| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
השאיפה להתיישבות חקלאית היתה מעקרונות היסוד של 'בר-גיורא' ו'השומר'. לאורך כל שנות פעילותם נעשו מאמצים למציאת מקום מתאים ליישובם של חבריהם. בהתאם לכך, הטיל 'בר-גיורא' על חבריו חובה לעבוד שנה בחקלאות, ו'השומר' קבע את זכותו של כל חבר לעבוד בחקלאות לאחר שתי שנות שמירה. לפי צבי נדב, באספת היסוד של 'השומר' בכפר-תבור הוחלט לפעול באמצעות חברת יק"א כדי למצוא מקום להתיישבות חבריו. המקום בו היה מדובר אז, היה בינת-אל-ג'באל - אדמות בית-קשת של ימינו.1 על-פי סעדיה פז, ראשיתו של החלום עוד בימי 'הקבוצה האינטימית' בשפיה, ב - 1906, שחבריה חלמו על הקמת יישובים דוגמת אלה של הקוזאקים מגדות הוולגה והדון.2 גם אלכסנדר זייד מעיד, שבימי 'הקולקטיב' בסג'רה, ב - 1908 , ואחר-כך בכפר-תבור, עסקו חבריו רבות בבעיית ההתיישבות בחורן, שעליה הסתכלו כמו על התיישבות לוחמים בנוסח הקוזאקים על הסץ'.3 יש כאן אפוא מגמה קבועה וברורה, אלא שבמתח בין האתגרים הבטחוניים לבין מגמת ההתיישבות גברו הראשונים. יחד עם זה, השאיפה לעבור מחיי שמירה לחיים המושתתים על עבודה חקלאית, קיננה בעוצמה רבה אצל חלק ניכר מהמייסדים ; וככל שעיסוקם בשמירה הלך והתארך לשנים, כך התגברה שאיפתם זו. ראשי המגמה הזו היו מנדל פורטוגלי, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד וצבי נדב, בעוד שאת המגמה ה'בטחונית' הנהיג ישראל שוחט. הביטויים העזים ביותר המגלים את היאוש מהשמירה כדרך-חיים ואת הגעגועים להתיישבות, מצויים במכתביו של מנדל פורטוגלי לאשתו. במכתב משנת 1912, מימי השמירה ברחובות, מספר פורטוגלי שאיננו רוצה לעזוב את השמירה, שמא כל המפעל שהוא וחבריו פיתחו יתמוטט. זאת אף-על-פי ש'אני נוכח שהשמירה משחיתה את האיש ומכניסה דמורליזציה בחייו'. לכן הפתרון הינו 'ליצור מושב של שומרים, אשר שם תהיה חלקת אדמה ומשק ביתי לכל אחד מבעלי המשפחות'.4 במכתב אחר מציין פורטוגלי, שדרך החיים המנוהלת על-ידו, נמאסה עליו. 'לי דרושה עבודה גופנית. גופי דורש זאת, וגם רוחי זקוקה לזאת. אני אהיה מאושר ביום שאצא לעבודה'. ובהמשך מופיעה זעקת היאוש: . . . השמירה הרסה את בריאותי. הרבה רעל יש בשמירה, והרבה הרבה מוכרח להשתנות בחיי השומרים. הסיפוק הרוחני מהשמירה אולי קיים רק בזמן הראשון, כאשר הכל עוד חדש, אך אחרי כן רואים מה ריקים הם חייו של השומר, והריקנות גוררת עצלות ודמורליזציה. רוב השומרים הוותיקים שבורים, רפי-כוח וחדלי-מרץ. אין טוב מעבודה, והגם - קשה היא בכל זאת העובד שלם וצעיר תמיד ברוחו. אידאל של השומר הוא שלטון, ושל העובד - אחווה. השמירה אומרת : קח גם מה שאינו שלך, והעבודה אומרת : רק מיגע כפים תחיה ! לולא מצב עמנו בארץ, כי אז הייתי המתנגד הראשון ל'אגודת השומרים'. אבל המצב הפוליטי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה ; לכן עלינו לקשור את השמירה עם עבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו וכדי שרכוש זר לא יהיה הפקר בעינינו. הרעיונות האלה הביאו אותי למושב של שומרים. מושב זה יהיה דוגמת מושבי הקוזקים, שהיו יוצאים מכאן ללחום את מלחמותיהם והיו חוזרים אל כפריהם להחליף כוח ולחיות את חייהם החופשים.5 מנדל פורטוגלי שאף למושב קואופרטיבי-שומרי, שחבריו יחיו מהמשק ולא מהשמירה. הוא רצה במשק אינטנסיבי, שיוכל לספק עבודה לא רק לגברים, אלא גם לנשים. במושב הזה יקבלו החברים משכורות שוות, וכן יהנו במידה שווה מהרווחים.6 דעות דומות, ובצורה לא פחות חריפה, מצויות בזכרונותיו של צבי נדב, שגם הוא התלונן על חיי השמירה, שחבריו קצו בהם מפני שאלה נתנו להם 'הרגשה של חיים בלתי-פרודוקטיביים ואי-סיפוק תמידי'. בין החולמים על הקמתו של המושב המתואר היו חילוקי-דעות באשר למיקומו. בדרך-כלל סברו, שיש להקימו במקום מרוחק מהעיר, בין הרים ועל-יד שכנים אמיצי-לב, כדי שאפשר יהיה לגדל דור צעיר ונועז. אלכסנדר זייד דרש שהמקום יהיה קרוב לשפת הים, כדי שהנוער ילמד ספנות. שמואל הפטר שם את הדגש באפשרויות לביסוסו הכלכלי של המושב המתוכנן.7 לעומת אנשי המגמה ההתיישבותית, סבר ישראל שוחט שאת מושב השומרים העתידי יש להשתית על כלכלה של גידול בהמות, וזאת כדי שהנשים יוכלו לטפל במשק, בעוד שהגברים ימשיכו לעסוק בשמירה. לכן שלל את משק הפלחה והעדיף עליו את הרפת וגידול הסוסים.8
יש להניח, שכל עוד היו אנשי 'השומר' צעירים ורווקים ונושא השמירה היה בו מהחידוש האפוף רומנטיקה, גבר הקו 'הבטחוני' על ההתיישבותי. לזה יש להוסיף, אולי, את ההצלחה שהאירה פניה לאגודה עד 1913, שלכאורה הצדיקה את הדרך הראשונה, אם כי החלה להתגלות שחיקה מדאיגה. עם התבגרותם של השומרים והקמת המשפחות, נעלם, לפחות לגבי הוותיקים, היסוד הרומנטי-אקזוטי המושך שבשמירה, והתחילה התביעה העיקשת למימוש ההחלטות הישנות על ההתיישבות, שלאורך השנים שולם להן מס- שפתיים בלבד. עם הכשלונות משנת 1913 (עזיבת המושבות בדרום הארץ, יציאת שוחט ללימודים בתורכיה ועוד), גברו עוד יותר הדרישות והלחץ להקמת מושב-שומרים, ומוסדות 'השומר' החליטו מחדש להקימו. לשם כך נבחרה ועדה, שחבריה חיפשו מקום מתאים למושב המתוכנן. הוועדה ביקרה בבני-יהודה ובחיטין-ארבל. ההצעה השנייה משכה יותר את לב חבריה, בגלל הזכרונות ההיסטוריים שאפפו את המקום והנוף הנפלא הנשקף ממנו. ואולם ההצעה נפלה בגלל חוסר מים, חוסר יכולת לרכז את האדמות להיקף מתאים להקמתו של יישוב בר-קיום והטיב הירוד של האדמות. חלק מהאנשים גם נרתע מקרבת המקום לטבריה.9 הוזכר לעיל, כי השאיפות של מ' פורטוגלי, צ' נדב, י' גלעדי וא' זייד לא היו נחלת כל חברי 'השומר'. החלוקה בין חסידי הקו 'הבטחוני' לבין חסידי המגמה ההתיישבותית היתה לפי ריכוז המאמץ, דגשים וקביעת מרכז הכובד של חייהם. אף צד לא שלל את המגמה האחרת, אך הפיצול למגמות היה קיים. ביטוי חריף, המלווה בתרעומת מרה לגבי ההבדלים, נתן אלכסנדר זייד בכותבו, שרבים מחבריו הסתלקו מרעיון ההתיישבות, אף שהדבר נקבע בקווי היסוד של האגודה. 'ישראל שוחט עצמו הסתלק מרעיון ההתיישבות בתל-עדשים ונסע לתורכיה ללמוד משפטים'.10 כידוע, נעשה נסיון להקים מושב-שומרים בתל-עדשים (תל-עדש), שעל אדמותיה עלו אנשי האגודה כקבוצת-כיבוש באוקטובר 1913. נסיונות נוספים להקמת יישובי-פועלים ויישובים של אנשי אגודת 'השומר' נעשו בגליל העליון המזרחי בשנים 1916-1917. הכוונה ליישובים: חמארה-כפר בר-גיורא (כפר ב"ג)-כפר-גלעדי (1916), טלחה-טיון (1916-1917), איילת-השחר (נג'מת א-צובח, 1916-1918) ומחניים (1917). ענייננו בשני היישובים הראשונים בעיקר, ובמידת-מה באיילת-השחר. יישובים אלו היו מטיפוס חדש לגמרי מבחינה חברתית-כלכלית. הם הוקמו על-ידי אנשי הזרם הפועלי, בני העלייה השנייה, שבאו לבנות את משקיהם על יסוד של חיים קולקטיביים. נוצר כאן פרדוקס מעניין : הבעלות על הקרקע היתה של יק"א ועיקר המימון הגיע ממנה, חברה ששורשיה והאוריינטציה הכלכלית-חברתית שלה היו קפיטליסטיים ; בעוד המתיישבים החדשים היו בעלי השקפת-עולם סוציאליסטית-שיתופית.
בשלהי 1913 החל תהליך התפנותו של 'השומר' מאזורי יהודה ושומרון והתרכזותו המחודשת בגליל. תהליך זה התגבר כתוצאה מהמלחמה שפרצה ב – 1914 והלחצים הכלכליים והפוליטיים שבאו בעקבותיה. הנסיגה והקפאון בעשייה הביאו, כדרך הטבע, להתגמדותו של החזון. חלק ניכר של השומרים נאלץ להתרכז בתל-עדשים, בהעדר מקומות עבודה או שמירה. בסיר הלחץ החברתי-כלכלי של היישוב הקטן רבו החיכוכים, הטינות, האיבות וחוסר הסובלנות של האנשים זה כלפי זה ; ואלה, בסופו של דבר, הביאו לפיצול בדעות ובמגמות. התגבשה קבוצה, שרצתה לשים את הדגש בפיתוח ההתיישבות, ובעיקר בביצורו של תל-עדשים כיישוב המיוחל של 'השומר'. אחרים ראו את העיקר בהמשך המאבק על השמירה. המגמה השלישית דרשה המשך הקו ה'בטחוני'- אקטיביסטי, למרות המגבלות. אל הוועד החדש של 'השומר', שנבחר באספת האגודה בספטמבר 1915 (א' בתשרי תרע"ו) ביבנאל, סירבו להצטרף שתי הדמויות המרכזיות של האגודה, שהיו מעוזו של הוועד מאז ראשית קיומו של הארגון - ישראל גלעדי ומנדל פורטוגלי. קרוב לוודאי, שסירובם של השניים להיבחר היה גם על רקע החיכוכים שפרצו בתל-עדש בין קבוצת גלעדי לקבוצה ה'משקית'. זו הראשונה רצתה לראות ביישוב את בסיסם של כל אנשי האגודה, ולכן, כך טענה, מוטלת עליו חובה לקלוט כל שומר עד שירווח לו ויסתדר. הקבוצה ה'משקית', בראשותם של שמואל הפטר וחיים שטורמן, טענה שאין המקום מסוגל לשאת על גבו המשקי את כלל חברי 'השומר', וכי יש לדאוג קודם לביסוסו. ויכוח זה הובא להכרעה באספה ביבנאל והוכרע נגד דעתה של קבוצת גלעדי. כתוצאה מכך נאלצה זו לעזוב את תל-עדש ולקבל את השמירה בכפר-תבור.11 קבוצת גלעדי, שעסקה בשמירה בכפר-תבור, סבלה מתנאי-חיים קשים ביותר במקום. לאור מציאות חייהם העגומה ובלי שום תקווה לשינוי המצב, עלתה התוכנית להתיישבותה של הקבוצה כפתרון יחיד למצבה. באותה עת היה מעמדו של 'השומר' בירידה. האפשרות להשגת שמירה היתה מעורפלת ; תנאי השמירה בתקופה המלחמה היו בלתי-נסבלים ; החזרה לתל-עדשים היתה חסומה ; והיחסים בין קבוצת גלעדי לבין תושבי כפר-תבור הידרדרו לשפל.12 הפנייה להתיישבות, עם כל המורכבות שבדבר, היתה אפוא המוצא היחיד והמכובד שהיה לקבוצה. בגלל מצבו הקשה של היישוב בזמן המלחמה נקטו המוסדות מדיניות של שמירה על הקיים בלבד, בלי שום יכולת הרחבה. אין פלא אפוא שתוכניתה של קבוצת גלעדי נתקלה בהתנגדות כללית, שכללה גם את מפלגת-האם שלה, 'פועלי-ציון'. אישים כמו אברהם הרצפלד ונטע הרפז, שללו את התכנית בנימוק, שמעט המשאבים הקיימים מספיקים בקושי לקיום מינימלי, ואין כל אפשרות להקים מפעלים חדשים. גם אנשי תל-עדשים התנגדו ל'הרפתקה' של קבוצת גלעדי. בסופו של דבר גברו נימוקיו של גלעדי, והתוכנית להתיישבותם אושרה. נראה, שהוויכוח היה חריף, וממכתב של גלעדי משנת 1917 אפשר ללמוד על פניית קבוצתו למוסדות מפלגתו ולקפא"י (קופת פועלי ארץ-ישראל, שסייעה לפועלים) מהם דרשה הקבוצה התייחסות חיובית להתיישבותה. במכתבו העלה גלעדי את אחד מנימוקיו בוויכוח : 'כידוע אנחנו חברי הקבוצות הגענו לידי הכרה מכבר שאין לנו שום עמדה בארץ עד שנתיישב ישיבת קבע על האדמה, לעבוד עבודה עצמית ולחיות מהעבודה'. ואמנם, לאחר משא-ומתן שנערך במרחביה בין גורמים מפלגתיים שונים הוחלט, שקפא"י תסייע בהקצאת כספים לקבוצות שיתיישבו בגליל.13 גלעדי פנה גם לקרן הקיימת לישראל, בהתבססו על ההחלטה שהתקבלה בקונגרס ה –11 בוועדה הארץ-ישראלית, על- פיה הקרן אמורה היתה לתמוך בהקמת מושב-שומרים בהיקף של כ - 30 משפחות.14 הקרן הקיימת הציעה לגלעדי להתיישב בכינרת, מרחביה או חיטין, תוך נכונות לתמוך בכ - 10.000 פרנק. גלעדי פסל את כינרת ומרחביה, אך היה מוכן לבדוק את ההצעה של חיטין, בתנאי שאדמות הקרן הקיימת במקום ירוכזו ותינתן למתיישבים תוספת-קרקע וצריף למגורים. הנכונות להתיישבות בחיטין באה לידי ביטוי גם במכתבו של גלעדי ליעקב טהון מהמשרד הארץ-ישראלי ובנכונות להיכנס לפירוט תנאי ההתיישבות במקום.15 פרשת חיטין חשובה, מפני שהיא מראה, שלמרות האידאולוגיה של התיישבות בספר, קבוצת גלעדי היתה מוכנה להתיישב גם ב'עורף'. ורק בגלל סיבות מעשיות, ולא אידיאולוגיות האופציה של חיטין לא מומשה. לאחר הכשלונות חזרה הקבוצה לשאיפה הראשונה, להתיישב בחורן על אדמתה של יק"א (שהיתה במקורה אדמתו של הברון רוטשילד), ובכך להגשים את החלום הישן שבוטא עוד בשנת 1907 על-ידי מייסדי 'בר-גיורא'. לצערם של חברי הקבוצה לא היה אפשר לבצע את הדבר, מפני שבזמן המלחמה נותק הקשר עם הנהלת יק"א שישבה בפאריס, ואילו הפקידות המקומית לא היתה מוכנה לקבל בעצמה החלטות חשובות. אולם חיים קלווריסקי, הפקיד הראשי של יק"א בגליל העליון, לקח על עצמו את האחריות והציע לישראל גלעדי ולחבורתו להתיישב באזור זה. ממבחר ההצעות של קלווריסקי בחרו אנשי גלעדי באדמות חמארה (מעין-ברוך של היום), שהיו בבעלות יק"א, ואנשי מטולה לא עיבדו אותן. בשנת 1916 עלתה קבוצת גלעדי לגליל העליון, תוך אמונה שהתקציב להתיישבותה יסופק על-ידי יק"א, המשרד הארץ-ישראלי וקפא"י. תוכניתו של גלעדי היתה ליישב באזור ארבע קבוצות במקביל: בחמארה, טלחה (תל-חי), מחניים וכן בנג'מת א-צובח (איילת-השחר), שבאותה שנה החלו בה ניצני ההתיישבות.16 קבוצת השומרים גרה תחילה במטולה ולקחה על עצמה גם את שמירת המושבה. הדבר הכביד עליה, כי היה על חבריה ללכת מרחק רב מדי יום כדי להגיע לאדמתם, ובערב לשוב למטולה. הפתרון נמצא בצריף ממחניים העזובה, שקלווריסקי העניק להם במתנה. הצריף פורק לחלקיו והועבר בתלאות רבות צפונה. לאחר מאמצים רבים הוא הוקם מחדש על ראש הגבעה, שעליה ניצב כיום קיבוץ כפר-גלעדי. על שם הצריף קראו הערבים למקום תח'שיבה (צריף העץ). במכתבו האחרון לפני מותו הציע ישראל גלעדי לקרוא למקום בשם כפר-ב"ג (בר-גיורא), אך לאחר מותו, ב - 2 באוקטובר 1918, החליטו חבריו לקרוא למקום על שמו - כפר-גלעדי. לאחר מאורעות תל-חי, במרס 1920, נעזב המקום יחד עם מטולה ותל-חי, אך ב – 5 באוקטובר 1920 חזרו אנשי כפר-גלעדי ליישובם ושיקמו אותו כיישוב קיבוצי. למשקמי כפר-גלעדי הצטרפו אנשי 'השומר', שעד אז ישבו בתל-עדש, אשר עקב העזיבה חדלה להיות יישוב של 'השומר'.
ההתחלות בתחום כיבוש המרעה, בשילוב עם 'השומר', נעשו עוד בימי סג'רה, בשנים 1907/8; אך הקמתה של אגודת 'הרועים' בעלת אידאולוגיה של כיבוש המרעה ויצירת אלמנט של רועים יהודים, יצאה לפועל רק בשלהי שנת 1914 במושבות הגליל התחתון. בשנים הבאות נעשו נסיונות לגבש קבוצות של רועים יהודים, שלקחו על אחריותן את העדרים של המושבות בית-גן וכינרת, וכן עדר-עיזים שניתן לטיפול במושבה מצפה. כל הנסיונות הסתיימו בכשלון, במידה רבה כתוצאה מהצטברותם של גורמים אובייקטיביים. בשלהי 1915 ובשנת 1916 התפרקה למעשה אגודת 'הרועים', ואיש איש פנה לדרכו. בכך נחתם הפרק האינטנסיבי ביותר בחייו של גוף זה, אך החזון של כיבוש המרעה המשיך להעסיק לא מעטים. לאחר התפרקותה של התנועה מצאו כמה משרידי הרועים מקלט בתל-עדשים. בשנת 1916 היו שם יוסף חריט, שלמה ברמן, משה ז'לודין, משה סיגלוביץ וליפא ליטמן. השהות המשותפת במקום כה קטן ואינטימי הביאה להמשך ההידברות ולהעלאת תוכניות לחידוש הפעילות. בתל-עדשים צמח כנראה הרעיון לקבץ את הרועים בנקודת-יישוב משלהם. החבורה קיימה מיפגש בגליל, בו השתתף גם גרשון פליישר, והחליטה על ריכוזם והתיישבותם של הרועים בחבל-ארץ זה. על רקע זה באה הצעתו של ישראל גלעדי לרועים, להצטרף לקבוצתו העולה לגליל העליון ולהתיישב שם. יוזמתו של גלעדי, שהועלתה גם באספה השנתית השמינית של 'השומר' שנערכה ב - 29 באוגוסט 1916 בתל-עדשים, זכתה למענה חיובי. שתי הקבוצות, זו של גלעדי וזו של הרועים, היו במידת-מה חריגות ב'השומר', ולא ייפלא שמצאו שפה משותפת. כך החלה פרשת העלייה לגליל העליון המזרחי וההתיישבות בטלחה-טיון.17 עלייתם של הרועים לגליל חלה באוקטובר 1916 במקביל לזו של קבוצת גלעדי. קלווריסקי העמיד לרשותם, למשך חודשי החורף, את החצר של טלחה, ואילו עיקר האדמות הפוריות שנמסרו להם היו בטיון, בדרך למטולה. לכן ניתן לקרוא לקבוצה בשם קבוצת טלחה-טיון או 'קבוצת הבצל', על שם הגידול המרכזי בו עסקו בחורף של 1916/17. הערבים קראו למקום בשם טלחה. אדמותיו נרכשו על-ידי פקידי הברון כהרחבה לאדמות מטולה; אך השטחים היו רחוקים מהמושבה, ולכן התקשו איכריה להגיע אליהם ולעבדם באופן סדיר. באין ברירה, הם יצאו לשטח לימים מרוכזים ונשארו בו ללינה. נראה, שלפני הקמתה של החצר נהגו איכרי מטולה לישון במערות המצויות באזור. היוזמה לבנייתה של החצר היתה של קלווריסקי, והיא הוקמה בשני שלבים : התחלת הבנייה היתה בשנת 1907, וההרחבה נעשתה בשנת 1908..18 כשהושלמה, הקיפה החצר שטח של 45 X 45 מ', ובתוכה היו שני מבנים ששימשו כאורוות, סככות, מתבנים וחדרים לכלי-עבודה. כן היו בה שני חדרים למגורים. בשנים הראשונות שירתה החצר את צרכיה של קבוצה בת שישה איכרים ממטולה, שעיבדו במשותף את אדמותיה של טלחה. משנת 1913 ואילך, לאחר שקבוצת האיכרים התפרקה, ישבו בחצר משגיח ושומר ערבי ומשפחתו. ב - 1914 הגיע לאזור ויינשטיין, נציגה של קבוצת 'חובבי-ציון' מהעיר קרמנצ'וג ברוסיה, שחיפש אדמות עליהן יוכלו אנשי קבוצתו להתיישב בבוא הזמן, ועד אז להכשיר את האדמות על-ידי הכנת תשתית. ויינשטיין יצר קשר עם קלווריסקי, וזה העמיד לרשותו את אדמות טלחה, כולל החצר. מייד הוחל בעבודות להכשרת האדמות וניטעו עצי-אקליפטוס רבים. הוקמה משתלה לעצי תפוז, זיתים ועצים נשירים והוחל בגידול בצל. עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם קבוצת קרמנצ'וג. ויינשטיין עבר למטולה והמקום נעזב. האיכר גולדברג ממטולה מונה כמשגיח על המקום, ובתוקף תפקידו שהה בחצר רוב ימות השבוע. סמוך לחצר התיישבה גם משפחתו של חאג' עבדאללה, שקיבל על עצמו להשגיח על המקום. לכאורה הוא היה שייך לקבוצת קרמנצ'וג, אך מכיוון שהקשר איתה נותק והמקום היה עזוב, הסכים קלווריסקי למסור את טלחה באופן זמני לרשותה של קבוצת הרועים.19 עם העלייה לטלחה-טיון חל מיפנה באידאולוגיה של הרועים. עתה לא דובר עוד על כיבוש המרעה במשק היהודי, או על יצירתו של שבט בדווי-יהודי נודד, אלא על הקמתו של יישוב המושתת, לפחות בשלב ראשון, על חקלאות. חלומות המרעה נידחו לשלב מאוחר יותר. קבוצת הרועים הראשונה שעלתה לגליל כללה חמישה אנשים: יוסף חריט, אריה אברמזון, גרשון פליישר, נחמה זייצר (זר-ציון) והצעיר ליפא ליטמן. המבוגר בחבורה היה בן 24 והצעיר היה בן 16. פרשת קבוצת הרועים בטלחה-טיון נמשכה כמעט שנה, מאוקטובר 1916 ועד קיץ 1917. ואולם נסיון יחיד זה להקים יישוב של רועים על בסיס חקלאי, שרק בשלב שני יפתח את המרעה - נכשל כשלון חרוץ. הגורמים שהביאו לכשלון הניסוי בטלחה-טיון נעוצים בעיקר בתחום הכלכלי והחברתי : מבחינה כלכלית לא נעשתה שום עבודה מכינה, שהביאה בחשבון את הצרכים הכלכליים של המתיישבים. מצבם של הרועים היה גרוע מזה של קבוצת גלעדי, שיחסית- דאגה מראש לתשתית תקציבית. אמנם ערב העלייה לגליל הובטח לרועים תקציב משלושה גורמים - יק"א, המשרד הארץ-ישראלי והסתדרות פועלי הגליל - אך הם לא עמדו לרוב בהבטחתם, והכספים הגיעו באיחור וטיפין-טיפין. יתר-על-כן, להבדיל מקבוצת גלעדי שיכלה להתבסס על ההכנסה מהשמירה. לא היה לרועים שום מקור-הכנסה נוסף: גם הטבע התאכזר למתיישבים. בהתחלת חורף 1916 ירדו גשמים רבים, שהפריעו להכנת השדות לזריעה, ומפברואר 1917 חלה עצירת גשמים, שפגעה קשות ביבולים המצופים. על-פי עדותו של יוסף חריט, ירד הגשם האחרון באמצע פברואר 1917. התוצאה היתה כשלון בגידולי הפלחה. לכשלון החקלאי תרם לא מעט חוסר הידע החקלאי של המתיישבים. הם לא הכירו את טיב הקרקעות שנמסרו להם ואת תנאי המקום. כל הגורמים הנזכרים הביאו למצב כלכלי בלתי-נסבל. והמתיישבים סבלו כל תקופת שהותם בטלחה חרפת-רעב ממש, שגרמה לחולשה גופנית ולמחלות. לא פחות חשוב היה הקרע החברתי שפרץ בקבוצה הקטנה, שהיה פרי של התנגשויות אישיות ועמדות אידאולוגיות שונות. קרוב לוודאי, שהמצב הכלכלי הבלתי-נסבל ותחושת הכשלון תרמו להגברת החיכוכים והסכסוכים, שהביאו בסופו של דבר להתפרקותה של הקבוצה ולעזיבת המקום. בקיץ 1917 שוב התרוקנה החצר של טלחה. בקיץ 1918 קבעה מחלקה של חיילים תורכים את בסיסה בחצר. תפקידה היה להשגיח על מצבור המספוא, שהושג על-ידי קצירת חציר-הבר וייבושו באמצעות הבדווים של החולה, שצוו לעשות כך על-ידי התורכים. בספטמבר 1918 פינו התורכים את החצר, וקבוצת פועלים, חברי ההסתדרות החקלאית בגליל, התיישבה בה. אלה קראו למקום תל-חי. הקבוצה מנתה כ - 12 איש, אך רובם נשרו בשלהי 1918 ובתחילת שנת 1919, עד כי באביב 1919 נשארו בתל-חי שני גברים ושתי נשים בלבד. כתגבורת למקום שלחה ההסתדרות החקלאית שישה פועלים מפתח-תקוה. 'במצב זה קידמה תל-חי את האירועים הסוערים שקרו בגליל העליון בשלהי 1919. לאחר נפילתם של טרומפלדור וחבריו נעזבה חצר תל-חי, ובעקבותיה ננטש הקיבוץ השכן כפר-גלעדי. בחורף 1920/21 שוקמה תל-חי, שנעשתה ליישוב עצמאי לצד כפר- גלעדי, וכמוהו הצטרפה ל'גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור'. בשנת 1925 , על רקע הקשיים הכלכליים והחברתיים של שני היישובים, החליטו כל חברי כפר-גלעדי ורוב חברי תל-חי על איחוד הקיבוצים. המיעוט (בתוכו בלט אלכסנדר זייד) שהתנגד לאיחוד, נשען על תמיכת הסתדרות העובדים הכללית. זו, בראשות מזכירה דוד בן-גוריון, השתמשה בפולמוס שפרץ במאבקה ב'גדוד העבודה', וכן במעוז האחרון של שרידי חברי 'השומר' לשעבר בכפר-גלעדי. ידה של ההסתדרות היתה על העליונה. עם תום המאבק ופירוקו של 'גדוד העבודה' התבטל הקיום העצמי של היישוב בתל-חי.
בתום אספת 'השומר' שהתקיימה ביבנאל בראש השנה תרע"ו, יזמו ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד מיפגש של אנשי 'פועלי-ציון', שבו העלה גלעדי את הרעיון להקים יישובי-פועלים בגליל. הוא סיפר לנאספים על המגעים שקיים עם ח"מ קלווריסקי במגמה להקים יישובים כאלה. באותו מעמד התארגן הגרעין שצריך היה לעלות על אדמת נג'מת א-צובח, ובו נכללו שלושה מאנשי 'השומר' - מרדכי לויצקי, אריה (לייבל'ה) וישנייבסקי ומשה לויט.20 חלקם של אנשי 'השומר' בגרעין שהניח את היסודות לאיילת- השחר לעתיד לבוא, היה אפוא משמעותי ביותר, שכן מתוך חמשת הפועלים שהחלו בעבודה, שלושה היו חברי הארגון. יתר-על-כן,לפי עדותו של לויט, טרח גלעדי רבות בהושטת עזרה ובעידודו של הגרעין הפועלי, שכלל את חבריו, גם אחרי התיישבותם על אדמות נג'מת א-צובח. עדותו של לויט מחזקת את ההשקפה הרואה בישראל גלעדי את אביה של ההתיישבות הפועלית בגליל העליון המזרחי במלחמת-העולם הראשונה, בחמארה-כפר-גלעדי, טלחה-טיון, נג'מת א-צובח ומחניים.21 הקשר בין ישראל גלעדי לבין חבריו בנג'מת א-צובח, ואחר-כך איילת-השחר, נמשך עד יום מותו. גם לאחר שחרורו של הגליל מידי התורכים נמצאה קבוצה של חברי 'השומר' באיילת-השחר, ושניים מהם - צבי כרמי ומשה לויט - קיבלו רשות מחבריהם למשק להתגייס לגדוד העברי.22 הקבוצה שהתיישבה ב - 1916 על אדמת נג'מת א-צובח, קיבלה בחכירה אדמות שהיו בבעלות איכרי ראש-פינה. אלה החכירו קודם-לכן את השטח לערבים וב - 1916 העבירו את החכירה לחמשת הפועלים, שקיבלו תמיכה ועידוד מקלווריסקי. המקום התפתח אט - אט, אך התקדם ברציפות כיישוב קיבוצי מבלי שייעזב, כדוגמת היישוב השכן מחניים. איילת-השחר שימשה כבסיס-עזרה קדמי של היישוב היהודי בארץ בימי המאורעות בגליל, בשלהי 1919 ובראשית שנת 1920. לאחר המאורעות בגליל ועם ייסודו של 'גדוד העבודה' לא הצטרפה איילת-השחר למסגרת זו, ושלא ככפר-גלעדי ותל-חי נשארה היישוב השיתופי היחיד בגליל שלא נשען על מסגרת חברתית תומכת. כתוצאה מכך סבל הקיבוץ מדלדול בכוח-אדם. העדר תמיכה כלכלית מספקת מיק"א-פיק"א ומהמוסדות ההסתדרותיים מצד אחד וחוסר אפשרות ליהנות ממאגרי כוח-אדם פרי בדידותו מצד שני - גרמו למשבר מתמשך ביישוב במחצית שנות ה - 20. בלחצו של המרכז החקלאי וכתוצאה מסכנת התמוטטות, הצטרפה איילת-השחר לקיבוץ עין-חרוד (לימים - 'הקיבוץ המאוחד'). ההחלטה על כך נפלה במועצת קיבוץ עין-חרוד שהתכנסה בימים 19-20 באוקטובר 1925. בעוד שאיילת-השחר נאלצה, בתוקף הנסיבות, לחפש לה משענת חברתית תומכת, היה קיבוץ עין-חרוד מעוניין בצירופו של הקיבוץ, כי הדבר נתן לו דריסת-רגל בגליל העליון ונקודת-זינוק פוטנציאלית להתיישבות בעמק החולה. עם הצטרפות איילת-השחר לארגון קיבוצי עין-חרוד הוגשה ליישוב עזרה חברתית, שהביאה לשיפור במצבו. איילת-השחר התחילה לעלות על דרך המלך.23 * * * 1. צ' נדב. כך התחלנו, עמ' 201-204.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
