בשנת 1926 הוקמה בתל אביב אגודת "עזרת אחים", שסייעה בקליטתם התרבותית והחומרית של העולים מתימן. עשר שנים מאוחר יותר ניצת בקרב חבריה ויכוח לוהט על נוסח התפילה הנכון בבית הכנסת, והאגודה הגיעה כמעט לסוף דרכה...

כל החברות שלי עשו יד אחת נגדי והכריזו שאנחנו, כל המשפחה שלנו, בכלל לא יהודים. מסכת הראיות אכן היתה מרשיעה. זה היה ערב יום כיפור. בכל הדירות שבשכונה התכוננו ההורים לסעודה המפסקת ולתפילת כל נדרי, אבל היה ברור שאבי ואמי לא יראו את פניהם בבית הכנסת הצפוף ברחוב ביירון הסמוך... למזלי, אבי העריך נכון את מצבי הקשה. הוא ידע בדיוק מה נחוץ לי... הגענו בדיוק בזמן לביתה של סבתא מרים, שכבר עמדה לצאת לתפילה בבית הכנסת הקבוע שלה, "עזרת אחים", ושמחה מאוד להופעתנו הבלתי צפויה... סבתא ואני עלינו במדרגות אל עזרת הנשים. קיבלתי סידור ועקבתי בעניין רב אחרי התפילה. לא היה שום מקום לספקות. היינו יהודים.

בעזרת הנשים עשו כבוד לסבתא, ולכל הדודים שלי היו מקומות ישיבה קבועים. ואם לא די בכך, תאורת הניאון המודרנית בבית הכנסת היתה מעשה ידיו להתפאר של אבא שלי, שהיה באותם ימים חשמלאי. גבוה מעל ארון הקודש התנוסס מגן דוד פלואורוצנטי לבן וזוהר, גאוות בית הכנסת, וחידוש מרשים בכרם.
(עפרה ישועה-לית, ארץ ברית, תל אביב תשס"ד, עמ' 124)

בסיפורה האישי מתארת הכותבת את בית הכנסת "עזרת אחים" כבית תפילה מפואר ששימש בעבר מרכז רוחני לתושביה התימנים של תל אביב. ואולם, לא תמיד היה המצב כך, והדרך להקמת מבנה מפואר זה ארכה שנים רבות. סיפורו של בית הכנסת הוא גם סיפורה של האגודה שייסדה אותו - עזרת אחים.

בראשית המאה ה-20 הגיעו לארץ ישראל יהודים מצפון תימן ומדרומה, ורבים מהם התיישבו בתל אביב וביפו. ערב מלחמת העולם הראשונה הגיעה מצנעא, בירת תימן, קבוצה נוספת של תימנים שהתיישבה אף היא בתל אביב. צנעאנים אלו היו בעלי מנהגים ומסורת ייחודית משלהם, השונה משל בני דרום תימן או צפונה. לפיכן אין פלא כי יוצאי צנעא לא מצאו עצמם בבתי הכנסת של יוצאי האזורים האחרים מתימן, והקימו לעצמם בית כנסת נפרד ואגודה נפרדת ששמה "צעירי צנעא". אגודה זו לא האריכה ימים, אך היא הייתה הבסיס להקמת ארגון "עזרת אחים". ארגון זה הוקם מתוך רצון לסייע לאחיהם העניים שהתקשו להסתגל לארץ החדשה, שאיפה שעמדה לצד הרצון לשמור על מסורותיהם מצנעא.

אגודת "עזרת אחים" קמה בשנת 1926 ומטרותיה היו "לספק עזרה רפואית, חינוך ותרבות לבני העדה התימנית". על פי תקנות החברה ביקשו חבריה גם לסייע לעולים החדשים ולמצוא פתרונות תעסוקה לבני העדה. בדוח משנת תרצ"ג מסופר על הסיבות להקמת האגודה: "חבורתנו נוסדה בשנת תרפ"ו שנת משבר קשה שפגע באופן קשה ביחוד בבני עדתנו והם נמצאו במצב של הפקרות ממש".

ואכן, זיכרונות בני המקימים מלאים תיאורים על פעילותם של הוריהם, שעברו מדלת לדלת כדי לאסוף כסף עבור אותם עניים ואומללים.

ארגון תימני זה התגאה בפעילותו הקפדנית על פי כללי המנהל התקין ותוך הנהגת בחירות דמוקרטיות פנימיות. לא לחינם כתב במכתבו ישראל ישעיהו, מזכירה של האגודה באותם ימים: "מנהיגי 'עזרת אחים' אינם מחסידי העבודה הסודית הכל אצלם גלוי וברור כשמש וביחוד בעניני כספים".

עם הגידול במספר החברים (מ-30 בשנת 1926 ל-240 בשנת 1928) נרכש מגרש ועליו צריף, ששימש בעבר את בית הספר למסחר ואשר שכן ברחוב הים. לימים נקרא הרחוב הרב קוק. בצריף זה התנהלו במשך שנים רבות פעולות האגודה והתפילות בבית הכנסת שהקימה.

בשנת 1932 פתחה האגודה מרפאת עיניים, שהתרחבה למרפאה כללית עבור תושבי כרם התימנים. במרפאה נבדקו חולים רבים בידי האחות רינה בדיחי (לימים ישעיהו) ובידי רופאים מטעם "הדסה". בצד הפעילות הרפואית שימשה האגודה מרכז חינוכי, והפעילים הקימו מרכז לשיעורי ערב עבור צעירים וצעירות שעלו זה מקרוב מתימן. עד היום זוקפות רבות מזקנות תימן את ידיעותיהן בעברית לשיעורים שניתנו במקום. בני הנוער באגודה פעלו בתחומים נוספים: לימודי ציונות, בריאות ומוזיקה. לצורך הפעילות המגוונת הוקמה ספריית השאלה וכן נרכשו כלי נגינה מתזמורת מכבי האש, עבור לימודי המוזיקה. היו שכעסו על הפעילות שהתקיימה במקום לצעירות, ובשרפה מכוונת שפרצה במקום נשרף חלק מן הספרייה.

בצד הפעילות החינוכית לא משכו ידם הצעירים מפעילות ספורטיבית. קבוצת כדורגל של ממש ששמה "הצבי" החלה לפעול במקום בשנת 1932. יחיאל חבשוש, מראשי הפעילים באגודה, סיפר שהקבוצה אף השכילה לקנות ציוד ספורט באמצעות כספי תרומת נדבנית מדרום אפריקה.

מטבע הדברים שימש הצריף גם מקום תפילה ועריכת שיעורי תורה. נוסח התפילה היה על פי המקובל בצנעא, שממנה באו רוב חברי האגודה. בצד המניין התימני התארגן במקום מניין ספרדי עבור ספרדים ועבור תימנים ששהו זמן רב במצרים והתרגלו לנוסח הספרדי.

פעילות ענפה זו המשיכה להתקיים שנים אחדות בצריף הדל, כפי שתיאר יחיאל חבשוש: "בית ע"ש עזרת אחים בצריף עשוי מקרשים, נמוך, ארון קודש במרכזו עשוי ארון רגיל, גג מרעפים והגרוע מכול: 'בקיץ חם ובחורף קר"' (יחיאל חבשוש, משפחת חבשוש, ב, תל-אביב תשמ"ז, עמ' 183).

מצבו הפיזי העלוב של הצריף הפריע לחברי האגודה, והם החלו לתכנן את מבנה הקבע של האגודה. אלא שבניין הקבע לא נבנה בגלל ויכוחים דתיים שפרצו בשנת 1934 ונסבו סביב נוסח התפילה. חלק ממתפללי בית הכנסת דרש להתפלל בסידור תפילה, תכלאל, "עץ חיים". סידור זה נכתב בידי הרב יחיא צאלח (פעל בתימן במאה ה-18, ונודע בשם המהרי"ץ), ובו נשמר הנוסח התימני הייחודי והקדום, שנקרא בשם בלדי (מקומי). אחרים ביקשו להמשיך ולהתפלל על פי הנוסח השאמי (שהובא מארץ ישראל לתימן), שנהג בבית הכנסת. נוסח זה דומה לנוסח התפילה הספרדי ולנוסח התפילה של המקובלים. נוסח זה הגיע לתימן בתקופה מאוחרת, אך רכש לו במהרה אוהדים רבים.

סביב נוסחי התפילה פרצה בתימן מחלוקת במאה ה-18, ובתי כנסת התפצלו על פי הנוסחים השונים. בצנעא היו בתי כנסת שבהם התפללו בנוסח הבלדי ובתי כנסת אחרים שבהם התפללו בנוסח השאמי. בשנות ה-30 של המאה ה-20 פרץ פעם נוספת ויכוח רוחני בצנעא ושאלת סידורי התפילה עלתה שוב על סדר היום. העולים החדשים שהגיעו מצנעא לתל אביב "ייבאו" את המחלוקת לארץ ישראל, היישר לתוך בית הכנסת "עזרת אחים". עד מהרה התחממה האווירה, ואנשים מן הצד הבלדי נטלו יוזמה והקימו מחיצת אבנים בתוך בית הכנסת (!) במטרה לחלקו לשני בתי כנסת נפרדים. באותה שבת פרצה מהומה במקום, והמתפללים הגיעו אפילו לידי תגרות ידיים. במצב זה לא יכלה עוד מועצת האגודה להמשיך ולתפקד, וחלק מן החברים בה התפטרו. אירועים אלו לוו ב"פשקווילים" שהופצו בשכונות התימנים בירושלים ובתל אביב, ורבנים מכל הזרמים הביעו את דעתם בנושא. הדבר הוביל להתדיינות משפטית בפני בית הדין הרבני בתל אביב. בית הדין, בראשות הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, קיים ישיבה ופסק:

בקשר עם הריב וחלול ה' שהיה בבית הכנסת עזרת אחים... באנו לידי הכרה שקביעת שני מנינים בבית כנסת זה אפילו עם מחיצה מבדלת שוללת כל אפשרות של תפלה בצבור שקטה ומסודרת כדין וכהלכה... פסקנו א. להנהיג בבית הכנסת עזרת אחים הנ"ל נוסח התפלה לפי הנוסח של קהלות הספרדים בא"י (כ"א מנחם-אב תרצ"ד).

פסק דין זה לא סיפק את החברים והעימותים הלכו והחריפו. ישיבה שנייה של בית הדין, שהציע פשרה, לא סיפקה אף היא את הנצים. כל צד טען שהוא בעל האגודה וכינס ישיבות משלו. כך למשל כונסה אספה בט"ז בשבט תרצ"ה ובה נבחרה מועצה חדשה. חברי המועצה החדשה ביקשו לנהוג על פי הנוסח השאמי. חברי המועצה המתנגדים לא קיבלו את תוצאות הישיבה ופנו בדרישה אל מושל המחוז שיתערב בסוגיה. במקביל אף החלו להישמע קולות בדבר אי-סדרים כספיים וכדומה.

סוף דבר כי על רקע העימותים הללו כמעט פסקה האגודה מלפעול. אותם חברים שביקשו לנהוג בנוסח הבלדי עזבו ברובם את בית הכנסת, ואילו אחרים המשיכו להפעיל את בית הכנסת בנוסח השאמי. במצב זה פעולות התרבות והעזרה כמעט פסקו. רק כעבור חמש שנים, בשנת 1940, שבה האגודה לפעילות סדירה, בהנהגת יחיאל חבשוש ומאיר לוי ובראשות הרב שלום הררי. האגודה סייעה רבות בעליית יהודי תימן ואף הקימה קרן לעזרת העולים "קרן לעזרת יהודי תימן". חיים חבשוש היה נציגה של האגודה בעדן, והוא סייע לעולים מתימן שעברו דרך עדן, עיר הנמל, אל ארץ ישראל. לאחר קום המדינה וסיום העלייה מתימן ניתן היה לשוב לבניית מבנה הקבע של בית הכנסת. אבן הפינה הונחה בשנת 1955 והצריף ששימש את מתפלליו במשך כ-25 שנה פורק. סיבות כספיות הקשו על התקדמות העבודה, והקמת הבניין הסתיימה רק בשנות ה-60, עת הוקם מבנה קבע מרשים של שלוש קומות. בית הכנסת פועל עד היום ולצדו פועלת אגודת "אעלה בתמר" העוסקת בתיעוד מורשת יהדות תימן ובשימורה.