| מאגר מידע |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
יוסף זליקוביץ' נולד ב-1897 בקונסטנטינוב שליד לודז' למשפחה חסידית אמידה. בהיותו בן 18 הוסמך לרבנות אך עסק בהוראה. מאמצע שנות ה-20 החל לפרסם סיפורים ומאמרים שעסקו בפולקלור יהודי ובהיסטוריה יהודית. ב-1929 זליקוביץ' הצטרף לסניף "יווא" (המכון המדעי היהודי) ושימש חבר ההנהלה. בחורף 1940, עבר עם משפחתו לגטו, שם המשיך בפעילותו התרבותית והספרותית. זליקוביץ' היה מחברי צוות ארכיון הגטו וממחברי הכרוניקה היומית של גטו לודז'. כמו כן, כתב יומן אישי שחלקו הגדול שרד לאחר השואה. בקטע זה הוא מתאר את שגרת החיים הכואבת בגטו לודז'. המוות הפך לשגרה יום-יומית. יצר החיים הבסיסי גבר הן על הרגשות הכואבים ביותר והן על הדאגה לעתיד. יוסף זלקוביץ' העמיק להתבונן ביומנו על עולמם הנפשי של יהודי גטו לודז'. אותם החיים החשוכים והשחורים יש להם כוח בל ייאמן: כל עוד נושמים, כל עוד לא נעצמו העיניים והחושים מתפקדים, פוסעים על פני הטרגדיות והצרות וחיים ורוצים לשמור על החיים המסכנים הללו מתוך מחשבה – "אולי ישתפר המצב"... אולי אפשר יהיה בכל זאת להחזיק מעמד ולהישאר בן-אדם. אומרים: בבניין בו היה בית החולים תשוכן נגריה ו... מקבלים את הידיעה הזאת כמעט בשוויון-נפש. רק אתמול אושפז שם אח או אחות, אשר נקרעו מן המקום בעודם בחיים והיום תתייצב שם לעבודה על מנת לשמור על חייך ועל גופך המעונה כל עוד ניתן... אומרים שיחלקו תפוחי-אדמה והקהל כבר חזר כמעט לשיווי-משקלו. עוד פה ושם נשמעת אנחה או גניחה ובה בשעה מודים לבורא עולם על הבשורות הטובות בדבר חלוקת תפוחי-אדמה... שוויון-נפש כזה אפשרי רק בגטו בו המוות מובן מאליו יותר מן החיים. איש אינו יודע, איש אינו מבין מה הם הכוחות המותירים אותו בחיים. אך כל אחד רואה כיצד מתים. המוות בגטו הוא דבר יום ביומו, אינו מפתיע ואינו מפחיד איש. ואם חיים, הרי אלה חיים לעת-עתה ובסופו של דבר - אם לא היום, אז מחר - יגיע הקץ. אך כל זמן שתושב הגטו חי, הרי הוא רוצה לפחות פעם אחת, אפילו תהיה זו הפעם האחרונה, לחוש תחושה של שובע, לאכול כדי שובע ואחרי-כן - יהיה אשר יהיה... לקריאה נוספת: באתר יד ושם:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
