ד"ר דינה פייטלסון ז"ל התחילה את דרכה באקדמיה, כאשר הצטרפה לאוניברסיטה העברית ומאחוריה כבר כמה שנים של ניסיון בהוראה. את עבודת הגמר שלה (1952) הקדישה לניתוח בקורתי של שיטות הוראה בכיתת ילדים נחשלים בבית ספר לילדים מפגרים (כפי שהוא נקרא אז).

בו בזמן, נעשתה דינה חוקרת עצמאית, כאשר מוסד סאלד מינה אותה למרכזת פרויקט מחקרי – מן החשובים שנעשו אז בארץ בתחום החינוך. מטרת הפרויקט הייתה לברר את גורמי הכישלון של תלמידים בכיתה א'. במחקר זה מתגלה ניסיונה של דינה בהוראה, והיכולת שלה לנתח באופן חודר ובלתי מתפשר את נהלי ההוראה ששלטו אז בכיפה. על המחקר הזה, שהתבצע עוד טרם קיבלה דינה את תואר הדוקטור שלה, זכתה דינה בפרס ישראל למחקר בתחום החינוך.

במחקרה 'גורמי הכישלון בכיתה א'' אימצה דינה באופן חד משמעי אטיולוגיה המעמידה במרכז את גורם השוני התרבותי, מבלי להמעיט בחשיבות הקשיים שמקורם ביכולת הכלכלית. לדינה ולעמיתיה לא היה ספק שכדי לקדם תלמידים עולים יש לאפשר להם לרכוש כלים להכרות עם מדע ותרבות מערביים. דינה ראתה בברור שתנאי להצלחת התערבות תרבותית, הוא הכרות אינטימית עם תרבות העולם. אכן, הייתה זו משימתה הבאה שזיכתה אותה בתואר הדוקטור ואשר מבחינות רבות אינה פחות חלוצית מהפרויקט המחקרי הראשון שזכה לפרסום כה רב.

במחקרים הראשונים של דינה, מתוך רגישות להיבטים אנתרופולוגיים והתפתחותיים, מתגלה עצמת המרחק בין תרבות האוכלוסייה הנקלטת והתרבות הקולטת, ומובלט עומק התהום שבין חיי הילד במשפחתו ובין חיי הילד בבית הספר, המייצג את התרבות הקולטת. ההתמודדות עם הפער הזה תהפוך להיות משימה חינוכית ראשונה במעלה, לדינה ולאחרים, בהוראה ובמחקר.

הפתרונות הפדגוגיים אותם הציעה דינה חייבו רפורמה בהוראה הקריאה. השיטה שהייתה מקובלת עד אז הייתה הוראת מילים שלמות וזו נחשבה לשיטה מודרנית ומתקדמת. דינה תקפה את שיטת ההוראה בנושאים שבהם גם היא נחשבה למודרנית ומתקדמת, מפני שבשיטה זו אי אפשר היה לדעתה להורות קריאה או חשבון באופן השיטתי והמובנה שהוראת המקצועות האלה מחייבת.

תרומה חשובה של דינה להוראת הקריאה מתייחסת למה שנקרא היום אוריינות. דינה תפסה את הקריאה כחלק מהמעגל הרחב של האוריינות. גם העיסוק הקפדני שלה, לאורך שנים רבות, בשכלול שיטות הקריאה נבע מהתחושה שהקושי של התלמידים הנכשלים בקריאה נובע מהיעדר תרבות אוריינית סביבם. הצעותיה לרפורמה בהוראת הקריאה מקורן בהכרה שהשיטות שנהגו בהן אז בחינוך אינן הולמות תלמידים שלא גדלו בסביבה אוריינית.

מרצה של דינה הופנה למחקר שלושת השלבים של רכישת הקריאה. ככל שנקפו השנים היא הקדישה יותר ויותר מזמנה לטיפוח השלב השלישי, שלב הקריאה החופשית, קריאה מתוך הנאה. במחקר שערכה עם תלמידיה התבררו עובדות יסוד לגבי שכיחותם של ספרים באוכלוסיות שונות של ישראלים. הבשורה העולה משורה של מחקרים שיזמה דינה וביצעה עם תלמידים ועמיתים היא שאת מרבית הערכים של לשון הספר ניתן במידה מסוימת להקנות באופן מפצה גם בתחומי הגן ובית הספר. דינה התנגדה להוראת הקריאה בגן, ואף מצאה לכך תמיכה אמפירית. אך היא האמינה בכל ליבה שהפעילות הלשונית השיטתית שיכולה להיעשות בגן עשויה לפצות על חסך אורייני ובכיוון זה פעלה במשך שנים בפרויקט אחר שלה – החטיבות הצעירות.

מפעל הספריות הכיתתיות, פרי יזמתה של דינה, הוא אולי הדבר החשוב ביותר הנעשה היום בישראל למען פיתוח האוריינות. חייה ונשמת אפה של דינה צרורים בין דפי הספרים הקטנים הנפתחים לעיניהם של תינוקות של בית רבן.