| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קרב ווטרלו שנערך בשנת 1815 הביא באחת לסיום תקופת קיסרותו העקובה מדם של נפוליאון בהיסטוריה האירופית. תקווה החלה להפציע בקרב עמי אירופה שהנה עתה ניתן יהיה לפתור אי-הבנות בין עמים ומדינות לאו דווקא בשדה הקרב. אולם תקווה זו התבדתה במהרה: סכסוכים מקומיים לא רק שלא יושבו בדרכי שלום, הם החלו מתפשטים גם לאותם אזורים שיושבו על ידי מהגרים מאירופה, מעבר לימים. הנשק התקני ששימש את מרבית הצבאות בראשית המאה התשע-עשרה גם הוא התפתח והפך קטלני יותר. המוסקט, שחייל מאומן יכול היה לירות בו שניים-שלושה כדורים לדקה לטווח של כ- 90 מטרים, פינה מקומו בשנת 1841 לרובה המחט הפרוסי של דרייזה, רובה שנטען על ידי מנגנון של בריח, והיה בעל קצב אש, טווח ירי ודיוק גדולים הרבה יותר מבעבר. גם בתותחים חל שיפור רב, וכתוצאה מן הריכוך הארטילרי טרם קרב - המטרת פגזי תותחים לכל רוחב החזית לפני הסתערות - איבד חיל הפרשים את מרכזיותו ככוח מכריע. הברון ז'ומיני, אחד התאורטיקנים הצבאיים הגדולים של התקופה, תאר את המצב שנוצר כך: "אמצעי ההרס הולכים וקרבים לשלמות במהירות אימתנית". אולם על אף העובדה שכלי הנשק הפכו קטלניים יותר ושיעור האבדות בשדה הקרב הלך ועלה, לא נצפתה באותה תקופה כל התפתחות משמעותית בתחום הרפואה הצבאית.
פרשה ראויה לאזכור המצביעה על קשר מעניין ועל יחסי גומלין בין הרפואה הצבאית לבין התפתחות הרפואה בכלל אירעה בשנת 1822 דווקא בארצות הברית: ד"ר ויליאם בומונט, יליד קונטיקט שבארצות הברית, שימש כרופא צבאי כבר במלחמת 1812 נגד הבריטים על הגבול הקנדי. לאחר המלחמה עזב את הצבא, אולם כאשר הוצעה לו משרת מפקד בית חולים צבאי ליד הגבול הקנדי, מקום שבו יוכל, מלבד חובותיו הצבאיות, גם לנתח ולעסוק בטיפול בחולים, חזר לשירות. ב- 6 ביוני 1822 אירע המקרה אשר שינה את חייו. סוחר פרוות קנדי ממוצא צרפתי, ששמו אלכסיס סן מרטין, נפגע מירייה בצד השמאלי של בטנו העליונה. על פי תיאורו של בומונט "בדופן הבטן נפער חור בגודל של אגרוף אדם מבוגר, וכן נפגעו הריאה השמאלית ומספר צלעות". ד"ר בומונט טיפל בפצוע במסירות ומצבו אמנם הלך והשתפר, אולם כל ניסיונות הרופא לסגור את דופן הבטן עלו בתוהו, ונוצר מצב של נְצוּר (פיסטולה): חיבור בין חלל הקיבה לבין החוץ דרך החור בדופן הבטן. בתחילה היה צורך להשגיח שמזון לא יצא מן הקיבה החוצה וללמד את הפצוע לאכול כמויות מזון קטנות. מאחר שהפצוע לא היה מסוגל לחזור למקצועו הקודם שכלל מסעות ושיט בסירה בין שבטי האינדיאנים, עבר אלכסיס סן מרטין לגור בביתו של ד"ר בומונט, ועבד כשכיר בתפקידי אחזקה באחוזתו. כשלוש שנים לאחר הפציעה גילה ד"ר בומונט כי לפניו הזדמנות פז שלא נקרתה מעולם בדרכו של אף חוקר: לבדוק כיצד מתרחש תהליך עיכול המזון בקיבת האדם. ד"ר בומונט צפה בסן מרטין אוכל סוגי מזון שונים, ובדק את תהליך העיכול ואת המתרחש בקיבה במצבים שונים על ידי מדידות של מיץ הקיבה במישרין באמצעות הכנסת מכשירים דרך דופן הבטן. ד"ר בומונט היה הראשון אשר הראה כי למיץ הקיבה יש תכונות של חומר ממס וחומצי. מערכת הניסויים בתחום הפיזיולוגיה של מערכת העיכול ארכה מספר חודשים עד אשר החליט אלכסיס סן מרטין לשוב לביתו שבקנדה. אולם מספר שנים לאחר מכן חזר סן מרטין עם המשפחה שהקים להתגורר באחוזת בומונט, ואז המשיך ד"ר בומונט בניסיונות לביסוס הידע על אודות תהליך העיכול. ד"ר בומונט נפטר בשנת 1853. אלכסיס סן מרטין חי 58 שנים לאחר פציעתו, עם הנצור בין הקיבה לחוץ, ונפטר בגיל 86.
באירופה של המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הופך השירות הרפואי הצבאי לנושא זניח. בצרפת שלאחר תקופתו של דומיניק ז'אן לארה, רופא המלחמות הנפוליאוניות, ניכרת נסיגה בנושא אף כי צרפת מעורבת במלחמה בלתי פוסקת בצפון אפריקה, וגם בבריטניה נשכחים כל הישגיו של מקגריגור, רופאו הראשי של וולינגטון, ואין לשירות הרפואי הצבאי הבריטי כל המשך משמעותי. רוסיה היא המדינה האירופית היחידה שבה מתפתחים באותה תקופה שירותי הרפואה הצבאית, וזאת בעיקר בזכותו של ניקולאי פירוגוף, הרופא הצבאי הראשי, מנתח צבאי עתיר ניסיון ובעל השפעה בקרב חוגי השלטון. היעדר שירותי רפואה צבאית בצבאות המערביים היה הסיבה למחדלים הרבים שאפיינו את מלחמת קרים (1856-1854), ומאידך גיסא, היה זה הרקע לכך שדווקא בתקופת מלחמה זו חלו אחדות מן ההתפתחויות החשובות ביותר בתחום הרפואה הצבאית. את מלחמת קרים כינה המרשל מונטגומרי, גיבור מלחמת העולם השנייה, "דוגמה למלחמה מיותרת אשר נוהלה בחוסר כישרון מרבי". מלחמה זו פרצה מסיבות שונות שעיקרן שאיפות ההתפשטות של האימפריה הרוסית הצארית לכיוון טורקיה. הסיוע שהגישו לטורקיה צרפת ובריטניה, שיצאו להגן על האינטרסים שלהן באזור הים התיכון, הציב את רוסיה נגד טורקיה, צרפת ובריטניה. המלחמה פרצה ב- 14 בספטמבר 1854 עם נחיתתם של כוחות צרפתיים, בריטיים וטורקיים בחצי האי קרים אשר בצפון הים השחור, ליד הנמל הרוסי הראשי באזור העיר סבסטופול. במשך שנה וחצי נלחמו בנות הברית ברוסים, סבלו ממחלות מגפתיות קשות, והשתתפו בקרבות שונים, רבים ומרים. ב- 30 במרס 1856 הוכרז על סיום המלחמה, אך כאשר נחתם שלום פריז בין המדינות שהשתתפו במלחמה, התברר שמלחמת קרים לא הניבה כל הישג ממשי לאף גורם מדיני שהשתתף בה. בזיכרון הקולקטיבי תיזכר מלחמת קרים כמלחמה רצופת כישלונות. קרב בלקלווה והסתערות חטיבת הפרשים הקלים הבריטית על הרוסים הם דוגמה לאחת הקטסטרופות שנגרמו למסתערים חרף גבורתם בקרב - אפיזודה קטנה ובלתי משמעותית ברצף הבעיות והכישלונות. בקרב זה יצאו להסתערות על הצבא הרוסי פרשי החטיבה הרכובה הקלה בפיקודו של הלורד קרדיגן, ומבין 673 הפרשים נפגעו 272. כללית ניתן לומר כי חילות המשלוח של בנות הברית יצאו לקרב ללא משימה מוגדרת, ללא מודיעין מספק, ללא בסיס לוגיסטי או רפואי ובלי להכיר את השטח. מצב השורות הרפואי של הצבא הבריטי ערב מלחמת קרים משנת 1830 התנהל למעשה כל נושא הרפואה בצבא הבריטי על ידי עשרים ושישה פקידים שהיו אחראים על נושא הרכש, ההצטיידות וכוח האדם. עם תחילת המלחמה היו בצבא המגויס בסך הכול 225 רופאים, מתוכם רק 52 בעלי תואר דוקטור לרפואה. על מצב הרפואה בכל הצבאות אפשר ללמוד מכמה נתונים מחכימים: בחיל המשלוח הצרפתי, שמנה כ- 300,000 חיילים, שירתו 500 רופאים; בחיל המשלוח הבריטי, שמנה כ- 100,000 חיילים, שירתו 448 רופאים; בחיל המשלוח הטורקי, שמנה 35,000 חיילים, לא שירתו רופאים כלל. לעומת זאת, בכוחות הרוסיים בגזרה, שמנו כ- 324,000 לוחמים, שירתו 1,608 רופאים ו- 3,760 פלדשרים - חובשים-גלבים. התרחיש הרפואי במלחמת קרים מלחמת קרים הייתה אף המלחמה הראשונה שבה השתמשו רופאי השדה בגבס לשם קיבוע שברים. הגבס לא היה תגלית חדשה. כבר תשעים שנים קודם לכן הראה לבואזייה כי תמיסה של גופרת הסידן, כשהיא רוויה ביתר, מתגבשת ומתקשה לתבנית קבועה. אולם רק בשנת 1852 בפריז יישם שיטה זו אנטוניוס מאייסן לצורך קיבוע איברים. נראה שפירוגוף הרוסי היה הראשון שהשתמש בשיטה זו בשדה הקרב. במלחמת קרים השתמשו לראשונה אף בשירותים טלגרפיים. עובדה זו אפשרה למפקדים לשלוט בכוחות גדולים יותר ממרחק. גם לתקשורת הייתה במלחמה זו חשיבות רבה. ויליאם הווארד ראסל, כתב ה"טיימס" הלונדוני, הביא את סיפור המלחמה מעודכן מן השטח לקוראיו באנגליה. בניגוד להצהרות הרשמיות של גורמי הממשל על הצלחות ועל הישגים, ידע ראסל לספר על מצוקות, על תלאות ועל סבל. כתבתו על פינוי הפצועים מן החזית לבתי החולים בעורף דיברה בעד עצמה: השפעת כתבותיו של ויליאם הווארד ראסל על דעת הקהל באנגליה הייתה עצומה. משרד המלחמה לא יכול היה לעמוד מול הביקורת, ולכן, כדי לצאת ידי חובה, שלח בתחילה אל בתי החולים חיילים מבוגרים, ותיקי מלחמות, כדי שיתפקדו כאחים. רק כאשר אלו לא היו מסוגלים לעמוד במעמסת התפקיד ובמשימות המקצועיות שהוטלו עליהם, החליט משרד המלחמה לפעול ברצינות לפתרון הבעיה. מה באמת התרחש בחצי האי קרים מבחינה רפואית? במהלך המלחמה נמנו בקרב חיל המשלוח הבריטי, שמנה כ- 100,000 חיילים, 21,000 מקרי מוות. מביניהם נפלו בשדה הקרב רק 1,755, ועוד 1,761 נפטרו מפצעיהם. כלומר, במשך שנתיים של לחימה נפלו בקרבות כ- 4,500 חיילים, נתון שאינו חריג. אולם 16,300 חיילים, משמע 80% מן הנפטרים, מתו ממחלות: 4,500 מתו מחולירע, כ- 6,000 מתו ממחלות מעיים אחרות, בעיקר דיזנטריה, ורבים אחרים ממחלות חום, בעיקר טיפוס הבהרות, טיפוס הבטן ומלריה; למעלה מ- 2,000 חיילים נפטרו משחפת וממחלות ריאה אחרות; 1,750 מתו מנזקי קור, מצפדינה ומתת-תזונה. נתונים אלה מזעזעים במיוחד מאחר שאת מרבית מקרי המוות ניתן היה למנוע, גם ברמת הידע ובאמצעים של אז, אך בשנות המלחמה הדבר לא נעשה כיאות. מחלת החולירע, שקטלה לבדה יותר מן הנספים בקרבות, לא הייתה נפוצה בחצי האי קרים. מחלה נוראה זו הובאה לחזית מצרפת על ידי חיילים צרפתים נגועים. גם תופעה זו הייתה בת מניעה. באופן פרדוקסלי דווקא המצב בחזית לא היה כל כך נורא; נפגעו מאש האויב מעט חיילים יחסית למערכות אחרות באותה תקופה. התלאות החלו עם הפינוי לאחור. היעדר אמצעי פינוי ייעודיים, לרבות הקצאת רכבים לפינוי נפגעים, גרמו לטלטול, לסבל, לתחלואה ולתמותה של הפצועים. כאשר סוף- סוף הובאו הפצועים לחוף והועמסו על אניות הצי המלכותי כדי להתפנות לבתי החולים העורפיים של הצבא בסקוטרי, לא הרחק ממצרי הבוספורוס, היה המצב לא פחות גרוע. לדוגמה, על אחת הספינות, ה"קאנגורו", ניתן היה להשיט 250 פצועים וחולים. בפועל הועמסו עליה לא אחת למעלה מ- 1,500 נפגעים. צפיפות איומה זו אף היא תרמה את תרומתה לתחלואה ולתמותה. 20% מן המפונים שעל האנייה נפטרו בדרך. הפצועים והחולים ששרדו הגיעו לבית החולים בסקוטרי מטונפים, מזוהמים ופצעיהם מודלקים, והם עדיין במדי הקרב שבהם נפצעו מספר ימים קודם לכן. בבית החולים בסקוטרי לא היו מיטות, והפצועים והחולים הונחו על הקרקע; הם לא נוקו ומדיהם לא הוסרו מעליהם. בית החולים סבל ממחסור בכוח אדם, והמנהלות לא תפקדו כראוי. הרי כי כן אין זה פלא כי מבין כל 1,000 מאושפזים מתו 427. בקרב קטועי הגפיים עמדה התמותה על 30%. נתונים אלו, שאפיינו את אירופה במחצית המאה התשע-עשרה, לא היו רחוקים מן הנתונים שאפיינו את ימי הביניים. כתבותיו של ראסל, החל באוקטובר 1854, שעסקו במצב בתי החולים, הביאו את משרד המלחמה למנות ועדת חקירה לנושא. הוועדה, בהשתתפות רופאים בכירים, מצאה שמצב השירות הרפואי בכי רע, והמליצה על גיוס דחוף של כלי רכב לפינוי נפגעים ושל אמבולנסים מצוידים, על שינויים בתחום פינוי הנפגעים בהישט, ועל שינוי מהותי בניהול בית החולים בסקוטרי ובאחזקתו. על רקע זה הגיעה האחות פלורנס נייטינגייל לסקוטרי. שר המלחמה הבריטי שהכירה והוקירה ביקש כי תגיע לשטח שבו רוכזו הנפגעים ותאתר את הבעיות העיקריות שם.
כל חייה, מאז נערותה, חיה פלורנס נייטינגייל בתחושה שנולדה להקדיש את כל כולה למעשים נאצלים בעבור האנושות הסובלת. היא למדה בבית ספר לאחיות ופנתה לעסוק במקצוע הסיעוד, עיסוק שלא היה מקובל כלל ועיקר בקרב המעמד הגבוה שעמו נמנתה. פנייתו של שר המלחמה הייתה האות שלו חיכתה. בנובמבר 1854, שעה שהגיעה פלורנס נייטינגייל בראש קבוצה בת 38 אחיות לבית החולים סקוטרי, התמותה בו עלתה על 42%. היא והאחיות שלצדה השתיתו בבית החולים ארגון חדש. פלורנס נייטינגייל לא הייתה רק מארגנת מופלאה, היא הייתה מאורגנת מאוד באופן חשיבתה. אחד הדברים הראשונים שעשתה בסקוטרי היה לקבל לידיה את נתוני התחלואה והתמותה על מנת להבין בעזרת כלים סטטיסטיים היכן מרוכזות מרב הבעיות. פעולותיה של פלורנס נייטינגייל הביאו לירידה מדהימה בתמותת המאושפזים ללא כל שיטה רפואית חדשנית או הכנסת רעיון או מכשור בלתי מוכרים. היא עשתה זאת בעזרת ארגון נכון ושמירה על ניקיון. היא והאחיות שלצדה רחצו את החולים והפצועים, ודאגו לספק להם בגדים נקיים, מזון מתאים ומים ראויים לשתייה. פלורנס נייטינגייל לא המציאה את תורת הניקיון והארגון; היא השתייכה לקבוצה בריטית אינטלקטואלית שדגלה בתאוריות פילוסופיות תועלתניות שלפיהן על הבריאות להיות באחריות החברה והמדינה. אנשי קבוצה זו לא התמצאו ברפואה טוב יותר מאחרים, אולם הם האמינו שמחלות נגרמות כתוצאה ממיאסמה: אוויר רע שנוצר באורח ספונטני באזורי ריקבון, התפוררות ולכלוך, כמו בביצות או ליד מצבורי אשפה. ארבעה חודשים לאחר בוא משלחת האחיות לבית החולים סקוטרי יכלה פלורנס נייטינגייל להצביע בגאווה על הישג מרשים: תמותת המאושפזים בבית החולים ירדה מ- 42% ל- 2% בלבד, וכך נשארה עד תום המלחמה. עם סיום מלחמת קרים חזרה פלורנס נייטינגייל לאנגליה ונתקבלה כגיבורה. אך היא לא נחה על זרי הדפנה; מבלי לעזוב את אנגליה יזמה והפעילה אישה זו רפורמה בשירותי הרפואה של הצבא הבריטי בהודו, וגם שם סייעה להורדת אחוז התמותה בין המאושפזים במידה משמעותית. במקביל ניצלה היטב את מעמדה לקידום מעמד האחות וליצירת מקצוע הסיעוד כפרופסיה מוכרת. כן הקימה בית ספר לסיעוד אשר הכשיר אחיות על פי רוחה ודפוסי מחשבתה.
פחות מעשרים שנה לאחר מלחמת קרים, עם תגליותיו של לואי פסטר, התברר לקהילייה המדעית כי היפותזת המיאסמה הייתה שגויה וכי מדובר למעשה במחלות מידבקות המועברות על ידי חיידקים. אולם ההיפותזה השגויה הביאה את פלורנס נייטינגייל ואת חבריה לנקוט את הפעולות הנכונות באזור בית החולים ולסייע לרווחת המאושפזים. למען האמת ההיסטורית ומבלי לפגוע בזכויותיה הרבות של פלורנס נייטינגייל, יש לציין שבקרב הלוחמים הרוסים הייתה התמותה ממחלות בבתי החולים נמוכה הרבה יותר מאשר בקרב חיילי בנות הברית, וזאת, כפי שכבר צוין, תודות לניקולאי פירוגוף, הרופא הראשי של הצבא הרוסי, אשר כבר בתחילת מלחמת קרים פנה לדוכסית הגדולה אנה פבלובה בבקשה לסיוע. כמענה לבקשתו שלחה הדוכסית לבתי החולים בחזית אחיות, ואלה ביצעו עבודה מניעתית וארגונית מצוינת והורידו את התמותה בבתי החולים הצבאיים עוד לפני שפלורנס נייטינגייל הגיעה לסקוטרי. עם סיום הלחימה החלו חיילי בנות הברית לחזור לארצות מולדתם. הצרפתים, אשר הביאו עמם את החולירע לחזית, חששו שהחיילים יחזרו משדה הקרב וידביקו את האוכלוסייה האזרחית במחלות, ועל כן עיכבו חיילים רבים בהסגר (קרנטינה) עד אשר היה ברור מעל לכל ספק כי הם בריאים. כתוצאה מפעולה זו לא אירעה בצרפת כל התפרצות מגפתית. לעומת זאת, החיילים הבריטים, אשר שבו ישירות הביתה, גרמו להתפרצות טיפוס הבהרות בבריטניה. אם ביישום הלקחים המידיים עלו הצרפתים על הבריטים, הרי שבהטמעת הלקחים לטווח הארוך התמונה הייתה הפוכה: עם סיום המלחמה עזבו רבים מן הרופאים הצרפתים את שורות הצבא, והשירות הרפואי התמוטט. כאשר שלוש שנים לאחר מכן פרצה מלחמה בין צרפת לבין הקיסרות ההבסבורגית (על עתידה של איטליה), לא היו רופאים בשירות הצבא הצרפתי. ללא כל הסבר מניח את הדעת ובניגוד ללקחיהם הם, הפסיקו הצרפתים אף לחסן את החיילים נגד אבעבועות שחורות, ולאחר מספר שנים נפגעו רבים ממחלה זו. לעומת הצרפתים התייחסו הבריטים לנושא שמירת הבריאות ביסודיות. בהמשך ללקחים שהופקו ממלחמת קרים הוקמו פלוגות חובשים, ואלה היוו את הבסיס לשירות הרפואי העתידי. כמו כן נקבע תקן שעל פיו יש למנות 280 אנשי רפואה בכל אוגדה המונה כ- 10,000 איש. ב- 1860, תודות לעזרתה הרבה של פלורנס נייטינגייל, הוקם בית ספר לרפואה צבאית. פתיחות זו של הבריטים הביאה לכך שבשנת 1878 השתנה מבנה השירות הרפואי הצבאי בהתאם ללקחי הרפואה של מלחמת האזרחים בארצות הברית; בשנת 1890 קיבל השירות הרפואי הבריטי מעמד של חיל בדומה לחיל ההנדסה, ובשנת 1898 הפך השירות הרפואי לחיל רפואה של ממש, מסגרת מקצועית, ארגונית ופיקודית, וקיבל את השם חיל הרפואה המלכותי – TheRoyal Army Medical Corps) RAMC).
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
