| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בימי הבית היוו המקדש והמוסדות הקשורים בו, כגון הסנהדרין, העלאת מחצית השקל, העלייה-לרגל וכיוצא באלו, את המסגרת העיקרית למערכת היחסים עם ארצות הפזורה שבה בלטה ריבונותה של הארץ. ברם, גם לאחר חורבן הבית נשמרה הזיקה של התפוצה לארץ-ישראל ולמוסדותיה – הנשיאות והסנהדרין, ונתחדשה הריבונות וההגמוניה, של ארץ-ישראל כלפי התפוצות. היצירות הספרותיות, הערכים המוסריים, אורחות ומנהגים ומסגרות חיי הציבור שנתחדשו ונתגבשו בארץ, נתקבלו גם בתפוצות, השפיעו, הדריכו וקבעו את חיי העם היהודי לדורותיו. ריבונותה של הארץ ביחס לתפוצות מצאה ביטוי בעיקר בתחומים הבאים: התורה והמצוות. חיי התורה התחדשו סמוך לחורבן הבית ובמשך דורות רבים, בתקופת התנאים והאמוראים, מקובלים היו חכמי ארץ-ישראל כבני סמכא להוראת התורה ולפסיקת ההלכה. תקופת הבית השני היו ימי יצירה גדולים בכל תחומי התורה אם בהגות, ואם בפירוש המצוות בחיי המעשה. אולם הרבה התחדש ונתגבש בתורתם ובהוראתם של התנאים והאמוראים לא רק כתשובה למציאות החדשה שנוצרה בחיי הציבור והפרט לאחר החורבן, אלא כהמשך ישיר לדרכי הנחלת התורה והרחבתה שפותחו בימי הבית. התורה שבעל-פה לא זכתה לגיבושה ולכינוסה בדמות ספרי הלכה, מדרש ואגדה אלא בסופם של ימי התנאים והאמוראים. סדרי תפילה וקריאת התורה נתגבשו בדורות התנאים, ואילו הלוח היהודי נקבע בהמשך ימי האמוראים; וכיוצא באלו עניינים מרובים. הדברים שהתחדשו ונקבעו בבתי-המדרש בארץ ובמיוחד בבית הוועד או הסנהדרין ביבנה, ולאחר מכן בערי הגליל, הועברו ונתקבלו בתפוצות היהודיות. המשנה, שנערכה בשלהי המאה ה- 2 ובראשית המאה ה- 3 היתה למצע העיקרי ללימוד התורה שבעל-פה ולפסק ההלכה הן בארץ והן בתפוצה הבבלית. בדומה לזה הפכו דרכי מדרש ההלכה שנתגבשו בבתי-מדרשיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא להיות הבסיס ללימוד המדרש וליצירתו במשך הדורות בארץ ובבבל. אורחות חיים שנקבעו בדורות שלאחר החורבן בארץ-ישראל, כגון סדרי המועדים, התעניות לזכר המצור על ירושלים וחורבן המקדש, וההלכה בכללה שנתגבשה בארץ, היו להלכה של כל בית ישראל ברחבי התפוצות. מרבית העדויות על כך מקורן ביהדות בבל, אך יש להניח כי זו המציאות, לפחות עקרונית, אף בשאר התפוצות. בית הוועד ובתי-המדרש ברחבי הארץ שימשו לא רק מקור ליצירתה של ההלכה ולגיבוש אורחות החיים, אלא אף כמוסדות שבהם הוכרעו שאלות אשר העלו בני הגולה. על שאלה אחת בהלכה נמסר: 'ועלו עליה שלושה רגלים ליבנה',1 כלומר עלו בזמן המועד לשאול שאלות בהלכה. פסק ההלכה או ה'איגרתא' שנתקבלו מבית הוועד בארץ-ישראל קבעו והכריעו את הכף גם אם חכם או ראש בית-המדרש פסק תחילה אחרת. בתלמוד הבבלי מסופר על רבא,2 מגדולי אמוראי בבל וראש ישיבת מחוזא במחצית המאה ה-4:
אולם, התופעה הבולטת ביותר בזיקת התפוצות להנהגת הדתית של המרכז בארץ-ישראל היא קידוש החודש ועיבור השנה. לפנים נקבעו הללו במקדש ואחרי חורבן הבית – ביבנה.6 משעזבה הסנהדרין את יבנה ואת ארץ יהודה מצאנו לבטים רבים כבחירת המקום לקביעת החודשים והשנים. בשלב מסויים מצאנו שקידשו את החודש בעין טב שביהודה ועיברו את השנים במקום מושב הסנהדרין.7 גם לאחר קביעת הלוח, שלפי מסורת מאוחרת זמנה במחצית המאה ה-4, המשיכו בארץ-ישראל לקדש חודשים ולעבר שנים תוך התאמה ללוח שנקבע, והדברים נעשו תוך טכסיות רבה.8 מדי חודש ציפו להודעה מוסמכת מן הארץ כדי לדעת מתי נתקדש החודש. בתקופה שאנו עומדים בה, כבר לא הודיעו על החודש באמצעות משואות, אלא באמצעות 'שליחי ראש חודש' אשר הגיעו גם למקומות רחוקים מגבולות ארץ-ישראל. השליחים שהודיעו על עיבור השנה הרחיקו למרחקים גדולים יותר. בספרות נשתמרו נוסחאות של אגרות שנשלחו אל התפוצות.9 בבבל הופנו אגרות אלה אל ראש הגולה והן נשמרו באוצרותיו.10השליחים אשר הודיעו על דבר קידוש החודש ועיבור השנה היו לעתים קרובות חכמי תורה ויצרו את הקשר ההדוק, את המגע הקבוע ואת הפיקוח הסדיר על חיי הציבור היהודיים. המקומות אליהם הגיעו שליחי ראש חודש נחשבו לקהילות מאורגנות ובתי-דיניהם מקובלים היו כבתי-דין הפועלים כהלכה.11 בית-דין עליון לארץ ולתפוצות. הסנהדרין בארץ היתה מעין בית-דין עליון עבור התפוצה. בתלמוד הבבלי מצינו, בצורות שונות, את התפיסה כי אין סמכות לדייני התפוצות לדון, אלא ב'דיני ממונות', כלומר בענייני המשפט האזרחי, ולא ב'דיני קנסות' – מעין שאלות בתחום המשפט הפלילי – שכן דיני קנסות אינם נידונים, אלא לפני דיינים מוסמכים. כן קבעו ש'אין סמיכה בחוצה לארץ', דהיינו שאין לבתי-הדין בתפוצות יפוי-כח ציבורי מלא. גם בתחום המצומצם של דיני ממונות ראו עצמם חכמי בבל כאילו עושים רק את 'שליחותם' של דייני ארץ-ישראל.12 רק במקרים חריגים בעלי עניין ציבורי מיוחד עסקו גם בדיני קנסות.13 במקום אחד אנו קוראים על אדם שנפגע קשות והלה קובל בפני בית הוועד בטבריה; דייני טבריה שולחים אגרת לראש הגולה כדי שיכריחנו להתייצב בפני בית-הדין בטבריה.14 מבחינה עקרונית רשאי יהודי היושב באנטיוכיה לקרוא לדין את חברו ולהתייצב בפני בית-הדין העליון בארץ. אולם למעשה נקבע שאין הצדקה לחייב כל אחד להתדיין במרחקים, אלא להביאו לפני בית-הדין באנטיוכיה. ואם השאלה קשה ומסובכת, על בית-הדין המקומי לבקש את חוות דעתו של בית-הדין הגדול שבארץ-ישראל.15 זיקה משפטית מיוחדת היתה לתפוצות גם אל הנשיא בארץ-ישראל העומד בראש הסנהדרין. חכמי בבל סבורים כי התעניות שמכריזים בבבל אינן נחשבות לתעניות ציבור במלוא משמעותן ההלכתית מפני שאין הנשיא עמהם.16 במקרים שחכם בבלי או חכם אחר נידה עבריין ומת לפני שהתיר את הנידוי, לא היתה דרך אחרת אלא לעלות לארץ-ישראל ולקבל את היתר הנידוי מידי הנשיא.17 פיקוח על סדרי הקהילות ואורחות חייהן. כבר בתקופת יבנה עדים אנו לפיקוח שהפעילו המרכז הארצישראלי והנשיא על אורחות חייהן של הקהילות. הפיקוח היה משמעותי, והם לא נמנעו מלנקוט אמצעים משמעתיים כדי להזהיר את פורצי הגדר. חכמי יבנה התנגדו למנהג שפשט בדורם – לאכול גדיים צלויים בערב פסח, כמעין קרבן פסח. רבי יוסי, בן דור אושא, מספר על מעשה שהיה לפנים, כלומר בדור יבנה: 'תוודס איש רומי הנהיג על אנשי רומי שיהו אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים. שלחו חכמים ואמרו לו: אילולא שאת תודוס לא היו מנדין אותך?!',18 כלומר רק מחמת מעמדו וכבודו של תודוס איש רומי לא נידוהו. מכאן שבמקרים אחרים לא היו נרתעים מלנדות. במקום אחר אנו קוראים שלרבי יוחנן בן נפחא, ראש הסנהדרין במחצית המאה ה- 3, נודע על הפסק של "חריפי" פומבדיתא שהתירו ערלה בחוצה לארץ, ולדעתו פסקו שלא כהלכה. הוא מודיע לרב יהודה ראש ישיבת פומבדיתא: 'הכרז על פירותיהם שטעונים גניזה וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד משליך חבל בגורל בקהל ה' (מיכה ב, ה)'.19 שיגור שליחים (άπόστολοι) לתפוצות. נוהג זה קיים היה כבר, כפי שמשתמע, גם בימי הבית ונתחדש, כפי שנראה להלן. בימי רבן גמליאל בשלהי המאה ה-1. מנגנון השליחים הנשלחים בשם הנשיא, או בשם חבר חכמי הסנהדרין נתקיים כל ימי שושלת הנשיאים עד שנת 425, ובמשך מאות השנים שלאחר מכן. על דרכי פעולתם של השליחים אנו למדים ממקורות תלמודיים מספרות אבות הכנסיה,20 מן המשפט הרומי,21 ואף כתובת-קבר מאוחרת בונוסה מעידה שבהספד אחד נוכחו שני 'אפוסטולים'.22 המקורות התלמודיים מדגישים את השליחות מטעם חבר החכמים, בעוד שהמקורות הנוכריים מבליטים את סמכות הנשיא בשיגור השליחים. השליחים נמנו עם חשובי החכמים ומן הקרובים ביותר לנשיא. הם סייעו לנשיא ולסנהדרין לקיים את הפיקוח של המרכז בתחום ההלכה והמשפט ובהנהגת הקהילות, ועסקו גם בגביית המסים עבור הנשיא, כגון 'מס כלילא', שבמרוצת הזמן אף הוכר רשמית על-ידי המלכות. את העדויות המרובות (במקורות התנאיים והאמוראיים) על נסיעותיהם של חכמים לגולה ברחבי הממלכה הפרתית-פרסית והקיסרות הרומית, יש לראות כנסיעות של אותם שליחים המתוארות בפרוטרוט אצל אבות הכנסיה. לדברי אחד המקורות נשאו עמם שליחים אלה אגרות או 'חוזרים' (encyclia) מאת הנשיא והסנהדרין. הם מינו או פיקחו על המינויים של מנהיגי הקהילות ויכלו להוריד ממשרתם ראשי קהל שלא נהגו כהלכה.23 חוק רומי משנת 397 פוטר מעול ליטורגיות שונות את הממונים בקהילות היהודיות, אלא שפטורים רק אלה שנתמנו על-ידי הנשיא. על-פי חוק משנת 392 פסקי-דין של נידוי קבלו תוקף גם מצד השלטונות רק אם הנשיא מכיר בבתי-דין שהוציאו אותם.24 השליחים הביאו עמהם ממה שנתחדש בבתי-המדרש של ארץ-ישראל, דרשו ברבים והורו הלכה והלכה למעשה. השליחים יצרו לא רק את הזיקה הרשמית בין הקהילות למרכז ההנהגה בארץ, אלא אף את הקשר האישי עם מורי התורה ובתי-המדרש בארץ-ישראל. בימי בית שני העלו היהודים בארץ ובתפוצות את מחצית השקל לבית המקדש. כספים אלו יועדו לקרבנות הציבור שנערכו במקדש ולמימון פעולות הקשורות במקדש, כגון תיקון החומות ואספקת המים לירושלים. שכרם של דיינים ומגיהי ספרים. לאחר חורבן הבית הוטל 'מס היהודים' בסך שני דינרים שהועלה להיכלו של יופיטר ברומא במקום המס שניתן למקדש בירושלים. אולם היהודים המשיכו לשלם את מסיהם למרכז הלאומי בארץ ולנשיא. בימי רבי יהודה, או קצת לאחר מכן, הוכר מס זה על-ידי המלכות הרומית. במכתב של יוליאנוס הכופר במחצית המאה ה- 4 הוא פונה 'אל קהל היהודים' ומספר להם ש'גם הפצרתי באחי יולוס האפטריארך המכובד ביותר שישנה את דמי השליחות'.25 שיתופם של בני הגולה בהנהגה הלאומית. במקורות התלמודיים הארצישראליים מצינו התדיינות בין אנשי הדרום (יהודה) לאנשי הצפון (הגליל) על זכות קדימה במינוי חברים לסנהדרין. לעומת זאת, אין כל מקור המדגיש את הצורך לשתף בהנהגה גם מבני התפוצות או כאלה שעלו מאחת התפוצות. אולם, למעשה ניתן למצוא – החל מדור אושא (מחצית המאה ה- 2) ועד סוף תקופת האמוראים, ואף לאחר מכן – כי המשנה לנשיא המשמש כאב בית-הדין, או היושב בראש הסנהדרין הנו חכם שעלה מבבל. כס הנשיאות עבר בירושה לצאצאי רבן גמליאל שהתייחס לבית דוד, אולם משרת אב בית-הדין בכל תקופת המשנה והתלמוד לא עברה אף פעם מאב לבנו. בזמנו של רבן שמעון בן גמליאל באושא, שימוש כאב בית-דין רבי נתן שעלה מבבל. ובויכוח שפרץ בין הנשיא לאב בית-הדין אף נאמר במפורש שרבי נתן זכה למשרתו הרמה בזכות העובדה שאביו ראש הגולה.26 אחרי רבן נתן, בימי רבי יהודה הנשיא, כיהן בתפקיד זה רבי חייא שעלה מבבל; עליו קרא רבי יהודה הנשיא: 'מארץ מרחק איש עצתי' (ישעיה מו, יא);27 וכך הוא הדבר גם בדורות הבאים. המקרה היחיד החריג הוא זה של רבי יוחנן בר נפחא הארצישראלי שעמד בראש הסנהדרין תקופה ארוכה במאה ה- 3. אולם, אין ספק כי רבי יוחנן הנו דמות מיוחדת וגדול החכמים בכל תקופת האמוראים. עוד במאה ה- 6, כשבנו של ראש הגולה, מר זוטרא, נאלץ לעזוב את בבל ועולה לארץ הוא מתמנה לראש הסנהדרין בה.28
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
