המשבר הכלכלי ברחבי אירופה החריף ב- 1810, כאשר התברר כי ההסגר היבשתי נגד בריטניה נכשל. הבריטים מצאו שווקים חדשים לתוצרתם בדרום אמריקה ובמרכזה, והבריחו גם חלק גדול מן הסחורות התעשייתיות והקולוניאליות שלהם לארצות אירופה, ואילו הצרפתים לא היו מסוגלים לספק לארצות אירופה האחרות את הסחורות הדרושות.

בצדק נאמר על נפוליאון כי היה מצביא מעולה, דיפלומט ממוצע וכלכלן גרוע מאוד. האינטרסים הכלכליים של רוסיה לא התאימו לברית הפוליטית שנכרתה ב-1807 בטילזיט בין צרפת לרוסיה, כי רוסיה הייתה זקוקה לחומרי גלם מן המושבות, בעיקר לכותנה, ובריטניה הייתה הקניינית הגדולה ביותר של התבואה ושל העצים מרוסיה. הקשר הכלכלי בין רוסיה ובריטניה היה כה חשוב, עד שהצאר נאלץ בסוף 1810 לפרסם צו שהפר את ההסגר היבשתי והרשה יבוא סחורות בריטיות לרוסיה. גם ביתר ארצות אירופה הסתמן פער הולך וגובר בין השאיפות הפוליטיות הבלתי מרוסנות של הקיסר לבין הצרכים הכלכליים של העמים.

בסוף 1810 הדיח נפוליאון את אחיו לואי מכס המלוכה בארצות השפלה, כיוון שלא נשמע להוראה לסגור לגמרי את הנמלים בהולנד בפני סחורות בריטיות. הולנד וגם החוף הגרמני של הים הצפוני - המבורג, ברמן - סופחו לצרפת, אשר גדלה ל- 44 מיליון תושבים, מהם 18 מיליון לא צרפתים. ספרד היוותה פצע פתוח בגוף האימפריה ותבעה יותר ויותר חיילים כדי שידכאו את המרד העממי. ב- 1811 נדרשו כמעט 400,000 חיילים צרפתיים כדי לדכא את המרד הכללי של העם הספרדי.

הצאר אלכסנדר ידע מאז 1811 כי ההתנגשות הצבאית עם צרפת היא בלתי-נמנעת, והוא נקט אמצעי מנע; הוא קיבל דיווחים שוטפים על תכניותיו של הקיסר מהסוכן החשאי שלו בצרפת, טאלראן, שר החוץ לשעבר של נפוליאון. לאחר שכבשה את פינלנד, רוסיה הבטיחה את האגף הצפוני שלה; הצאר הבטיח לשוודים שאם יעברו לצדו במקרה מלחמה, יקבלו את נורבגיה כפרס, שכן נורבגיה הייתה שייכת לדניה, והמלך הדני נשאר נאמן לנפוליאון. גם בדרום הצליח הצאר להבטיח את האגף הדרומי כשכרת שלום עם התורכים שבועות אחדים לפני התחלת הפלישה הצרפתית ב- 1812, ולאחר שסיפח את בסרביה לרוסיה. רוסיה הייתה אפוא מוכנה לפלישה הצרפתית, אשר באה בקיץ 1812.

במאי 1812 כינס נפוליאון בדזן, בסקסוניה, את הנסיכים הגרמניים, חסידיו, שהרי הוא הפרוטקטור של ברית הריינוס; באו קיסר אוסטריה, מלך פרוסיה, המלכים מבווריה, מוורטנברג, מסקסוניה, ושאר דוכסים ורוזנים, ברונים ואנשי אצולה גבוהה. נפוליאון הופיע שם כשליט בחסד עליון; כלומר, כאן נפרד סופית מן המהפכה.

תקוותו של נפוליאון הייתה שיוכל לנהל נגד הרוסים מלחמת בזק של קרב אחד, שיכריע את הכף. הוא רמז לקיסר האוסטרי, פרנץ, שאם הוא ינצח את הרוסים, הוא יחזיר לאוסטריה את שלזיה ואת איליריה, וכך תקבל שטחים שאבדו לה במלחמות קודמות.

במסע לרוסיה השתתפו יותר מ- 600,000 חיילים; כשליש מהם היו צרפתים, כ- 100,000 מהמחוזות המסופחים לצרפת: איטלקים,הולנדים, גרמנים; 30,000 היו אוסטרים, 20,000 היו פרוסים, 130,000 היו ממדינות ברית הריינוס והיו גם פולנים, שוויצרים וחיילים מארצות אחרות. לא כל הצבא גויס למסע לרוסיה, כיוון שמאות אלפים היו נדרשים בספרד. כנגדו, בראש הצבא הרוסי עמד עד ה- 20 באוגוסט ברקלה דה-טולי, ממוצא סקוטי, שהתפרסם לאחר שכבש את פינלנד ב- 1809 משוודיה. לאחר החודשיים הראשונים של המסע מינה הצאר את קוטוזוב, מצביא ממוצא רוסי, למפקד העליון.

את המסע לרוסיה יזם נפוליאון בעצמו, בניגוד למסעות הקודמים שסיבות שונות עוררו אותם: המסע נגד פרוסיה ב- 1806 נעשה עקב התגרות גלויה של המלך הפרוסי; המסע נגד אוסטריה ב 1809 התחיל עקב הכנות צבאיות של ההבסבורגים. ללא כל התגרות מצד הרוסים חצה הצבא הצרפתי את הנהר ניימן שבין פרוסיה המזרחית לבין ליטא, הגבול בין פרוסיה לרוסיה, ב- 24 ביוני 1812. באותו יום כמעט, אחרי 129 שנים, ב- 22 ביוני ב-1941 חצו הצבאות הנאצים את הגבול ופלשו לרוסיה.

שתי הנחות היו לנפוליאון. שתיהן מוטעות. ההנחה הראשונה שהצבא הרוסי יילחם שבועות מועטים ויוכרע. ההנחה השנייה - שהפולנים והליטאים יקבלו את הצרפתים כמשחררים. אבל מאחר שנפוליאון רצה להגיע לפשרה עם הצאר, הוא לא הכריז על שחרור הצמיתים והאריסים הפולנים והליטאים מן העול הפאודלי; הניסיונות של הצמיתים להתקומם עלו בתוהו, כי דוכאו על-ידי הצבא הצרפתי הפולש. נפוליאון הופיע אפוא בפעם הראשונה לא כמשחרר עמים אלא ככובש וכמשעבד.

הצבא הרוסי היה מורכב ברובו מצמיתים ששירתו בצבא 25 שנים. אף-על-פי שלא היו איכרים חופשיים ומצבם היה גרוע, הם לחמו בתנאים ובאקלים מוכרים להם. הצבא הרוסי רכש ניסיון רב במלחמות נגד התורכים, הטטארים והפרסים בשנים קודמות; והדבר החשוב ביותר היה שחייליו הגנו על ארצם, ולפיכך המוטיווציה שלהם הייתה גדולה בהרבה מזו של הצבא הצרפתי הפולש והכובש; החיילים מאיטליה, מגרמניה וממקומות אחרים לא ידעו למען מה הם נשלחים למות ברחבי רוסיה.

באמצע אוגוסט, כשבעה שבועות לאחר שהחלה הפלישה, הגיע הצבא הצרפתי לסמולנסק, עיר במרכז רוסיה. תקוותו של נפוליאון לקרב מכריע שם לא התקיימה, כי המצביא ברקלה דה-טולי פחד מהשמדת כוחו ונסוג, כפי שעשה במשך חודשיים אלה, בלא קרב מכריע. סמולנסק נותרה בידי הצרפתים. ב- 20 באוגוסט הוא הודח מהפיקוד העליון על-פי הוראת הצאר אלכסנדר, מכיוון שהאצולה בפטרסבורג חשדה בסקוטי זה שמא הוא בוגד, ושהנסיגה לא נעשתה מטעמים צבאיים, אלא משום היותו סוכן חשאי של הצרפתים. במקומו מונה, כאמור, הרוסי קוטוזוב שלא היה רק מצביא מנוסה ביותר, אלא היה סלבופיל - השתייך לחלק של האצולה הרוסית שטענה שלרוסיה מסורת משלה, שאין היא זקוקה לאירופה משום בחינה, ולכן אל לה להתערב בענייניה. קוטוזוב היה בן 67, (דרך-אגב - שתום-עין. גם נלסון שניצח את נפוליאון בטרפלגר היה שתום-עין; כשנפוליאון שהה ברוסיה, קשרה אשתו מרי לואיזה בפריז קשר הדוק מאוד עם הרוזן האוסטרי, מונטנובו, שגם הוא היה שתום-עין; אפשר לטעון כי נפוליאון נוצח על-ידי שלושה שתומי-עין), והוא המשיך בנסיגה מתוכננת. בניגוד לברקלה דה-טולי שנסוג כי חשש לאבד את צבאו, קוטוזוב נסוג בשיטת האדמה החרוכה; הוא ציווה להצית את השדות כדי למנוע מהצבא הצרפתי כל מספוא ומזון לחיילים. עד אמצע אוגוסט איבד הצבא הצרפתי, ללא קרב, יותר מ- 50,000 חיילים. הקרב המכריע, אחד הקרבות העקובים מדם בכל המסעות הצבאיים של נפוליאון היה ב- 7 בספטמבר בבורודינו, בקרבת מוסקבה. אמנם הצרפתים ניצחו, כי בלילה נסוג הצבא הרוסי משדה הקרב, אבל הם לא שבעו נחת מניצחון זה. קוטוזוב נסוג לקלוגה, בצד השני של מוסקבה, ואפשר לצרפתים להיכנס לעיר הגדולה ביותר - למוסקבה. הם נכנסו ב- 14 בספטמבר, כשלושה חודשים לאחר שהתחילו את הפלישה לרוסיה. מוסקבה מנתה אז 350,000 תושבים. בינתיים ברחו תושבים אלה ברובם, והעיר הייתה כמעט ריקה. רוסטופצ'ין, מושל העיר, פקד להצית את מוסקבה ולסלק את מכשירי הכיבוי; 30,000 בתים עשויים עץ, כמעט העיר כולה, נשרפו. במשך חמשת השבועות ששהה נפוליאון בעיר שררו בה שוד, גזל ורצח. 400 רוסים הוצאו להורג, בעוון ההצתה, כביכול. נפוליאון נחל כישלון מוחלט לאחר ששתי בקשות שלום ששיגר, לאלכסנדר ולקוטוזוב, לא נענו כלל.

אלכסנדר לא כרת שלום עם נפוליאון. הוא זכר אה המחיר ששילמו אביו פאוול הראשון וסבו פיוטר השלישי על רצונם לקשור קשר עם האויבים. כזכור, הם נרצחו.

נפוליאון נאלץ לסגת. ב- 19 באוקטובר הוא פקד לעזוב את מוסקבה. אמנם ביקש לפוצץ את הקרמלין, אך לא ביצע זאת. הצבא איבד בקרבות ובמסע הארוך שלושה רבעים מכוחו, וכעת החלה הנסיגה של כ- 120,000 חיילים בלבד. קוטוזוב עקב אחרי הצבא הצרפתי עד שעזב את אדמת רוסיה. הוא לא נעתר להצעת הנספח הצבאי האנגלי במחנהו, רוברט וילסון, לחסום את הדרך ולשבות את נפוליאון. הוא השיג את מטרתו משיצא נפוליאון מרוסיה.

כשלושה שבועות לאחר הנסיגה ממוסקבה, ב- 8 בנובמבר, הגיעו חייליו - 80,000 בלבד, לסמולנסק, שם התנפלו עליהם פרטיזנים מכל עבר; הציוד אזל, מלאי של אספקה לא נותר והחיילים אכלו את סוסיהם. היה עליהם ללכת ברגל, כשהחורף הרוסי בשער. ב- 25 בנובמבר היו צריכים לחצות את הבזינה, נהר לא עמוק ולא רחב, כ- 30 מטר רוחבו, אבל כיוון שמשני צדיו הייתה בצה, היו צריכים לבנות גשרים של כמה מאות מטרים; בתנאים אלה של קור עז, כשהם מותקפים ללא הרף על-ידי הצבא הרוסי, הצליחו רק 60,000 לחצות את הנהר. נפוליאון איבד עוד 20,000 חיילים.

אף-על-פי שקוטוזוב היה גנרל מנוסה, היו לו כמה וכמה יועצים. פרט ליועץ האנגלי וילסון היו גם כמה יועצים פרוסיים, ביניהם המצביא המפורסם קארל פון-קלאוזביץ, שנודע בספרו המסביר תיאוריה מלחמתית שתקפותה מתקיימת עד היום הזה. קלאוזביץ ראה במעבר על הנהר ניצחון לנפוליאון, שכן מצביא אחר לא היה מצליח להעביר אף חלק מצבאו בתנאים שכאלה, מה גם שפעל בלא יועצים.

נפוליאון הגיע לוילנה ב- 5 בדצמבר, ומשם ברח עם כמה מחסידיו לצרפת. את הפיקוד העליון השאיר בידי מירא, מלך נאפולי, גיסו, שכמה שנים קודם לכן פיקד על המסע הצבאי בספרד וכבש את מדריד. נפוליאון ידע שבצרפת פשטו שמועות שהוא לא יחזור עוד.

באמצע אוקטובר היה מין ניסיון הפיכה בפריז. מאלא (Malet), אחד הגנרלים שלו ניסה להתקומם והפיץ שמועה שנפוליאון נפטר ברוסיה. במשך יום אחד, ב- 12 באוקטובר, התברר כי רוב מקורביו של הקיסר לא נשארו נאמנים לו. אמנם מאלא נתפס לבסוף והוצא להורג כבוגד; אולם הסתבר כי האוטוריטה של הקיסרית מרי לואיזה שנותרה בפאריז עם תינוקה הייתה חלשה מדי. נפוליאון נאלץ, לפיכך, לחזור מיד לניהול העניינים. מן הצבא הגדול שמנה יותר מ- 600,000 איש, נותרו בחיים פחות מ- 30,000.

מיד עם שובו הוא החליט להקים צבא חדש, כי ידע שבאביב 1813 תתחיל מלחמה חדשה, שהרי בעלות הברית בראשות בריטניה, כמובן, לא יסתפקו במפלתו ברוסיה, אלא ירצו לנצחו ניצחון מוחץ וסופי.