ספרות חז"ל

יצירתם הספרותית של חז"ל – חכמינו זכרם לברכה. חז"ל חיו ופעלו בארץ ישראל ובבבל כ- 700 שנים, מן המאה ה- 1 עד המאה ה- 7 לספירה. יצירתם הספרותית של חז"ל מגוונת ביותר, ובה ספרי הלכה ואגדה (בעיקר המשנה והתלמודים), תרגומים של התנ"ך לארמית, פרשנות למקרא (באמצעות מדרשי אגדה ומדרשי הלכה), תפילות ופיוטים.
ספרות האגדה נוצרה בארץ ישראל והיא חלק מיצירתם של חז"ל.



 

תורה שבעל-פה

המושג "תורה" כולל גם את התורה שבכתב (=ספר התנ"ך) וגם את התורה שבעל-פה, שהיא ביאור והרחבה לתורה. על-פי המסורת, גם התורה שבכתב וגם התורה שבעל-פה נמסרו למשה בהר סיני. אבל התורה שבעל-פה, בניגוד לתורה שבכתב, לא נכתבה במשך תקופה ארוכה. היא נמסרה מדור לדור בעל-פה.
בתקופה מאוחרת יותר, כאשר התרבו מאוד דברי התורה שבעל-פה, והיה חשש שישכחו אותם - החליטו חז"ל להעלות על הכתב את החומר הרב שנאסף - בתהליך שכלל בחירה, ניפוי ועריכה. כך נכתבו המשנה, התלמוד, המדרשים וחיבורים אחרים.
"התורה שבעל-פה" היא חלק מספרות חז"ל - מן היצירה של חכמי ארץ ישראל ובבל במאות 1-7 לספירה, בתקופת המשנה והתלמוד.



 

תנאים

חכמי ארץ ישראל שחיו ופעלו בשנים 20-220 לספירה (בערך). התנאים היו חכמי האגדה וההלכה, שעסקו בתורה שבעל-פה ויצרו את המשנה.
המילה תנאים באה מן הפועל הארמי "תנא", שפירושו: שנה, שינן, למד.
התנא היה מי ששנה, למד, את התורה שבכתב ובעל פה. דברי התנאים מופיעים גם במשנה וגם בתלמודים, וכן בספרי המדרשים.



 

משנה

דברי הלכה (דיון בחוקים, בדינים ובמצוות) – ודברי אגדה ומוסר, שחוברו בידי התנאים, חכמי ארץ ישראל במאות 1-2 לספירה. תחילה היו הדברים תורה שבעל-פה, שאותה למדו, שיננו ומסרו בעל-פה מדור לדור. אבל כאשר התרבו מאוד דברי התורה שבעל-פה, והיה חשש שישכחו אותם – החלו להעלות אותם על הכתב.
חלקים מן המשנה נערכו כנראה במהלך המאה ה- 2 לספירה. העריכה הסופית של המשנה נעשתה בידי רבי יהודה הנשיא, שפעל בסוף המאה ה- 2 ובתחילת המאה ה- 3 לספירה. רבי יהודה הוסיף על החומר שאספו התנאים לפניו, ערך את החומר ומיין אותו לפי נושאים .
במשנה שישה סדרים (ש"ס), שישה חלקים: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים וטהרות.
כל סדר, כל חלק, מחולק למסכתות; כל מסכת מחולקת לפרקים, כל פרק – לסעיפים, וכל סעיף נקרא "משנה".



 

חתימת המשנה

"מסתבר שמיד לאחר שסיים רבי [יהודה הנשיא] את סידור (=עריכת) המשנה בכתב, לא זו בלבד שהיא הפכה להיות ספר לימוד (Text Book) בבית מדרשו שלו, אלא היא אף נתפשטה מהר בבתי מדרשות רבים אחרים, בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, בייחוד בבבל. ואף-על-פי שפה ושם הוסיפו עליה דברים, הרי בעיקרו של דבר נחשבה חתומה. ואף רבי [יהודה הנשיא] לא הוסיף עליה ולא שינה בה; וגם כשמצא להלכות מסוימות נוסחאות טובות יותר - "משנה לא זזה ממקומה" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף לה עמ' ב)…"

© משה דוד הר, "דת ורוח ביישוב היהודי: עולמם של חז"ל", בתוך: משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי - תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, תשמ"ה-1985, עמ' 162.


כדאי לראות גם - יהודה הנשיא.



 

תלמוד (בבלי וירושלמי)

שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, מבוססים על המשנה ומציגים דיונים על דברי המשנה.
שני התלמודים מסכמים את "התורה שבעל-פה", אך בדרך-כלל אין בהם קביעה סופית של ההלכה – אלא הצגת הדיון עצמו.
הדיונים בתלמוד מבוססים על חשיבה משפטית, ובהם - טיעונים וטיעוני נגד, ויכוחים ומחלוקות. בתלמוד משובצים גם אגדות ומדרשי אגדה, דברי מוסר, תיאורים הנוגעים להווי החיים ולמנהגים ועוד.
שני התלמודים נכתבו בשפה הארמית והם נוצרו במאות 3-5 לספירה בשני מרכזים:
התלמוד הבבלי נוצר ונכתב בבבל, בערים סורא ופומבדיתא; התלמוד הירושלמי נכתב בארץ ישראל, בעיקר בעיר טבריה. התלמודים מחולקים לסדרים (=חלקים) על-פי החלוקה של המשנה. שני התלמודים עוסקים רק בחלק מן המשנה. כל אחד מהם עוסק בארבעה סדרים מן המשנה: התלמוד הירושלמי עוסק בסדר זרעים, מועד, נשים ונזיקין, והתלמוד הבבלי עוסק בסדר מועד, נשים, נזיקין וקודשים.
התלמוד הבבלי קבע יותר מכל יצירה אחרת את דמותו של עם ישראל, יסודות אמונתו ודרך חייו.



 

מעצבי התלמוד ומדפיסיו

עד סוף המאה ה- 15 היה התלמוד בכתבי יד בלבד, אבל עם המצאת הדפוס החלו להדפיסו בבתי דפוס. ראשונים היו האחים יהושע וגרשום שונצינו, שבשנת 1483 החלו להדפיס באיטליה חלקים מן התלמוד.
אבל התלמוד בשלמותו עוצב ונדפס רק בשנים 1520-1523 בידי דניאל בומברג בוונציה שבאיטליה. דניאל בומברג היה מומר נוצרי שלא ידע עברית, ומשום כך נעזר ביהודי שהתנצר, אשר סייע לו בהדפסת כתבי היד היהודיים.
בדפוס בומברג נקבעו צורת הדף התלמודי הכולל בכל עמוד פירוש רש"י ופירושים נוספים.
את צורתו הסופית של התלמוד קבע מדפיס נוצרי אחר מוונציה, המדפיס יושטיניאן, שהדפיס את התלמוד בין השנים 1546-1551. יושטיניאן הסתמך על מהדורת הדפוס השנייה של בומברג והוסיף לה עזרים חשובים, כמו מראי מקום ליד פסוקים מן התורה המופיעים בטקסט התלמודי.

בזמננו - מאז שנת 1967 - מדפיס בישראל הרב עדין שטיינזלץ מהדורה חדשה של התלמוד. במהדורה זו הטקסט הארמי מנוקד ומפוסק, ולצד טקסט זה - תרגום לעברית מאת הרב שטיינזלץ. המהדורה כוללת הסברים וביאורים על חיי היום-יום בתקופת התלמוד, בצירוף ציורים ותמונות.



 

יהדות בבל

קהילת היהודים בבבל (עירק של היום) היא אחת מקהילות היהודים העתיקות בעולם. בעקבות כיבוש יהודה וירושלים וחורבן הבית הראשון (586 לפני הספירה) הוגלו רבים מתושבי יהודה לבבל. לאחר נפילת בבל בידי הפרסים קיבלו הגולים רשות לחזור ארצה, אך רק מעטים מהם בחרו לחזור. רוב בני יהודה העדיפו להישאר בבבל.
במאה ה- 3 לספירה תפסה יהדות בבל את מקומה של ארץ ישראל. מאז ועד למאה ה- 10 הייתה יהדות בבל המרכז הרוחני לקהילות היהודים בעולם. בראש ההנהגה הבבלית עמד ראש הגולה.
תפקיד ראש הגולה היה קיים בבבל כאלף שנים - עד לביטולו במאה ה- 11. התפקיד עבר בירושה מאב לבן במשפחות מיוחסות, שעל-פי המסורת היו מצאצאיו של דויד המלך.
תחילה היה מקום מושבו של ראש הגולה בעיר סורא, ולאחר מכן - בבגדד. סמכויותיו של ראש הגולה התרכזו במינהל הקשור בחיי היהודים, ובייצוג ענייניהם לפני השלטונות.
מאחר שגם המוסלמים מכבדים את דויד המלך, הם התייחסו בכבוד גם לצאצאיו - לראשי הגולה.



 

מדרש

סוג של פרשנות יצירתית, לימוד של דברים חדשים מתוך פסוקי המקרא, הבנת דברים והסקת מסקנות מעבר למה שנראה לנו כמשמעותם הפשוטה של הפסוקים. יש מדרשי הלכה הנוגעים לחוקים ולמצוות, ויש מדרשי אגדה העוסקים בסיפורי המקרא, בנבואות, במזמורים וכדומה. המילה "מדרש" נגזרת מן הפועל "לדרוש", לחקור.



 

מדרש אגדה

מדרשי אגדה הם דברים שאמרו חז"ל על החלקים במקרא שאינם עוסקים בחוקים ובמצוות - על סיפורי המקרא, הנבואות, המזמורים ועוד. חלק ממדרשי האגדה נוצרו ונכתבו בתקופת חז"ל (במאות 1-7 לספירה), ואחרים הועלו על הכתב בתקופה מאוחרת יותר. מדרשי האגדה נכתבו בעברית ובארמית, והם מפוזרים בתוך המשנה והתלמוד וגם מקובצים בספרים מיוחדים הנקראים "מדרש", לדוגמה - מדרש בראשית רבה לספר בראשית ומדרש רות רבה למגילת רות.

מדרש בראשית רבה הוא אחד מספרי המדרש הקדומים שנתחבר בארץ ישראל במאה ה- 5 לספירה. זהו אוסף של מדרשי אגדה המוצגים על-פי סדר הפרקים והפסוקים בספר בראשית, והוא מחולק ל- 100 פרשות בערך.
מדרש רות רבה נכתב במאות 6-7 לספירה, כנראה בארץ ישראל, ובו לקט מדרשי אגדה שנתחברו בידי חכמי התלמוד או בידי חכמי המשנה שקדמו להם. מדרשי האגדה בספר מסודרים לפי סדר הפרקים והפסוקים במגילת רות.

באמצעות מדרשי האגדה ביקשו חז"ל למצוא בפסוקי המקרא מסרים ורעיונות מתאימים לזמנם ולתקופתם, כמו גם משמעויות ורעיונות כללים, כגון - ערכי משפחה, מהות העולם הבא, דמויותיהם של אבות האומה ומנהיגיה וכדומה.



 

אגדה

המושג אגדה מתכוון לקטעים בספרות חז"ל שאינם עוסקים בהלכה. חלקם קשורים למקרא - ואלה מדרשי אגדה - וחלקם אינם נסמכים על המקרא. האגדה כוללת, בין השאר, מעשיות ומשלים, והיא מאופיינת גם בדמיון וגוזמה, שנועדו למשוך את קהל השומעים. דוגמה אחת מרבות לשימוש ביסודות של דמיון וגוזמה בספרות האגדה: חכמי ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד נהגו לספר בשבחה של תוצרת הארץ החקלאית. והם עשו זאת גם על דרך הגוזמה וההומור: "אמר רבי שמעון בן חלפתא: קלח של כרוב היה בתוך ביתי, והייתי עולה ויורד בו – כעולה ויורד בסולם" (מדרש ספרי לספר דברים, פסקה שיז).



 

אגדה והגדה, אגדות ומעשיות

המילה "הגדה" באה מן הפועל "להגיד", ולכן משמעותה המקורית היא "אמירה". כבר בתקופת חז"ל הייתה למילה הזאת המשמעות של סיפור או דבר חכמה שאומרים כדי לפרש את דברי התורה או את דברי הנביאים והכתובים. כיוון שבתקופת חז"ל הייתה השפעת הארמית רבה על העברית, התחילו להשתמש בצורה הארמית של המילה הזאת - אגדה - באל"ף...
כלומר, ההבדל בין "אגדה" ל"הגדה" הוא רק שינוי הצורה, ואין כל הבדל במשמעות. כך היה הדבר תחילה. אולם ברבות הימים גברה הצורה "אגדה" באל"ף ודחקה את "הגדה" בה"א. "הגדה" בהא נשארה בעברית בעיקר בצירוף "הגדה של פסח"...
בתקופה מאוחרת הרבה יותר (בסביבות המאה ה- 18) התחילו להשתמש במילה "אגדה" במשמעות "סיפור דמיוני", "דבר לא מציאותי", כנראה בהשפעת המילה הלועזית "לָגֶנדה" (Legend), לדוגמה – "כיפה אדומה" באגדות האחים גרים או "הברווזון המכוער" באגדות הנס כריסטיאן אנדרסן. ומכאן גם התרגום לאמרתו המפורסמת של הרצל: "אם תרצו, אין זו אגדה"...

על-פי: גבריאל בירנבאום, אגדה והגדה אגדות ומעשיות, לשוננו לעם, האקדמיה ללשון העברית, מחזור מה חוברת ג, ניסן-סיוון תשנ"ד-1994, עמ' 101-102.



 

הלכה

שם כולל לכל החוקים, הדינים והמצוות שביהדות. מקורה של המילה "הלכה" כנראה במילה "הליכה", שפירושה גם דרך חיים ומנהגים. ההלכה היהודית כוללת את כלל החוקים והמצוות הנוגעים לאורח החיים היהודי.
ההלכה מבוססת על התורה שבכתב ועל התורה שבעל-פה. התורה שבכתב כוללת את ספרי התורה שבתנ"ך; התורה שבעל-פה היא ביאור והרחבה לתורה שבתנ"ך, ועל-פי המסורת היא נמסרה תחילה בעל-פה, ולא בכתב, מדור לדור. כאשר התרבו מאוד דברי התורה שבעל-פה, והיה חשש שישכחו אותם – החלו להעלות אותם על הכתב. וכך נוצרו ספרי המשנה והתלמוד במאות
2-5 לספירה. התלמוד שהוא פירוש והרחבה למשנה, שימש בסיס לספרי ההלכה, שהנפוץ ביותר בהם הוא "שולחן ערוך", שכתב רבי יוסף קארו במאה ה- 16. לספר הלכה זה קדמו ספרים אחרים, ובהם "משנה תורה" (הי"ד החזקה") שכתב רמב"ם במאה ה- 12.
התורה שבעל-פה מסבירה ומפרשת את החוקים והמצוות שבתורה, לדוגמה – סוכה בחג סוכות. בתורה כתוב: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא פרק כג פס' מב). אבל בתורה לא מפורט מהי סוכה, איך צריך לבנות אותה, ממה בונים סוכה ועוד. כל הפרטים האלה מופיעים בספרי ההלכה. ויש בהלכה גם חוקים ודינים הנוגעים לאירועים ולעניינים שכלל לא מופיעים בתורה. לדוגמה – חג החנוכה. החג אינו מוזכר בספרי התורה משום שהוא נקבע לזכר אירועים שקרו כאלף שנה אחר-כך (במאה ה- 2 לפני הספירה), ולכן הדינים והמנהגים של חג החנוכה, ובהם הדלקת נרות חנוכה, נמצאים רק בספרי ההלכה.



על הלל הזקן ובית הלל ובית שמאי.