דוד ברוס היה סקוטי עני. כשאני אומר "עני", אני מתכוון לדלות של ממש. משגמר ברוס את חוק לימודיו ברפואה וביקש לשאת לאשה את הנערה אשר אהב, צירפו שני בני הזוג את כל נכסיהם בעולם הזה, וגילו שאין להם - כלום. אף לא פרוטה שחוקה אחת.

כיצד מתחתנים כשאין פרוטה לפרטה ? ברוס מצא מוצא. הוא הלך והתגייס לחיל הרפואה של הצבא הבריטי. חיל הרפואה, כידוע, משלם איזו משכורת סמלית למשרתים בו, והוא מרשה להם לקחת אתם את נשיהם אל המחנות שבהם הם משרתים.

כך יצאו איפוא ברוס ואשתו למאלטה.
באי זה השתוללה מחלה מסתורית: קדחת מוזרה, מלווה כאבי שגרון.
בתוקף תפקידו צריך היה ברוס לחלק לחיילים טבליות נגד כאבים, ולחכות בסבלנות עד שיוטב להם. אבל הוא גמר אומר לגלות את מחולל המחלה ולברר כיצד היא מופצת.

הצבא לא גילה הבנה מרובה לתכניותיו. לפיכך הקים לו מעבדה פרימיטיבית משלו וניסה לגדל בה את חידק הקדחת. הוא קנה קופים בכסף וחסך משכרו, והזריק להם את דמם של חיילים חולים. הטכניקה של עבודת המעבדה היתה זרה לו. הוא גייס את אשתו לעזרה.

ויום אחד הוכתרו מאמציו בהצלחה : הוא גילה את החידק המחולל את המחלה.
כסבורים אתם שמפקדיו שיבחוהו והמליצו עליו שיצויין לשבח או יועלה בדרגה? אינכם אלא טועים. מפקדיו כינו אותו הדיוט, חולם ומאלף-קופים, האשימוהו בהתרשלות במילוי תפקידו ("מדוע אינו מטפל בחולים, במקום לקבור את עצמו ב'מעבדה' שלו ?"), והמליצו על העברתו למצרים.

למעשה הענישו את ע צ מ ם, ולא את ברוס. כי הם דחו לעשרים שנה את גילוי העובדה הפשוטה שהמחלה המסתורית נגרמת על ידי חלב-עזים שלא הורתח. המחלה הזאת, שחדלה מכבר להיות מסתורית, נקראת היום בפי הרופאים "ברוסלוסיס", על שם הרופא הצבאי הצעיר שפיענח את סודה.

חלפו שנים אחדות, ודוד ברוס פגש בלונדון את מושל נאטאל שבאפריקה הדרומית. המושל סיפר לו כמה דברים מענינים על המחלות המסתוריות שהיבשת האפריקנית נגועה בהם. נאטאל נצטיירה בעיני הרופא הצעיר כגן-עדן עלי אדמות. הוא פנה אל הממונים עליו וביקש שיעבירוהו לנאטאל. הם סירבו.

אך מושל נאטאל היה כנראה אדם בעל השפעה, כי בשנת 1894 אנו מוצאים את ברוס ואשתו בדרום-מזרח אפריקה. הם מהווים שם ועדת חקירה בת שני חברים. תפקידה - לחקור מחלה מסתורית הידועה בשם "נאגאנה".

המחלה הזאת הופכת פרות שמנות וסוסים נאים לשלדים הגוועים במהירות מחרידה. ומוזר: היא מצויה באזורים מסויימים, ואינה ידועה באזורים אחרים. ציידים יוצאים ליערות, רכובים על סוסיהם, ולפתע נפגעים הסוסים במחלה המסתורית וגוועים תוך זמן קצר. מגדלי בקר שולחים בהמות מפוטמות לבתי מטבחיים מרוחקים, והן מגיעות לשם במצב של גסיסה.

ברוס ואשתו השתקעו באובומבו, על גבי גבעה נישאה שממנה אפשר היה לראות את האוקינוס ההודי. למרגלות הגבעה הזאת נמצא אחד מאותם אזורים שבהם היו הבהמות גוועות ב"נאגאנה". בגבעה עצמה לא נודעו מעולם מקרי מחלה.

ברוס ורעיתו אספו כמה בהמות חולות והחלו בודקים את דמן במיקרוסקופ. עד מהרה גילו חידק שוטני בדם הסוסים והפרות הנגועים. ככל שהבהמות היו חולות יותר, היה מספר הטפילים בדמן רב יותר.

זה היה הצעד הראשון. הצעד השני היה קשה יותר. שני החוקרים החזיקו את הבהמות החולות באותה אורווה בה החזיקו בהמות בריאות. מעולם לא נדבק סוס בריא משכנו החולה. איך, אם כן, הגיעו החידקים המסוכנים אל דמם של הסוסים החולים?

ברגע שהגיע לשלב מכריע זה במחקרו, הופסקה פעילותו של ברוס. מפקדיו נזכרו בו. הם הזמינו אותו לעזוב את הסוסים החולים ולהתענין בבני אדם חולים : מגיפת טיפוס התחוללה אותה שעה במקום אחר באפריקה הדרומית, וברוס נצטווה לצאת למקום כדי לעזור בטיפול בחולים.

הוא בא, ראה - וחלה. כשקם מחליו, נשלח עם יחידת פרשים של הצבא הבריטי לאחד האזורים הרחוקים של האימפריה האפריקנית. היה לו "מזל". בדרך התפגרו כל הסוסים והפרדים של היחידה. הגורם ? "נאגאנה". בהעדר בהמות למשא ולרכיבה, ניספה חלק גדול מן האנשים.

עתה נשתנה יחסם של השלטונות הצבאיים אל ענין ה"נאגאנה". הם שחררו את ברוס מכל תפקידיו והרשו לו לשוב אל גבעתו.

לפני שחידש את מחקרו, שאל ברוס אחדים מוותיקי נאטאל כיצד, לדעתם, מגיעים חידקי המחלה האיומה אל דמם של הסוסים. אמרו כמה אירופים מנוסים : "זבוב הטסא-טסא אשם. הוא עוקץ את הסוסים ומחליא אותם". אמרו זקני הילידים : "צואת פריצי החיות מזהמת את העשב ואת בורות המים. הסוסים נדבקים תוך כדי רעיה ושתיה".

ברוס החליט לבחון את נכונותן של שתי הסברות. הוא הוריד סוסים בריאים אל האזור הנגוע, אך עטף את ראשיהם בשקים כדי שלא יוכלו לאכול ולשתות. הוא חזר על כך יום אחר יום. כעבור שבועים חלו, אף על פי שלא אכלו ולא שתו אלא לאחר שהוחזרו אל הגבעה. הסברה האחת הופרכה לחלוטין.

כדי לבחון את השניה ירד ברוס וצד מאות זבובי טסא-טסא. הוא העלה אותם אל הגבעה, שבה מעולם לא חלתה בהמה ב"נאגאנה". הוא הניח להם לעקוץ סוסים בריאים. מקץ שנים או שלשה שבועות חלו הסוסים, על ראש הגבעה.

נותרה עוד תעלומה אחת : מנין מביאים זבובי הטסא-טסא את חידקי המחלה?
הוא שיער שמקור הטפילים - בחיות בר. הכתיף את רובהו ויצא לצוד ציד. הוא אסף מעט דם מכל חיה שהרג. הוא בדק את דוגמות הדם תחת מיקרוסקופ. ולא מצא מאומה. "אולי מספר החידקים קטן עד כדי כך, שאי אפשר לראותם", אמר בלבו. הלך והזריק לבהמות בריאות מעט דם מחיות-בר שהרג. הן חלו.

הפתרון נמצא. "אזורים שיש בהם חיות בר וזבובי טסא-טסא, הם אזורי ה'נאגאנה'", פסק ברוס. "השמידו את הזבובים ואת החיות - והמחלה תיעלם".

כעבור שנים אחדות הוזמן ברוס לאוגאנדה, כדי לעשות משהו נגד מחלת השינה האיומה. זאת היתה מחלה של בני אדם, ולא של חיות. בכמה אזורים השתוללה בחימה כזו, שלא היו עוד ראויים למגורי בני אדם.

השלטונות הבריטיים שלחו צוות של חוקרים, אך אלה לא הגיעו לשום מסקנות סופיות. אך אחד מהם מצא בדמו של כושי שחלה במחלת השינה, חידק שהיה דומה להפליא למחולל ה"נאגאנה". כיוון שברוס נחשב כמומחה לחידקים אלה, הזעיקו אותו.

הוא בא, וקבע, לאחר בדיקות, כי אמנם נמצא מחולל מחלת השינה. הוא החל מתענין בשאלה אם גם מחלה זו מוגבלת לאזורים מסויימים, ומצא שהיא מופיעה אך ורק בקרבת מים: בחופי ויקטוריה ניאנזה, ועל גדות הנהרות, אך לא בפנים הארץ.

פעם נוספת חשד בזבוב הטסא-טסא, אך הכל הבטיחו לו שבאוגאנדה אין זבוב הטסא-טסא ידוע בכלל. ראש ממשלת אוגאנדה בכבודו ובעצמו אמר לו זאת. "יש לנו רק סוג אחד של זבובים מוצצי דם", אמרו יודעי דבר. "אך הוא אינו טסא-טסא. שמו קיוו".

לא עבר זמן רב, וברוס גילה שזבובי טסא-טסא מצויים באוגאנדה למיליארדים, אלא שבארץ זו קוראים להם קיוו. והם מצויים בעיקר בקרבת מים. ניסויים נוספים שכנעו אותו כי הזבובים הללו הם נושאי החידקים של מחלת השינה.

עתה פנה אל ראש ממשלת אוגאנדה, אפריקני מכובד ומשכיל בשם אפולו קאגווה, וביקש ממנו שישלח את נתיניו בכל רחבי הממלכה לצוד זבובי טסא-טסא. ראש הממשלה נתן את ההוראות הדרושות לראשי השבטים, ועם אפריקני שלם יצא לתפוס זבובים. ברוס הכין מפה של אוגאנדה, וסימן בה את כל המקומות בהם מצויה מחלת השינה. מכל המקומות האלה הביאו לו ציידי הזבובים את צידם. במקומות בהם לא נודעה המחלה, לא נמצאו זבובי טסא-טסא, על אף כל החיפושים.

ברוס סבור היה שפתר את השאלה. הוא אמר לאפולו קאגווה : "עליך להרחיק את כל התושבים מאזור האגם והנהרות. אסור להם לשוב לשם כל עוד מצוי זבוב אחד הנושא את חידקי המחלה. לאחר שימותו כל הנגועים במחלה וכל הזבובים הנושאים חידקים, אפשר יהיה לשוב אל האגם, ואיש לא יחלה עוד".

ראש ממשלת אוגאנדה ציית. הוא פינה את גדות האגם. הג'ונגל חזר וכבש שטחים שהיו ברשות בני אדם במשך מאות בשנים. מקרי המחלה הלכו ונתמעטו.

ברוס הועלה לדרגת אלוף משנה. כל הקיסרות הבריטית שרה לו שירי תהילה. ודווקא בשעה שהגיע לשיא פרסומו, נתקבלו ידיעות מאוגאנדה שמחלת השינה הופיעה מחדש, ובאזורים חדשים לגמרי, שבהם לא היתה ידועה מעולם.

ברוס, שהספיק בינתיים לפתור את בעית הקשר בין חלב-עזים והקדחת המסתורית של מאלטה, ארז את מיטלטליו וחזר לאוגאנדה. הוא הודה בפה מלא שטעה. הוא שכח שחידקי מחלת השינה עלולים לשכון בדמם של חיות בר, כמו חידקי ה"נאגאנה".

כדי להוכיח את סברתו החדשה, פתח במיבצע ציד גדול. הוא בדק את דמן של כל החיות אשר נורו במיבצע זה. והוא מצא שחידקי מחלת השינה מצויים לרוב בדמם של הדישונים. הדישונים הושמדו. המחלה נעלמה מאוגאנדה.

בשנת 1911 חזר ברוס בפעם האחרונה לאפריקה. מחלת השינה הופיעה במפתיע ברודסיה ובניאסה-לנד. חוקר גרמני טען שחידק חדש הוא מחולל המחלה. ברום טען שחידק ה"נאגאנה" הוא החידק של מחלת השינה. הגרמני לקח כמות הגונה של דם מבהמה חולה, והזריק אותו לעצמו, כדי להוכיח שהחידק של "נאגאנה" אינו מזיק לבני אדם. הוא לא חלה. ברוס לא קיבל תופעה זו כראיה. "מבחינה מדעית", אמר, "יש להצטער שלא מת. כי במותו היה מוכיח משהו. העובדה שלא חלה, אינה מוכיחה ולא כלום". שלוש שנים עמל ברוס כדי להוכיח שאין הבדל בין חידק ה"נאגאנה" וחידק מחלת השינה. הוא לא הצליח במאמציו והוא לא מצא פתרון לבעית מחלת השינה בניאסה-לנד, מפני ששם לא היתה המחלה מוגבלת לאזורים מסוימים, אלא התפשטה על פני הארץ כולה.

דוד ברוס מת בשנת 1931. ועד היום הזה לא נשתחררה אפריקה ממארת זבובי הטסא-טסא. יש אזורים שבהם השמידו את כל החיות, עד האחרונה שבהן, כדי שהזבובים לא ימצאו חידקים להפצה. יש אזורים שבהם השמידו את כל הצמחיה, כדי שהזבובים לא יוכלו להתקיים. ויש אזורים שהתיאשו מהם לחלוטין, והכריזו אותם כבלתי-מתאימים לגידול בהמות וכמסוכנים לבני אדם.

אמנם, היום שוב אין בני אדם מוכרחים למות ממחלת השינה. אם מאבחנים את המחלה בראשיתה, אפשר לרפאה. אך עשרה מיליון קילומטרים מרובעים של אדמות אפריקה כפופים עדיין לשלטון העריצות של זבוב קטן, המוצץ חידקים עם דמם של אריות, זברות, דישונים ותנינים (אין למחלת השינה שליטה על חיות אלה), ומעביר אותם לדמם של אדם ובהמה.

ועד שלא תימצא הדרך לשחרר את היבשת מעולו של חרק קטן ומסוכן זה, לא תהיה אפריקה חפשית באמת, ואפילו ישתחררו כל ארצותיה מעולן של המעצמות הקולוניאליות.