סלמה לגרלף ביקרה בירושלים לפני מאה שנים בדיוק. ספרה "ירושלים", שתיעד את הטרגדיות הרומנטיות של חברי המושבה האמריקאית-שבדית בסוף המאה ה-19, היה בין היצירות שזיכו אותה בפרס נובל.

הסופרת השבדית סלמה אוטילינה לויסה לגרלף (1940-1858) הייתה האישה הראשונה שקיבלה פרס נובל לספרות. הפרס ניתן לה בשנת 1909 על ה"אידאליזם האצילי שלה, עושר הדמיון ונדיבות ויופי הצורה שאפיינו את עבודתה".

לגרלף נולדה בוורמלנד שבדרום-מערב שבדיה, אך בערוב ימיה חיה בעיר מכרות הנחושת פלון, המצויה בלב מחוז דלרנה, שאותו אהבה ועליו כתבה. היא הפכה לדמות נערצת בתרבות השבדית. עם ספריה החשובים נמנה גם ספר הילדים "מסע הפלאים של נילס הולגרסון". ביתה בפלון, בירת מחוז דלרנה, מרכז הפולקלור הכפרי השבדי, לא שרד, אולם חדר עבודתה שמור במוזיאון שבעיר זו.

בשנת 1900 ביקרה לגרלף בירושלים עם חברתה היהודייה סופי אלקן. השתיים התארחו בגרנד ניו הוטל, שבניינו מצוי עד היום בעיר העתיקה סמוך לשער יפו. במהלך הביקור התיידדה לגרלף עם אנה ספאפורד, ממייסדות המושבה האמריקאית והקומונה הפרוטסטנטית האמריקאית-שבדית בירושלים.

הנובלה הרומנטית "ירושלים" מתארת את קבוצת האיכרים השבדים האמידים שעזבו את כפרם נאס, את בתיהם ואת משקיהם, והצטרפו לקומונה האמריקאית ("הקיבוץ הראשון" בארץ ישראל המודרנית) בירושלים. ראשית העלילה נטועה ברקע הפולקלוריסטי של אזור דלרנה הפורה והירוק שממנו באו המתיישבים, על אגדותיו וסיפוריו האנושיים, והמשכה במושבה האמריקאית-שבדית בירושלים. הסופרת תוהה מדוע עזבו השבדים את מולדתם היקרה ועלו לציון לצפות למשיח, מתארת את קורותיהם בירושלים, ומנסה להסביר מדוע החיפוש אחר הארץ המובטחת לא בא על סיפוקו כפי שציפו.

הבאר של גן עדן

שני כרכי הספר, שפורסמו לראשונה בשנים 1902-1901 לאחר מסעה לארץ הקודש, הוקדשו לסופי אלקן, שהייתה לדבריה של לגרלף "ידידתה לחיים ולספרות". הספר תורגם לשפות רבות. את התרגום הראשון לעברית ערך יעקב רבינוביץ בשנות ה-20, והוא הובא שנית לדפוס ב-1957 בידי שמשון מלצר. לאחרונה יצאה לאור בהוצאת אריאל מהדורה מצולמת של ההוצאה השנייה.

סלמה לגרלף באה לבקר את חברי הקומונה בירושלים, אך לבה היה עם אלו שהיו קשורים למולדתם ונותרו בדלרנה. אינגמר, הגיבור הראשי, מייצג את אמונתה באהבה עמוקה אל הבית ואל המסורת. המושג "ירושלים של מעלה" חשוב בעבור לגרלף מירושלים האמיתית. כפי שכתב הנרי גודארד ליץ' במבוא לתרגום לאנגלית של "ירושלים" ב-1915: "במקור הפעולה הספיריטואליסטית של 'ירושלים' מצוי הקונפליקט בין אידאליזם לבין הדחף השורשי העמוק של הבית ואדמותיו המוטבע בקהילות הכפריות [בדלרנה]".

בפרק המכונה "הבאר של גן העדן" מתארת לגרלף את המחסור במים, את החולי והמוות בקרב השבדים בירושלים מול דימוי גן העדן השופע מים ופוריות בימי התנ"ך ובמרחבי דלרנה.

היה קיץ קשה מאד בירושלים וחוסר מים ומחלות.

גשמי החורף ירדו בשנה זו במידה זעומה, והעיר הקדושה, שאין לה כמעט מים אחרים חוץ ממי הגשמים, הנקווים בזמן החורף בבורות שמתחת לאדמה, הנמצאים כמעט בכל בית ובית, עמדה עוד מעט לסבול מחסור במים... השוודים שבאו מאמריקה, שעברו עליהם קיצים קשים בצ'יקגו והורגלו לחיות באוויר הרים, החזיקו מעמד נגד המחלות ונגד היגיעה המרובה. אבל האיכרים המסכנים מדאלארנה היו כמעט כולם חולים... כל החולים היו להם אותם הגעגועים ואותו החשק. כולם התפללו לגמיאת מים אחת, לגמיאה של מים חיים נקיים. נדמה כאילו היה זה הדבר היחיד שנזקקו לו, בשביל לשוב ולהבריא... אז התחיל לדבר איגמר מאנסון, שישב עד עתה אילם והקשיב לדברי האחרים... "אני מהרהר על נהר, הקולט אל תוכו שפע מים מנהרות רבים, וזורם ויוצא לו רחב ועשיר מתוך היערות האפלים, והוא בהיר עד כדי כך, שרואים את כל חלוקי האבן מתנוצצים על קרקעיתו. והנהר הזה לא חרב כנחל קדרון, ואיננו חלום בלבד כנהר של יחזקאל, ולא נעלם מן העיר כזה של חזקיהו, אלא הוא סואן וזורם גם כיום. אני חושב על דבר הדאלאלף".

מה באמת ידעה לגרלף על המציאות

שימור ההיסטוריה השבדית של ה"קולוני" התרחש לא מעט בזכות ספרה של סלמה לגרלף, ובנוסף לכך רב חלקו של הספר בהערכת מקומם החשוב של הפולקלור והמסורת במחוז דלרנה. חלקו הראשון של הספר, המתרחש כאמור בשבדיה, הומחז בדלרנה ב-1959, ומוצג שם מדי שה כחלק מחגיגות המיד-סאמר (אמצע הקיץ). בשנת 1980 הומחז גם הכרך השני, שסיפור התרחשותו בירושלים. גרסה מודרנית של הספר "ירושלים" הופקה ב-1996 בידי במאי סרטים שבדי, והוקרנה ב-1997 בפסטיבל הסרטים בסינמטק הירושלמי.

ספרה של לגרלף מבטא טרגדיה של עקירה משורש וחיים תחת חוקי אימה, אולם אין בו רשעים אמיתיים מלבד הנוצרים המסוכסכים בארץ הקודש. לגרלף הייתה זהירה בהערכתה את ה"ספאפורדיטים". זקניה וזקנותיה השבדים של המושבה בערוב ימיהם בירושלים, גרסו כי ספרה של לגרלף היה יותר מדיי רומנטי ואפילו נאיבי. השבדים בני הדור השני של המושבה ואלו שביקרו בה מאוחר יותר הציגו גרסה "רביזיוניסטית" וביקורתית יותר של ההיסטוריה שלה, במיוחד בכל הנוגע למעמדם הנחות ולניצולם של השבדים. השבדי אולוף פאהלן בספרו המפורט על ההיסטוריה של המושבה שיצא לאור בשנת 1988, עומד על הדו-ערכיות של השבדים ביחס למושבה ומפרט את הבעיות הרבות שהתמודדו עמן. בהתייחסו לסלמה לגרלף כותב פאהלן:

מה באמת ידעה סלמה לגרלף על המציאות? ככל שהנני צולל בישות המורכבת המכונה המושבה האמריקנית וההיסטוריה שלה, הנני מבין הבנה טובה יותר את הססנותה לדבר על התנאים בה. היה זה נושא רגיש מדיי. באחד ממכתביה היא מציינת שהיה עליה 'להימנע מהאמת כפי שהייתה'.

סמטה קטנה בירושלים

לגרלף, שתיעבה אלימות והטיפה לאחדות המין האנושי, לא מעט בהשפעתה של אנה ספאפורד, חייתה עד 1940 וראתה את פרוץ מלחמת העולם השנייה. ביובל ה-75 לביקורה של לגרלף בירושלים שחל ב-1975 קראה עיריית ירושלים רחוב על שמה. לא רבים הם הרחובות שנקראו על שם נשים בירושלים, ואף זה שהוקדש לסלמה לגרלף אינו אלא סמטה קטנה בשיכון רסקו המקשרת בין רחוב טשרניחובסקי לרחוב שמעוני. לאחר הטקס נערכה מסיבה קטנה במלון "אמריקן קולוני" בהשתתפות השגריר השבדי וראש עיריית ירושלים דאז טדי קולק, ובהשתתפות בני משפחתה של לגרלף שהגיעו במיוחד משבדיה. האורות שכבו במפתיע בעת המסיבה, והנרות שהודלקו עקב כך, התאימו מאוד לרוח הכתיבה של לגרלף.

אמריקן קולוני

סיפורה של המושבה האמריקאית-שבדית בירושלים מגלם חלק מן ההיסטוריה המרתקת ורבת האירועים של העיר ב-120 השנים האחרונות. תחילתו במשפחת ספאפורד האמריקאית בשיקגו. טביעת ארבע בנותיהן הצעירות של הורציו ואנה ספאפורד באוקיינוס לאחר שהאניה שבה הפליגו עם אמן נטרפה באוקיינוס, הצלת האם ומות בן נוסף, הביאו את בני הזוג ואת ידידיהם הקרובים לפתח תפיסות דתיות ייחודיות. ה"ספאפורדיטים" התיישבו ברובע המוסלמי בירושלים בסוף שנת 1881 כקומונה דתית ההולכת בדרך הנוצרים הראשונים, בציפייה לשיבתו השנייה של ישו.

קומונה דתית פרוטסטנטית של מהגרים שבדים בשיקגו בהנהגת אולוף הנריק לארסון, ואיכרים חברי קומונת הבת שלה בכפר נאס בדלרנה שבשבדיה, עמדו על הדמיון בין תפיסותיהם המשיחיות והחברתיות לאלו של ה"ספאפורדים". הם הצטרפו אל ה"אמריקן קולוני" בירושלים בשנת 1896. אנה הדומיננטית הפכה להיות המנהיגה הבלעדית של הקומונה והדיחה את אולוף הנריק ממעמדו. בקבוצה התפתחו כללים ואורחות חיים מיוחדים שכללו את פירוק המשפחות הגרעיניות, איסור על חיי מין ונישואין, כינוס ווידוי יום-יומי, צנזורה על קשרים עם החוץ, ובהמשך ריבוד מעמדי. השיתוף ניכר בביגוד, במטבח משותף, בטקסים וחגים, שירה ובנגינה בצוותא ובהקניית חינוך ייחודי לילדי המושבה.

עם גידול הקומונה, שכרו חבריה מספר בניינים בשכונת החוסיינים שמחוץ לחומות העיר העתיקה, ובשלב מאוחר יותר רכשו אותם. הבניין המרכזי היה הווילה המפוארת שבנה רבאח' אפנדי אל-חוסייני (כיום מלון "אמריקן קולוני"). עם הצטרפות השבדים למושבה, הם חוללו שינוי מהותי בתחום הפרנסה. עד לבואם משיקגו לא הייתה המושבה גוף יצרני ואנשיה התפרנסו מכספים שהביאו עמם מארצות הברית. השבדים, שהיו חקלאים ברובם, פנו לפיתוח תחום זה. ממזרח למושבה, בוואדי ג'וז, נזרע שדה חיטים. הם גידלו תבואה, תפוחי אדמה, ענבים וזיתים, וגם הקימו משק חי: תחילה תרנגולות ועזים ובהמשך עדר בקר. לעיבוד החקלאי נלוותה תעשייה של מוצרים מוגמרים: המאפייה ייצרה לחם ופאיים וכן פותח ייצור מסחרי של ריבות. השבדים הביאו עמם נולים ופיתחו את מלאכת האריגה והתפירה. במלאכה זו עסקו בעיקר נשים; תחילה ארגו מפות שולחן, בגדים ווילונות כדי לספק את צורכי המושבה, ואולם עם הזמן נמכרו העודפים לאוכלוסייה המקומית. נוסף על כך עסקו בפעילות רווחה בקרב הערבים והיהודים התימנים הראשונים שבאו לירושלים.

עם התבגרותם של בני הדור השני במושבה והיחלשות האידאולוגיה והאמונות המקוריות, פרצו בה מאבקים פנימיים. הם החלו עם ביטול האיסור על נישואין בשנת 1904, והגיעו לשיאם בתחילת שנות ה-30 עם פרישת חלק מן החברים וחלוקת הנכסים. אלו שלא פרשו נותרו במושבה בהנהגת בתה של אנה – ברתה וסטר-ספאפורד ובעלה. עם מותם של אחרוני הדור הראשון, בשנות ה-60, בא הקץ על הקומונה הדתית, ומקום משכנה הפך למלון "אמריקן קולוני".

לסיפור המושבה מקורות ארכיוניים רבים. בספר של הלגה דדמן ורות קרק, שהופיע לאחרונה בירושלים, מוצגות מנקודת ראות "ראשומונית" חברות וחברי שתי הקומונות ואמונותיהם, וכן דעותיהם הביקורתיות מאוד לעתים של הקונסולים האמריקאים בירושלים על אורח החיים ה"קומוניסטי" וה"סוטה" שלהם. סאגה דרמתית זו מוצגת באמצעות תיאורים סותרים של שלוש נשים כריזמתיות, והן הסופרת השבדית כלת פרס נובל סלמה לגרלף.