בראשית ימי בית שני (במאה החמישית לפני הספירה הרגילה), בתקופת עזרא ונחמיה, היו רבים בציבור היהודי שלא הבינו עברית, כפי שמעיד נחמיה (יג, כד). בעיקר היתה רווחת הלשון הארמית, שפת המימשל בממלכה הפרסית, היא השפה שלמדוה שבי ציון בבבל. לכן, בשעת קריאת התורה, תירגמו את ה"סידרה" ללשון המובנת לציבור. תחילה תירגמו בעל-פה תירגום חופשי ללא נוסח קבוע, הכל לפי המתרגם וידיעותיו בתורה ובתירגום.

מלאכת התירגום אינה מלאכה פשוטה, תירגום מדויק מלשון הכתוב, באופן שיהיה הולם את רוחו ואת פירושיו, זו מלאכת מחשבת שרק מתרגמים אמנים בודדים עומדים בה.

היו מתרגמים שתירגמו תירגום מילולי, אף-על-פי שלעתים בתרגמם כך לא הביעו כראוי את רוח הכתוב וכוונותיו. והיו מתרגמים שתירגמו תירגום פרשני, אע"פ שלא נשתקף מתירגומם הכתוב עצמו כפשוטו וכמשמעו.

החכמים לא היו שבעי רצון מן התירגומים השונים, ובשמו של ר' יהודה, תלמידו של ר' עקיבא, נאמר על מתרגמים אלה בלשון חריפה: "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף".

אחרי שחזרו וקראו בתורה אותן "סדרות" כל שלוש שנים (כמנהג א"י) חזרו גם על התרגומים. תרגומים טובים נתפשטו בציבור והיו לספר. הבקי בתרגומים טובים ומקובלים היא נקרא "מתורגמן". המתורגמן היה עומד בבית-הכנסת בשעת הקריאה בתורה על הבימה לצד "בעל הקריאה" והיה מתרגם את הסידרה לציבור.

לפי מסורת קדומה בתלמוד היו תרגומים כתובים לשפות אחדות, כגון: גיפטית (מצרית), מדית, עילמית, יוונית, וארמית.

מכל התרגומים שרדו לנו רק תרגומים ארמיים ויווניים.

קראו עוד בנושא:
התרגומים היוניים
התרגומים הארמיים
התרגומים הירושלמיים