-הרומי על היהודים ועל היהדות.6 גודינף (R.R. Goodenough) הקדיש שנים רבות לאיסוף מידע על אמנות יהודית בתקופה העתיקה והציג את החומר בסדרת כרכים, תחת הכותרת (1953-1968) Jewish Symbols in the Greco-Roman Period . למעשה יש לזקוף לזכותו של גודינף את חשיפתו של תחום חדש במדעי היהדות, שלא היה מוכר ברחבי תבל עד לימיו – אמנות יהודית עתיקה. ואולם, כפי שציין גודינף עצמו, איסוף הנתונים על האמנות היהודית לא היה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי בלבד להוכיח בעזרתו תיזה מרחיקת לכת בדבר משמעות הסמלים המופיעים באמנות היהודית, ובדבר צביונה של היהדות המשתקפת בסמלים אלה. לדבריו, האמנות היהודית משמשת עדות חשובה ליצירתיות של היהדות העממית בעת העתיקה, והאמונות הבסיסיות ביותר של היהודים נסובו סביב רעיונות מיסטיים ומשיחיים – רעיונות שלדבריו רווחו באותה העת בדתות יוון ורומא. מכאן שאפשר לפענח את ביטויי האמנות היהודית ואת האמונות המשתקפות בהם רק בהקשרם היווני-הרומי. שחזור שהציע גודינף לדת היהודית המיסטית העממית ספג ביקורת נוקבת הן מחוקרים יהודים והן מחוקרים שאינם בני ברית. ואולם, תפיסותיו בעניין מידת ההתייוונות העולה מן האמנות היהודית עצמה וריחוקה של זו מתרבותם של החכמים זכו להכרה הולכת וגוברת.7 במהלך חמש-עשרה השנים שבהן פורסמו כרכיו של גודינף עסקו אף חוקרים אחרים בשאלת ההתייוונות, ומנקודות מבט שונות. מאמרו הפופולרי של מורטון סמית משנת 1956 ('Palestinian Judaism in the First Century') קבע בקצרה ובנחרצות מסמרות בעניין מידת ההשפעה של ההתייוונות על כלל החברה היהודית לפני שנת 70 לסה"נ, ועל הפרושים בפרט. שנה אחר כך הצביע ש' שטיין על הקשר שבין סדר הפסח היהודי וההגדה לבין ה'סימפוזיון' היווני-הרומי, ועל המקבילות המדהימות שבין שתי מסגרות דתיות וחברתיות אלה.8 בועז כהן (Jewish and Roman Law, 1966) הציע בספרו כמה נקודות קשר בין שני קובצי החוקים – היהודי והרומי (ראה להלן, פרק ג). בשנות השישים של המאה העשרים הדגישו כמה חוקרים ישראלים מבחר גדול של השפעות הלניסטיות על התרבות היהודית בעת העתיקה. ספרו של אברהם שליט, הורדוס המלך (1960), וספרו של אביגדור צ'ריקובר, היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית (תשכ"ג, מבוסס על מחקר קודם שלו משנת תר"ץ), התבססו על ההקשר ההלניסטי-הרומי, וטענו שהוא חיוני להבנת ההתפתחויות ההיסטוריות בארץ-ישראל במהלך שלוש המאות האחרונות לפסה"נ. במיוחד הדגיש שליט את חשיבות הרקע הפוליטי והתרבותי של שלטון אוגוסטוס כדי להעריך נכונה את הורדוס ומדיניותו. בתיאור ארץ-ישראל ההלניסטית והחשמונאית עשה צ'ריקובר מאמץ גדול להצביע על הרקע המדיני והחברתי-הכלכלי, שהשפיע רבות על ההיסטוריה היהודית במאות אלה. יתר על כן, הוא ייחד את חציו השני של הספר ליהודי מצרים, והצביע על התחומים השונים שבהם הסתגלה קהילה גדולה זו לסביבתה. צ'ריקובר כבר טיפל קודם לכן בכמה מן הנושאים הללו, במבואו הרחב ל-Corpus Papyrorum Judaicarum, שפורסם בשנת 1957. ועוד, בראשית שנות השישים של המאה העשרים בחן יהושע גוטמן את כתביהם של הסופרים היהודים ממצרים ההלניסטית, ואת השפעת התרבות היוונית בכתביהם. בתחום אחר לגמרי עסק חיבורו של גרשום שלום, Jewish Gnosticism, Merkavah Mysticism and Talmudic Tradition (1960). גם חיבור זה שב והדגיש את ההשפעה של תרבויות זרות, של חוגים גנוסטיים, על המיסטיקה היהודית במאה הראשונות לסה"נ. לבסוף, בשנת 1967 פרסם מ' מרגליות את שחזורו לספר הרזים, חיבור יהודי מן המאה הרביעית לסה"נ, העוסק במאגיה שימושית, ומבחינים בו בהשפעה של מסורות ומנהגים פגאניים (ומאוחר יותר אף נוצריים), שרווחו בכל העולם הרומי-הביזאנטי. בתקופה זו בערך החלו כמה חוקרים נוצרים להתעניין בשאלת ההתייוונות של החברה היהודית. המניעים למחקרים אלה שונים היו מחוקר לחוקר, אולם משותפת לכולם הייתה השאיפה לחשוף באופן המלא ביותר את עולמם של ישו ושל הכנסייה היהודית-הנוצרית הצעירה בירושלים וביהודה. כן גברה בקרבם ההכרה, שאבד הכלח על התפיסה בדבר קיטוב בין יהודי ארץ-ישראל ליהודי התפוצות, ושרק יהודי התפוצות היו מיוונים כדבעי. בשלב זה הוברר מעל לכל ספק, שההשפעה ההלניסטית על יהדות ארץ-ישראל עצמה הייתה ניכרת. מכאן, שאם מחפש החוקר את מקורות ההשפעה ההלניסטית על פאולוס ועל סופרים אחרים שחיברו את ספרי הברית החדשה, יש להביא בחשבון את הצביון התרבותי של ירושלים, יהודה והגליל, ולא רק של אלכסנדריה, אנטיוכיה, אסיה הקטנה או רומא. בספרו Do You Know Greek? How Much Greek Could the First Jewish Christians Have Known? (1968) טען י' סוונסטר באופן משכנע, שהשפה היוונית רווחה בקרב הנוצרים הקדמונים, כולל ישו עצמו. לתיאוריה כזו יש משמעויות מרחיקות לכת, שכן אם ידע ישו יוונית ואף שוחח בה, הרי ייתכן מאוד שחלק מן המסורות המובאות בבשורות (האוונגליונים) שימרו את דבריו שלו כלשונם. שנים אחדות לאחר ספרו של סוונסטר הופיע מאמרו של פיצמאייר על השפות בארץ-ישראל במאה הראשונה לסה"נ, והוכיח באופן משכנע את עליונותן של שתי השפות הבין-לאומיות, ארמית ויוונית, בה.9 שנה אחר כך פרסם מורטון סמית את ספרו Palestinian Parties and Politics that Shaped the Old Testament, הדן במרבית האלף הראשון לפסה"נ, מימי הבית הראשון ועד התקופה ההלניסטית. בין מחקריו בספר זה ייחד סמית פרק ל'התייוונות', ובו דיון בהשפעת העולם הפרסי והיווני על התפתחותה של ארץ-ישראל בתקופה שקדמה לכיבושי אלכסנדר מוקדון. שורשי ההתייוונות המאוחרת נמצאו כבר במפגש תרבויות זה, אי שם בתקופה הפרסית, כלומר במאות השישית עד הרביעית לפסה"נ. מחקר שהוא בבחינת ציון דרך בנושא ההתייוונות פורסם בגרמניה בשנת 1969, הוא ספרו בן שני הכרכים של מרטין הנגל, Judaismus und Hellenismus (תורגם לאנגלית: Judaism and Hellenism, 1974). במחקרו טעןן הנגל, שמידה גדולה של השפעה יוונית חדרה ליהדות כבר במאה השלישית לפסה"נ, ושקבוצות יהודיות רבות מיהרו לקלוט את דפוסי התרבות השלטת בעולם ההלניסטי ולהסתגל אליהם. הנגל חיפש מקבילות, שבעזרתן ניתן להסביר את ההתפתחויות בתחומים רבים בחברה היהודית במהלך מאה וחמישים השנים שבין מות אלכסנדר מוקדון לפרוץ מרד החשמונאים. הנגדל זיהה מרכיבים הלניסטיים בספרות היהודית מימי הבית השני ובקרב כתות בנות הזמן (כגון בן סירא, החסידים וכת מדבר יהודה), וגייס לעזרתו את העדות הארכיאולוגית והפגאנית כדי לצייר תמונה שלמה ככל האפשר של השינויים התרבותיים באזור כולו. הנגל גם אימץ את שיטתו של ביקרמן בנוגע ליוזמתם של המתייוונים בהחלת גזרות אנטיוכוס בשנת 167 לפסה"נ, ואף הרחיק לכת וטען, שיהודים מתייוונים אלה היו קנאים לדרכם, שחייבה לשלול את התורה, או לפחות לצמצם צמצום ניכר בסמכותה בחברה היהודית. בעקבות מחקר זה כתב הנגל עוד כמה חיבורים שטיפלו בשאלת ההתייוונות בסוף תקופת הבית השני,10 והחשוב שבהם הוא: (1989) The 'Hellenization' of Judaea in the First Century after Christ . במהלך העשורים האחרונים הופיעו כמה מחקרים ממוקדים יותר, שבחנו לעומק היבטים של ההתייוונות. מחקרו של ה' פישל הציע כיוונים חדשים לבחינת הקשרים שבין ספרות המדרש של חז"ל לבין תופעות דומות בעולם היווני-הרומי, כפי שעשה מחקרו של דאובה למידות שהתורה נדרשת בהן לפי חז"ל, עשורים מספר קודם לכן.11 מחקרים אחרים – ואין מדובר כאן אלא במדגם מייצג בלבד – עסקו במבחר נושאים הקשורים להתייוונות: ספרות יהודית-הלניסטית, במיוחד אפוקליפטיקה (י"י קולינס), יהדות הלניסטית (ל' גרבה), פילון (צ"א וולפסון, א' מנדלסון), בן-סירא (ג' סנדרס), קומראן (ד' וינסטון, ש' שקד, מ' הנגל, ד' מנדלס), הפרושים (א' ביקרמן, מ' גלר), אפיגרפיה (ב' ליפשיץ), עולמו היווני של יוספוס (ט' רייאק), שימושו של יוספוס בדפוסים ובערכים יווניים בתיאור דמויות מקראיות (ל' פלדמן), לאומיות יהודית (ד' מנדלס), אסכולות פרושיות-חז"ליות ותורתן לאור מקבילות באסכולות הפילוסופיות היווניות (י' גולדין, ש' כהן, ס' מייסון, פ' אלכסנדר), הלכה (ב' כהן, ש' כהן), ארץ-ישראל בשלהי העת העתיקה (מ' אבי-יונה) ועוד.12 לאחרונה טיפלו א' רפפורט וט' רייאק בתופעת ההתייוונות בממלכה החשמונאית, תוך כדי עיון ועידון נוספים.13 כפי שהיה אפשר לצפות, התגובה על דגשים חדשים אלה לא איחרה לבוא. בעשורים האחרונים הייתה חייבת המטוטלת לנוע גם לכיוון האחר, לפחות במידה מסוימת, הן משיקולים אקדמיים, והן, לא פעם, משיקולים אחרים. כבר בשנת 1961 השמיע ס' סנדמל אזהרה מתודולוגית כנגד סכנת שיגעון ההקבלות (parallelomania); תופעות דומות אינן בהכרח עדות להשפעה ישירה, טען. במקרים אחדים פורסמה תגובה או אף התקפה ישירה על חיבור זה או אחר מאלה הנזכרים לעיל. גדליהו אלון הגיב בביקורתיות על ספרו של ליברמן הנזכר; א"א אורבך, א"ד נוק ואחרים מתחו ביקורת על שיטתו של גודינף; ל' פלדמן, פ' מילר, מ' שטרן ומ"ד הר – על חיבורו הגדול של הנגל; לאחר זמן, א' גרינוולד, ד' הלפרין, א' שוויד, מ' אידל וי' דן – על שיטתו של שלום.14 לעתים עסקה הביקורת בשאלה, אם אפשר בכלל לגלות סימני התייוונות בתחום מסוים – וכשאלה התגלו וזוהו, נעשו ניסיונות לקבוע את מידת ההתייוונות – האם הטיעונים של חוקרים שונים בדבר מידת החשיפה למרכיבים הלניסטיים ואימוצם אמנם תקפים? במאמרים מספר, ובכרך (1975) Alien Wisdom: The Limits of Hellenization , הציע א' מומיליאנו ניתוח שקול של אופי ההתייוונות ומידת השפעתה הן בתפוצות והן ביהודה. חילופי הדברים בין החוקרים סייעו לחדד יותר את טיעוניהם של הצדדים, ולא פעם נוסחו טיעונים שונים מחדש לאור הביקורת. כך, למשל, אימץ ליברמן עמדה מתונה יותר בדבר השפעת ההתייוונות על חז"לבמאמרו: 'How Much Greek in Jewish Palestine' (1963), ובמבוא למהדורה העברית של ספרו יוונית ויוונות בארץ-ישראל (תשכ"ג).15 גם גודינף, בכרך השנים-עשר של מחקרו (1965), שבו הגיב לדברי מבקריו על אחד-עשר הכרכים הקודמים, חזר בו מקביעות מסוימות, תוך שהוא מעדן (ויש הטוענים אף מפריך) כמה מרכיבים משיטתו הכללית. לבסוף, במהלך העשורים האחרונים ניסו מחקרים אחדים לצמצם את מידת ההשפעה היוונית והרומית על היהדות שמצאו חוקרים קודמים. חיבורו של ב' בוקסר על סדר הפסח, וחיבורו של ו"ס טאונר על כללי הפרשנות של חז"ל, כמו גם חיבוריהם של ב' ג'קסון ור' קצוף על הקשר שבין ההלכה היהודית לחוק הרומי הם דוגמאות לגישה זו.16 לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
