[פולטאבה (אוקראינה) 1884 - ירושלים 1963]

נולד לאביו, צבי שימשלביץ, שהיה מזכיר אגודת 'בני ציון' בפולטאבה, וממקימי לשכת 'מצפה' שהיתה שלוחתם של 'בני משה' בעיר. לא ייפלא אפוא, שחינוכו של יצחק בן-צבי היה ספוג אווירת ההתעוררות הלאומית הארצישראלית שאפפה את הבית. לימים אורגנו ביוזמת 'בני משה' בניהם של החובבים וצעירים נלווים רבים אחרים באגודת צעירים שקראה לעצמה 'בני ציון' (1894), בעוד הוותיקים יותר הסבו לחוגם את השם 'חובבי ציון'.

את לימודיו עשה יצחק בן-צבי תחילה בחדר המסורתי. ב- 1895 החלו הכנותיו לכניסה לגימנסיה הממשלתית הרוסית. אף שהצליח בבחינות, לא עלו יפה הניסיונות להיקלט בגימנסיה. כאבן-נגף נערמו על דרכו המגבלות, שהעיקו על השתלבות נערים יהודים בגימנסיות הממשלתיות. רק בשנת הלימודים 1902-1901, בהיותו כבר בן 16, נקלט בן-צבי בגימנסיה והחל לימודיו במחלקה החמישית, ואת בחינות הבגרות עשה רק בקיץ של שנת 1905. במקביל להכנותיו לכניסה לגימנסיה, המשיך לשקוד על לימודיו בחדר המתוקן, שעם מוריו נמנו אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'), מרדכי קריצ'בסקי (האזרחי) וח"א זוטא.

מי שהשפיע עליו בעודו עלם היה חברו בר בורוכוב, שהיה מבוגר ממנו בשלוש שנים והשתייך לשכבת גיל מבוגרת יותר, שהיתה מאורגנת בחוג 'בני ציון'. הבולטים בשכבת גיל זו עמדו בראש חוגי השתלמות של הצעירים יותר, שהיו שלוחות של חוג 'בני ציון'. בן-צבי נמנה עם השלוחה שניהל בורוכוב, ואשר עסקה בלימודן ובבירורן של שיטות פילוסופיות והשלכותיהן בכל הקשור לתפיסת אופיים, מעמדם ועתידם של היהודים. כך הפכה השאלה הלאומית לשדה עיון עיקרי ומישור חשיבה, שממנו נשתלחו מסקנות ומעשים ארגוניים-פוליטיים.

האירוע הטראומטי בתולדות החוג הזה ובמהלך חייהם של בן-צבי ובורוכוב היו פרעות קישינב בפסח תרס"ג (אפריל 1903). חוגי 'בני ציון' נסחפו לעשייה בארגון ההגנה העצמית, ופעיליהם טרחו לפרוס את מעגל המגינים על-ידי יצירת מסגרות מקבילות. בן-צבי התמסר לארגונם של תלמידים יהודים בגימנסיה ומחוצה לה. על הטראומה של קישינב נוסף הזעזוע שבא עם הצעת אוגאנדה, שעלתה בדיוני הקונגרס הציוני השישי (אוגוסט 1903).

אחת השאלות בביוגראפיה של בן-צבי הוא עיתוי הצטרפותו לחוג 'פועלי ציון' או לחילופין: עשייתו למען ארגונו של חוג כגון זה. לשאלה זו מצטרפת גם שאלת טיבו האידיאולוגי של החוג, במסגרת העימותים הרעיוניים שרווחו בשנים 1904 ו- 1905 בקרב חוגי 'פועלי ציון' בהסתדרות הציונית.

התשובה לשאלות אלו אפשר שמעוגנת בניסיון לשחזר את נתיבו הביוגראפי של בן-צבי. ואמנם על-פי עדותו המוקדמת (פנקס הגדוד, 1918), הוא נזדמן מיד לאחר קישינב לאודסה ונתוודע שם לאגודת 'פועלי ציון'. עוד באותה שנה, והוא כבר תלמיד בכיתה השביעית של הגימנסיה (ספטמבר 1903-יוני 1904), ארגן 'מאליו' אגודת פועלים סוציאליסטית-ציונית. במקביל המשיך לקיים קשר עם בורוכוב, ככל הנראה במסגרת חוג העיון שהודרך על-ידי האחרון. ואולם לא היתה לו נגיעה לאותה 'הסתדרות של עבודה' (trudovaia organizacia), שבורוכוב ליכד מקרב הצעירים בני-גילו ואשר הגתה רעיונות של מחויבות לעבודה בארץ-ישראל ברוח ביל"ו הישנה. קרוב לוודאי שההסתדרות נתקבצה מתוך שכבת הגיל של בורוכוב ומקרב אנשי חוגו. בו בזמן המשיך בן-צבי לטפח את קבוצת חבריו במסגרת ארגון ההגנה העצמית.

עם תום שנת הלימודים השביעית בגימנסיה, בקיץ 1904, ערך בן-צבי את מסעו לארץ-ישראל. את ברכת הדרך קיבל לא רק מבני ביתו; גם בורוכוב ורבים מאנשי חוגו נלהבו למסע. הביקור בארץ תוכנן כביקור לימודים, ובן-צבי טרח לקבץ מידע רב על מנת להביא לחבריו תמונה מלאה על המצב בארץ לצורך העימות שהתחולל באותו זמן בין נאמני הארץ לבין הנוטים לטריטואריאליסטים. עם שובו לפולטאבה בראשית אוגוסט, השתתף במפגשים שבהם מסר את רשמיו. גם בורוכוב נכח במפגשים אלה ושתה בצמא את סיפורי בן-צבי.

חודשי אוגוסט-ספטמבר 1904 הביאו את הצטרפותו הנמרצת של בורוכוב לגיוס האקטיביסטים של 'ציוני ציון' מיסודו של מנחם אוסישקין. בן-צבי לא נספח אל הארגון ונותר בפולטאבה. הסיבות לכך היו נעוצות בעובדה, שעדיין נכונה לו שנת הלימודים האחרונה בגימנסיה, ומלבד זאת חלתה אמו במחלה אנושה והתענתה על ערש הדווי בחורף ובאביב של 1905. אבל אפשר שבן-צבי גם לא נמצא מועדף לצורך פעילות התעמולה הציונית על-ידי מי שגייסו את המועמדים מטעמו של אוסישקין.

בן-צבי שנותר בפולטאבה עסק בגיבוש האגודה הפועלי-ציונית שם. עם תום חוק לימודיו בגימנסיה הניח גם יסודות לארגון האגודה במחוז פולטאבה, ובמקביל התמיד במחויבותו לקבוצה שהיתה מאורגנת במסגרת ההגנה העצמית. למעשה מדובר באותו חוג, שנתגבש תחילה למשימות ההגנה העצמית ולאטו לבש צורה של ארגון פוליטי ואידיאולוגי שאימץ מאוויים פועלי-ציוניים. מה היה טיבם של מאוויים אלה – על כך מנדב לנו בן-צבי מידע מועט, אף כי מעניין. הוא מטעים שלא היו לארגונו יחסים חיצוניים עם שאר 'פועלי ציון' בשאר ערי רוסיה, ו'רק עם ה'ווזרוז'דניה" היו לנו פחות או יותר יחסים (בקייב)'. לעניין הקשרים עם קייב יש סיוע גם בעובדה, שעם פתיחת השנה האקדמית 1906-1905 נתקבל שם בן-צבי לאוניברסיטה ושהה בעיר כחודשיים. הדברים על הקשר או היחסים עם ה'ווזרוז'דניה' אף שאינם מלמדים על הזדהות מלאה, מרמזים לאינטראקציה אפשרית עם מגמה שנבטה בקרב 'פועלי ציון'. מגמה זו ערערה על תועלתה של ההסתדרות הציונית בכל הנוגע למפעל קידום ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל והטיפה למאבק פוליטי יהודי כדי לגבש כלים ממלכתיים, שיושגו מכוח האוטונומיה הלאומית הפרסונאלית וינוצלו לכיבוש ממלכתיות יהודית טריטוריאלית. אמת, רובם של הווזרוז'דנצים נטו שלא להגדיר בשלב זה את ארץ היער של הטריטוריאליזם היהודי, גם מתוך תחושה שזהו ויכוח על ביצה שלא נולדה, וגם – וזה נראה לי כעיקר – כדי לא להיקלע לוויכוחים שפילגו את יתר 'פועלי ציון' לנאמני ארץ-ישראל. ברם, שלא כחבריהם בוויטבסק וביקאטרינוסלאב דבקו הווזרוז'דנצים של קייב בארץ-ישראל כיעד ממשי של הממלכתיות היהודית, לכשתהיה זו אקטואלית, אף כי לא ראו את עניין העבודה בארץ כמחייב לאלתר. היפוכו של דבר, נאמנים לגישתם הבליטו את צורכי עבודת ההווה הפוליטית בגולה, למען כיבוש האוטונומיה הלאומית ליהודים שם במסגרת התהליך שיביא לדימוקראטיזאציה של רוסיה.

אחרי פרעות אוקטובר 1905 חזר בורוכוב מברלין לפולטאבה, כשהוא נחוש לפעול נגד ווזרוז'דניה. יעדו הראשון היו פולטאבה ומחוז פולטאבה. על רקע זה נתקיימו ספק בירורים ספק עימותים בין בורוכוב לבין חוג 'פועלי ציון' בפולטאבה, לרבות בן-צבי שנמנה עם החברים הבולטים בו. כפועל יוצא מחילופי הדעות החלה להתגבש נוסחת פולטאבה של 'פועלי ציון'. אז התחדש גם שיתוף הפעולה ההדוק, הפוליטי-מפלגתי שבין בורוכוב לבין בן-צבי. הם פעלו יחד למען ליכוד מחוז פולטאבה מסביב למצע רעיוני שניסחו בדצמבר 1905. במצע זה נסעו לברדיצ'ב, כדי להתייצב לעימות אידיאולוגי עם הווזרוז'דנצים, שיזמו את התכנסות אגודות 'פועלי ציון' ממחוזות דרום-מערב רוסיה, והם גם התוו והכינו את ועידת היסוד של המפלגה בפולטאבה בפורים של שנת תרס"ו (1906). הוועידה לא התנהלה על מי-מנוחות. המשטרה שיבשה את מהלכה, ועם חשיפתה הורכב צוות עיוני, אשר כלל את בורוכוב ואת בן-צבי. הצוות נדד לאחר תלאות לסימפרופול, ושם ניסח שורה של טיוטות יסוד פרוגראמאטיות. לקראת הוועידה ולאחריה עשה בן-צבי להעמקת השפעתו של הזרם הפולטאבי בקרב אגודות 'פועלי ציון' ולצמצום השפעתם של הווזרוז'דנצים. שדה פעולתו ההסברתית והארגונית היו מחוז פולטאבה ומחוז קרים.

בחודשים מארס-יוני 1906 ניסו בורוכוב ובן-צבי לנווט את העשייה המפלגתית מפולטאבה. כאן הם הוציאו את 'כרוניקת הפועלים היהודים' (Jevreiskaia Rabochaia Khronika) והאמינו, כי יעלה בידיהם להתמודד בהצלחה בזירת העימות עם הטריטוריאליסטים והסיימיסטים (מיסוד הווזרוז'דניה). ברם, העודף המפלגתי האפשרי שנמצא להם בפולטאבה ובקרים היה מצומצם, והמפלגה נדרשה לפרוץ לפלכי היישוב היהודי הצפוף בליטא ובביילורוסיה. התזוזה לא באה לפני המפולת שנתרגשה על המפלגה ביוני 1906.

המכה ניחתה עם פיזור הדומה הראשונה, וכאמתלה שימשה חשיפת מחסן הנשק של ההגנה היהודית בחצר ביתו של בן-צבי. בן-צבי לא נמצא אותו זמן בעיר. המשטרה אסרה את הוריו, את אחיו אהרן שימשלביץ' (לימים ראובני) ואת אחותו שולמית. ההורים והאח נידונו לגלות בסיביר. לאחר גילוי הנשק נאסרה מערכת העיתון, וגם בורוכוב ומזכיר המערכת בוריה ('הקטן') ריאפצ'ינסקי, נעצרו והוחזקו בכלא עד דצמבר של אותה שנה. במפלגה קינן החשש כי גם בורוכוב צפוי לעונש כבד. בן-צבי וחברים נוספים עשו מאמצים גדולים לשחררו בערבות, ואחר-כך עמדו בתוקף על הצורך לחלצו מפולטאבה ולהחזיקו ברוסיה בתנאי מחתרת.

האירועים בפולטאבה וגורלה המר של המשפחה העיקו מאוד על בן-צבי, וגרמו לו ייסורי מצפון. ואולם דעת המפלגה וציווייה היו חזקים עליו. המוקד המפעיל של המפלגה הוצרך לעקור מפולטאבה, ועל דעת כולם בשלה העת לנטוע אותו, כאמור, בלב-לבו של הציבור היהודי. ההחלטה נפלה על וילנה. אדריכל ההעברה והמארגן היה בן-צבי, שנעזר בעצתו של זרובבל (יעקב ויתקין). לצורך גיבוש ההחלטה והכלים הארגוניים והפיננסיים, יצא בן-צבי צפונה כדי להיוועץ שם עם חברים. הוא השתתף במועצה מפלגתית במינסק (יולי 1906), ומשם סר לפולין. הוא גם יצא לחוץ-לארץ למושבות הסטודנטים הרוסיים-יהודיים, שבקרבם החלו לבצבץ קבוצות פועלי-ציוניות. התכלית היתה לגבש את החוגים למה שייקרא אחר-כך הליגה של 'פועלי ציון' בחוץ-לארץ, המפלגה ביקשה להסתגל, כמסתבר, לדגם חשיבה ולדפוס ארגוני, שנתקבל מאוד במפלגות הרוסיות המהפכניות, שנאלצו מפני רדיפות המשטרה להוציא לחוץ-לארץ את חבריהם המרכזיים. המגעים שהיו לו בלודז' היו גם כרוכים בניסיון להכריע את האופוזיציה של וארשה, שבשל המחלוקת על אודות הפלשתיניזם סיכלה את מגמת פולטאבה לגיבוש ארגון ריכוזי ויעיל. בפגישות עם אנשי לודז' נבחנה גם הטאקטיקה, שינקטו במועצת גרודנה של המפלגה (אוקטובר 1906), כדי לדחוק את השפעתה של וארשה שבה פעל יצחק טבנקין, ולהבטיח את התמיכה של המפלגה כולה בהיערכות החדשה שנדרשה לאחר המפולת בפולטאבה.

השתתפותו של בן-צבי בהתוועדות בגרודנה לא יצאה אל הפועל בשל מאסר נוסף, שלמזלו לא היה כרוך בחשדות שהועלו נגדו בפולטאבה. עם המאסר סוכל גם המאמץ ליישוב הסכסוך האידיאולוגי עם אנשי וארשה והללו זכו לאורכה ארגונית נוספת. בדצמבר שוחרר כאמור בורוכוב ממעצרו. הוא חמק דרך מינסק לווילנה, והחל לסייע לפעילות המפלגתית המרכזית שנתחדשה שם, ובעיקר בעריכת הביטאונים המפלגתיים שראו אור בווילנה. גם בן-צבי שקע רובו ככולו בפעילות הזאת. באותה עת פרסם מעל דפי ה'פראָלעטאַרישער געדאַנק', ואחר-כך ה'פאָרווערטס', את מסתו העיונית הראשונה 'נדידת היהודים' שתרגם מרוסית זלמן רובשוב (שזר).

ואולם המפלגה לא עצרה כוח להיחלץ מן המשבר הארגוני שנקלעה לתוכו. החשש מפני המעקב המשטרתי, גימד את העשייה המפלגתית. עיתוניה הוחרמו לעתים קרובות והאחראים להם הושמו במאסר. בורוכוב פעל במחתרת עמוקה וכמוהו גם בן-צבי, שחששו מאוד למעצרו ולעונש הכבד הצפוי לו. הוועד המרכזי החליט אפוא להוציאו מרוסיה ולהעלותו ארצה. כך אפוא לקראת פורים תרס"ז יצא בן-צבי לארץ-ישראל דרך אירופה, כדי למלא גם שם שורה של שליחויות מטעם המפלגה.

המשימה באירופה נתמצתה בהכנה וניסוח הפנייה המשותפת עם מפלגת 'פועלי ציון' האוסטרית (קפלנסקי) ללשכת האינטרנציונאל הסוציאליסטי. לגבי ארץ-ישראל, וזהו עיקר השליחות, הטילו עליו החברים את המשימה ללמוד את בעיות ההגשמה הציונית ולהביא את מסקנותיהם לפני הוועידה הקרובה של המפלגה, שתוכננה לחודש אוגוסט 1907 בקראקוב. זאת נוסף על המטלה לעצב את הארגון המפלגתי שהוקם בארץ מקרוב, בהתאם לציפיות של המפלגה ברוסיה. הוועד המרכזי הרוסי כבר הכיר את מצע רמלה של 'פועלי ציון', שנוסח בארץ באוקטובר 1906 ולא רווה נחת ממנו. בן-צבי נתבקש אפוא גם להנחות את החברים בארץ בנתיב הרעיוני, שהמפלגה ברוסיה העריכה אותו כאובייקטיבי ולשמש בו בזמן חוליית-פיקוח של המפלגה ברוסיה לגבי הארגון המפלגתי הרך והצעיר שהוקם בארץ-ישראל, ואשר על-פי התחזיות האידיאולוגיות הרוסיות היה עשוי לגדול וליהפך בקרוב לארגון הדומינאנטי של המפלגה העולמית.

בן-צבי הגיע לארץ בט"ו בניסן תרס"ז (1907), והתמסר לאלתר לביצוען של המשימות שנטל על עצמו. את העניינים בארגון המפלגתי שכבר התקיים בארץ הסדיר באופן שלמעשה נגנזה תכנית רמלה. בן-גוריון, שהוצרך למלא תפקידים מרכזיים, בהתאם להחלטות הכינוס הראשון של המפלגה בארץ, נתבקש, או קרוב לוודאי נאלץ, לפנות מקומו לבן-צבי. הכינוס השני של המפלגה בארץ שנועד לסיוון תרס"ז (21-20 במאי 1907) אישר את ההיערכות החדשה, ואף החליט על הוצאת ביטאון ביידיש 'אָנפאנג'. על לשון הביטאון הוחלט בלחצו של בן-צבי ובניגוד לדעתו של בן-גוריון. לקראת אוגוסט חזר בן-צבי לאירופה, כדי להשתתף בוועידה הראשונה מן המניין של המפלגה ברוסיה (קראקוב, אוגוסט 1907), בוועידת היסוד של הברית העולמית של מפלגות 'פועלי ציון' (האג, אוגוסט 1907) ובקונגרס הציוני השמיני, אף הוא בהאג בו בזמן.

בועידת המפלגה הרוסית בקראקוב עדיין כיהן בן-צבי כחבר הוועד המרכזי שלה. בברכתו בשם בחברים בארץ-ישראל ביטא את מגמת היסוד, שהנחתה את החברים הרוסים ואשר חתרה לאחידות המצע האידיאולוגי של 'פועלי ציון' באשר הם. 'תפקידה של מפלגה חיה' – אמר בקשר למפלגה בארץ – 'אינו מתמצה בקביעת פרוגראמות חדשות. תפקידה ליישם את התיאוריה בחיים, לכן אני רואה את תפקידה של פלשתינה [המפלגה] בקונקרטיזאציה, בקורקטיבה'. להבנת גישותיו האידיאולוגיות של בן-צבי חשוב לפנות לתוכן דיווחו על הארץ.

ראשית כול העלה על נס את הערכתו ששיעור המהגרים היהודים המגיעים לארץ גבוה משיעורם של המהגרים בני עמים אחרים. לכך גרר בהתאם לקונצפציה הפרוגראמאתית של 'פועלי ציון' את המסקנה, שיש בהגירה היהודית כדי להבטיח את התפתחות הקאפיטאליזם. הקאפיטאליזם משיתחיל להתפתח לא ייתקל בתחרות, כיוון שהיהודים מפתחים ענפי ייצור חדשים ולא חודרים לענפי הייצור המצויים בארץ, ובדיעבד לא דוחקים את האוכלוסייה המקומית ולא מתחרים בה. מלבד זאת, הייצור היהודי מכוון יותר לשוק חיצוני. הפועלים היהודים הנדרשים הם מן הסוג המתוחכם, ובכך תהיה טמונה עוצמתו של הפרוליטאריון היהודי. שניים הם ההיבטים החבויים בנוסחאות, שלגביהם הניח בן-צבי כי קהל שומעיו בכינוס תופסם כמובנים מאליו. ההיבט האחד היא ההנחה, שהפועל היהודי בארץ אינו צפוי כמו בארצות אחרות, לתחרות שתדחק אותו משוק העבודה. ההיבט השני, והוא כרוך בראשון, שבארץ אסור לה שתתחולל הפרדה בין המשק היהודי לבין המשק הערבי. מכאן שאין מקום לקדם בתודעת הציבור היהודי את סיסמת העבודה העברית.

רעיונות אלה משל בן-צבי עולים יפה גם מתוך פרק הסיום הגנוז של חיבורו על נדידות היהודים. בחיבורו הבחין בן-צבי בשלושה גורמים הפועלים על היהודים בעת תהליכי הגירתם: (א) תהליכי דחיקתם מארצות יישובם, תהליכים הכופים עליהם להסתגל אל דינאמיקת ההגירה ופועלים פעולה שלילית בכל הקשור לגיוון אפשרי של התעסוקות היהודיות: (ב) המשיכה אל ארצות מסוימות זמינות להגירת היהודים, המאפשרות ליהודים בשלב ראשון לשמר את התעסוקות היהודיות ואת הריבוד החברתי הקיים וגם פותחות, בשלב מאוחר יותר, פתח לעידוד התהוותן של תעסוקות חדשות, וממילא של קבוצות חברתיות חדשות: (ג) גורם פנימי שמקורו בעשייה המשקית היהודית, והיא הנכונות של היהודים להסתגל אל ארץ הקליטה ולהיטמע בקרבה. לגבי משולש הכוחות האלה העריך בן-צבי, כי הגורם השלישי, אף שהוא דומינאנטי בהתנהגות היהודים, אין הוא יכול לעמוד אל מול גורם הדחיקה, המופעל לגבי היהודים כל אימת שעם הארץ מחליט כי שירותי היהודים לא נחוצים לו יותר.

אין תימה אפוא, שבן-צבי נהג בשלב זה לטעון כי היהודים עשויים למצוא את תיקונם במקומות יישובם, אם וכאשר היחסים ביניהם לבין שכניהם יתבססו על ניצול ולא על תחרות. וניצול תרתי משמע; ענפי העיסוק היהודיים צריך שיהיו שונים מענפי העיסוק של שכניהם – בנדון ארץ-ישראל, הערבים – כדי שההשתלבות ההדדית תוכל להתרחש באין מפריע, ופיתוח ענפי ייצור דומים ומקבילים, שיהפכו את האוכלוסייה היהודית בשלב מסוים לגורם המשבש את רווחת התושבים המקומיים, והללו ישאפו מדרך הטבע לעיקרו; בארץ-ישראל ינחו עצמם היהודים לפתח ענפי ייצור חדשים בעלי אוריינטאציה מכרעת על השוק החיצוני, ובדרך זו רק יזמנו לערבים אפשרויות עבודה במשק הזה ויגבירו במקביל את כוחם המספרי והמשקי שלהם שלא מתוך התחרות בערבים. מכאן הסיק בן-צבי מסקנה מעניינת: בארץ יתחולל תהליך מפתיע ומהפך בהתייחסות היהודים אל ארץ הקליטה שלהם. במקום הנטייה האופיינית של יהודים להסתגל אל שכניהם ולהיטמע בתוכם, יתחילו היהודים במרוצת הזמן להטמיע את הערבים בקרבם, בגלל התעצמותו הגוברת והולכת של המשק היהודי ומשקל היהודים במישור הכלכלי והחברתי.

בשלב הזה הזדהה בן-צבי עם הפרוגנוזה של בורוכוב, שהיתה גם יסוד-מוסד בפרוגראמה של 'פועלי ציון' ברוסיה, והיא תחזית ההגירה הגוברת והולכת של ההון והעבודה היהודית לארץ-ישראל. הגירה שמחמת פיתוחה את היסוד הקאפיטאליסטי היא תיתקל בהתנגדות מתעצמת של מערכת הממשל התורכית הפיאודאלית מעיקרה. על-פי תחזית זו לא יהיה ניתן לסלק את העימות הבלתי נמנע שלא בדרך של מהפכה בורגנית דימוקראטית, שבראשה יתייצב מעמד הפועלים היהודי המאורגן בארץ וזרועותיו הצבאיות. מכאן נטייתו של בן-צבי, וכמותו בורוכוב, להזדהות עם הכמיהות שנבטו בארץ ללכד גרעין צבאי מגבש ומנחה לצורך מאבקיה הפוליטיים והצבאיים של הישות היהודית בעתיד. זהו בסיסו העיוני, הפועלי-ציוני, של רעיון הקמת הארגון החשאי של 'בר גיורא', שבן-צבי שיתף את עצמו בו יחד עם ישראל שוחט ואחרים.

ועוד נכללה בפרוגנוזה הציפייה, שהמפלגה בארץ תיהפך במהרה למרכז האופראטיבי של הברית העולמית של 'פועלי ציון', ותנחה את סניפיה בעולם. קונצפציות אלו, לרבות המטלות המפלגתיות, ניווטו את עשייתו של בן-צבי עד שפרצה מהפכת 'התורכים-הצעירים' בראשית אוגוסט 1908.

ואמנם מהפכת 'התורכים הצעירים' חוללה מהפך אידיאולוגי בקרב חברי המפלגה ברוסיה, ועוד יותר בארץ. ודאי, התמורות לא הבשילו לאלתר, אבל המגמה החלה להפציע וקרמה יותר ויותר עור וגידים. פתח ברביזיה זו בן-צבי, במאמר שפרסם בראשית אוקטובר 1908. במאמר הוא כבר דיבר במפורש על הצורך בהסבת האוריינטאציה על תורכיה. לשון אחר, אין לראות יותר את האימפריה העות'מאנית כגורם עוין שיש להתמודד עמו מבחינה פוליטית וצבאית בזמן הקרוב, אלא מערכת דימוקראטית שניתן לנצל את דפוסיה המדיניים כדי לכבוש עמדות הדרושות לו לעם היהודי לצורך קידום האינטרס הציוני. במסגרת זו נודעה חשיבות ליהדות תורכיה, שמפאת מעמדה האוטונומי במסגרת המשפט התורכי צריך שתפרוס את חסותה על המפעל הציוני בארץ, ותראה אותו כחלק בלתי נפרד של הישות הלאומית היהודית האוטונומית. לכך נתקשרה התביעה לראות את תורכיה כאחד ממוקדי העשייה החשובים של התנועה הציונית. בן-צבי נטה למעשה לראות את התמורה הפוליטית בתורכיה כמזמנת סיכוי להשגת הסדר כללי בענייני היישוב היהודי, משהו בדומה לצ'ארטר שהתנועה הציונית נאבקה וייחלה לו מאז הופעתו של הרצל. תמורה פוליטית זו נכרכה אצלו גם בהערכה, שכעת יוכל ההון היהודי להשתחרר מן החרדה שהיתה לו בכל הקשור להשקעות בארץ נחשלת כלכלית ופוליטית, כפי שהיתה תורכיה לפני המהפכה.

בסיסמת האוריינטאציה על תורכיה השתלבו כמה וכמה המלצות מעשיות וטאקטיות שבן-צבי וחבריו נדרשו להן. ההתמודדות על אלו בלטה בוועידה החמישית של המפלגה בארץ (אוקטובר 1908), אשר בה מילא תפקיד מנחה ודומינאנטי. לכאן שייכת המחשבה על הצורך לגבש את היישוב היהודי בארץ כגורם פוליטי בזירה הפנימית התורכית, להקנות לו ליגאליזציה מירבית ולחלצו מן הכפיפות להסדרי הקאפיטולאציות. העניין האחרון הכתיב עשייה למען התעמתנות מהירה ככל האפשר, וקריאה להסתדרות הציונית להסבר את מאמציה לתורכיה ולארץ-ישראל. גם ההחלטה לתבוע מן הברית העולמית של 'פועלי ציון' לקיים את ועידתה השנייה בארץ עלתה בקנה אחד עם ההתפעמות הזאת, מלבד איתותה למפלגות 'פועלי ציון' בדבר הצורך לעשות יותר למען יישוב הארץ, בדרך של יוזמה והכוונה ולא רק מתוך ציפייה לדינאמיקת ההגירה היהודית.

שלא במנותק מאלה היה בן-צבי מעורב בשנת 1909 בתכנית שיל"ה (שובה ישראל לארץ האבות), שנתכוונה להפיח חיות חדשה בעלייה השנייה שנראתה דועכת והולכת. נוסף על הקריאה הכללית לגיוס משאבים לקידום ההיאחזות בארץ, באה תכנית שיל"ה לדחוק, על-ידי לחץ יהודי כללי, בחברת יק"א להשקיע משאביה ברכישת קרקע בארץ, ולשקוד על בסיס כלכלי מניח את הדעת למתנחלים. קרוב לוודאי, שבהסתפחותו של בן-צבי למפעל מבצבץ גם ראשיתו של הספק לגבי תחולתה של הפרוגנוזה הבורוכוביסטית, בדבר קרבת בואם לארץ של ההון היהודי והעבודה היהודית.

ברם, הספק לגבי ממשות הפרוגנוזה הנחרצת היה מעתה גם נחלתו של בורוכוב עצמו, והוא שנתן לו מבע עיוני בהרצאתו בכינוס המפלגה הרוסית בספטמבר 1909 בווינה. אלא שבורוכוב הסיק מניתוחו, שהמפעל הציוני לא יוכל להתממש אלא על-פי הקצב שתכתיב לו הבורגנות היהודית מתוך האינטרסים הממשיים שלה, ועל-כן שומה על מפלגת הפרוליטאריון היהודי שלא לערער על סמכותה של הבורגנות היהודית ולא להצר צעדיה על-ידי מעורבות אקטיביסטית במוסדותיה המבצעים, דהיינו ההסתדרות הציונית. לעומתו, הסיק בן-צבי שעתה מוטל על מפלגת הפרוליטאריון היהודי ללכת אל הקונגרס הציוני, כדי להפיק משאבים גדלים והולכים לקידום מפעל היישוב של הארץ ושל היאחזות הפועלים בתוכו. לשון אחר, בן-צבי החל להקשות על התיזות השגורות והמקודשות, שהפועל היהודי עשוי להיאחז בארץ שלא על-ידי מאמץ יזום, מכוּון ומאורגן לסייע לו על-ידי גיוס משאבים מיוחדים. תביעה זו ושכמותן הסתתרו מאחורי הדרישה לדימוקראטיזאציה של הקונגרס ומאחורי הקריאה להקצאת משאבים לצורך השרשת הפועלים בארץ. מכאן הקריאה לסייע בבניינם של משקי העזר לפועלים, ואחר-כך ההזדהות עם תכניתו של קפלנסקי לקידום ההתיישבות הקואופראטיבית בארץ על-פי תכניתו של פראנץ אופנהיימר.

סוגיה אחרת, שאף לה קשר אמיץ לתמורות בחשיבה האידיאולוגית, תמורות שנתעוררו לאחר מהפכת 'התורכים הצעירים', היתה ההערכה בדבר הנחיצות ליצירת ארגון כמו-צבאי של 'השומר'. עניין זה הוא גלגולם של הרעיונות, שהולידו ב- 1907 את 'בר גיורא' וסיגולם למציאות החדשה, שתבעה התארגנויות ליגאליות ככל האפשר. ההסתגלות הזאת לא באה בנקל. בוועידה החמישית של המפלגה בארץ (אוקטובר 1908) עדיין דובר על הצורך ב'מיליציה עממית'. דהיינו פורמאציה צבאית שנשקלה בהיקף רחב יותר. בן-צבי היה שותף לנוסחה, וטרם הסתלק מן התסמונת של 'בר גיורא'. ואולם באפריל של 1909, כשנתכנסה אספת היסוד של 'השומר', היה כבר ברור שהמפלגה חותרת בשלב זה לארגון מצומצם יותר שייצמד לאפשרויות מינימאליות וליגאליות, ברוח הצורך לפעול במסגרת החוק ככל האפשר. זאת ועוד. התפקיד שיעדה לעצמה מפלגת 'פועלי ציון' בארץ, לא רק שהִקנה לה מעמד של מפלגה שוות-משקל למפלגות האחרות שהרכיבו את הברית, אלא אפילו העלה אותה במידה שאפשר לה לכבוש עמדה שמפלגות 'פועלי ציון' שאפו לכובשה ולשווא. כוונתי לייצוג מפלגת 'פועלי ציון' באינטרנאציונאל. בקשות המפלגה להתקבל אליו הוגשו למן שנת 1907, כשבן-צבי היה, כאמור, מעורב בניסוחן, אבל נידחו בזה אחר זה בטענה, שהאינטרנאציונאל מאגד בתוכו מפלגות טריטוריאליות בלבד. 'פועלי ציון' בארץ ראו כאן לעצמם מחיצה ייחודית, שבסיועה יכלו להופיע כמפלגה המייצגת מבחינה פורמאלית את הפרוליטאריון היהודי בארץ-ישראל, ולשמש בדיעבד דוברים בשם הפרוליטאריון היהודי כולו. מובן, כל עוד היתה הארץ חלק של הממלכה העות'מאנית לא היה ניתן לממש את הייצוג היהודי, אלא במסגרת משלחת של הפדראציה הסוציאליסטית העות'מאנית. לצורך זה קיים בן-צבי שני מסעות היכרות בממלכה העות'מאנית; מסע אחד, בספטמבר 1909, ומסע שני, בינואר 1910. במסע הראשון ניסה לעמוד על אופיין של הקהילות היהודיות בתורכיה ועל הסיכויים לקרב את ארגוני הפועלים היהודים אל רעיונות 'פועלי ציון', ולממש באמצעותם את תכנית הפדראציה הפועלית היהודית באימפריה העות'מאנית. מאמץ אחר כוון להיכרות עם נציגי פדראציות פועליות אחרות, כמו הפדראציה הפועלית המקדונית, שבראשה ניצב דימיטרי ולאחוב. את הסיור השני בינואר כבר ערך בן-צבי יחד עם רחל ינאית, שעלתה לארץ ב- 1908. הסיור נעשה בדרך חזרה מן הוועידה השנייה של הברית בדצמבר 1909. הוא החל בסופיה והמשיך בפלובדיב. השניים נתוודעו שם לאגודת 'פועלי ציון' שהוקמה מקרוב, ואף השכילה להוציא ביטאון בבולגרית – 'פרובודה' (התעוררות). בן-צבי ניסה, בהתאם לשיקולים שנשקלו בוועידה, להסב את העיתון ללשון לאדינו כדי שניתן יהיה באמצעותו להשפיע על ציבור הפועלים היהודים בסלוניקי, קושטא ואיזמיר ולקרבם לאידיאלים של 'פועלי ציון'. התכנית לא יצאה אל הפועל בשל התנגדות האגודה בפלובדיב. בסיורה בתורכיה חזרה המשלחת ונפגשה עם דימיטרי ולאחוב ועם נציגי המפלגות הסוציאליסטיות הארמניות.

בחודש תמוז של שנת תר"ע (1910) יצא הגיליון הראשון של עיתון 'האחדות', שבן-צבי ערך אותו יחד עם דוד בן-גוריון, רחל ינאית ויעקב זרובבל. הדאגה להופעתו הסדירה של העיתון גלגלה על המפלגה עומס כספי, שלא היה ניתן להתמודד עמו בלא סיוע הברית העולמית. על רקע זה נתגלעו חיכוכים רבים בין המפלגה בארץ ללשכת הברית בווינה. בן-צבי היה מעורב בעימות זה, שהיו לו כמובן השלכות הרבה על טיב המחויבות של הברית העולמית לפעולות שנועדו לקדם את היאחזות המפלגה בקרב ציבור הפועלים בארץ.

את פרנסתו מצא בן-צבי בהוראה בגימנסיה העברית בירושלים, ואולם בשנת 1911 החלה להבשיל לאט המחשבה בדבר הצורך להשתלם במוסד להשכלה גבוהה בתורכיה, ולרכוש השכלה משפטית. רעיון זה היה משותף לבן-צבי, לבן-גוריון ולישראל שוחט, והוא הושפע בלא ספק מן האוריינטציה העות'מאנית. מטרת הלימודים היתה השגת הכשרה טובה כדי לכהן במג'ליס העות'מאני כנציגי היישוב היהודי בארץ, כשתבוא השעה לכך.

בשנתיים שקדמו למלחמת-העולם הראשונה עשו בן-צבי ובן-גוריון בלימודים בקושטא, ומשפרצה המלחמה חזר בן-צבי לארץ. כניסת תורכיה למלחמה (אוקטובר 1914) הצריכה קבלת החלטות גורליות בדבר האוריינטציה הפוליטית של היישוב בארץ, ובכלל זה מפלגת 'פועלי ציון'. בן-צבי, כבן-גוריון וכישראל שוחט, המליצו על תהליך נמרץ של התעתמנות, וגייסו פלוגת מתנדבים לצדה של תורכיה שיילחמו נגד הבריטים בחזית מצרים. ואולם התורכים לא רחשו אמון לפלוגה, ולא לעמידתו של היישוב הציוני המאורגן. מדמשק באה הוראה לפזר את הפלוגה ונגזרו גזרות נגד התנועה הציונית. הוחל גם בגירוש התושבים שלא נתעתמנו. במסגרת העימות הזה הוטל איסור על 'האחדות', ובן-צבי ובן-גוריון הובלו למאסר. ריחפה עליהם סכנה של גירוש. למקרה שיבוצע הגירוש גמלה בלבם ההחלטה לנסוע לארצות-הברית ולנהל שם תעמולה למען גיוסם של צעירים יהודים ליחידות כמו-צבאיות, שתצטרפנה ללגיון יהודי שיילחם לצדן של מדינות ההסכמה. המפעל כולו הוצרך להתנהל במסגרת של גיוס חלוצים לעלייה ולבניין, מתוך כוונה מפורשת שהמתגייסים לגדודים או ל'החלוץ' יהיו עם סיום פעולות האיבה בין בוני הארץ ויושביה. מובן שלעמדה זו היתה משמעות, שכוונה נגד האינטרסים של בעלות-הברית. ואמנם בן-צבי ובן-גוריון לא העלימו את התנגדותם לתכניות, שהתבססו על הידברות עם בעלות-הברית לרבות רוסיה (תכנית רוטנברג-ז'בוטינסקי).

בגזרת ג'מל פחה נאסרו בן-צבי ובן-גוריון, ובאביב 1915 גורשו מן הארץ. ממצרים הם הגיעו, לאחר קשיים מרובים, לארצות-הברית, במחצית מאי 1915. הם הספיקו לפגוש את בר בורוכוב, שנמלט לארצות-הברית עוד בראשית דצמבר 1914, וכן את שלמה קפלנסקי ששהה שם לצורך עניינים ציוניים כלליים ומפלגתיים מזה חודשים רבים. הם תמכו בקו של קפלנסקי שהתנגד נחרצות לכל התארגנות פוליטית, ועל אחת כמה וכמה צבאית, של היהודים לצדן של בעלות-הברית ולכל הידברות עמן.

אל מול תכנית הגדודים שיילחמו לצדן של בעלות-הברית, תכנית שתמכו בה פנחס רוטנברג, נחמן סירקין וגם בורוכוב, הבליטו המתנגדים לה את עקרון הנייטראליות אשר נצבעה פה ושם גם בגוונים אינטרנאציונאליסטיים. מכל מקום המשמעות המעשית היתה פרו-גרמנית, שהרי הגרמנים השקיעו באותו זמן את מיטב מאמציהם בשמירת הנייטראליות של ארצות-הברית. את האקטיביזם הציוני ראתה המפלגה לספק באמצעות אימוץ תכנית 'החלוץ', שהביאו יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון. נתמכים על-ידי המפלגה יצאו השניים לסיורי ההסברה באגודות 'פועלי ציון' שברחבי היבשת החדשה. יבול המתנדבים היה דל.

בן-צבי נתן את ידו לעבודת הוועד הארצישראלי של המפלגה, שריכז את כל מאמצי הסיוע למפלגה בארץ. ואמנם הוא ראה חובה לעצמו להקפיד על מילוי התחייבויותיה של המפלגה האמריקנית לחבריה בארץ. הוא גם פרסם שורה של מאמרים ב'התורן' ובעיתונות המפלגה על המצב בארץ, ועל הבעיות הפוליטיות האקטואליות של התנועה הציונית ושל מפלגת 'פועלי ציון'. אחד המפעלים החשובים, שניזום ברבע האחרון של שנת 1915, היתה הכנתו של ספר 'יזכור'. בן-צבי ערך אותו, יחד עם חשון וזרובבל, אך עיקר הנטל הוטל עליו. הספר זכה לתהודות רבה, והוועד הארצישראלי של המפלגה החליט לאלתר על מהדורה שנייה. העריכה למרבה ההפתעה הוטלה הפעם על בן-גוריון. הסבת העריכה היתה פועל-יוצא של ביקורת, אשר מתח האחרון על אופיו של הספר. הביקורת עוררה את זעמו של יצחק בן-צבי, וגרמה לו לסרב לכל שיתוף פעולה עם בן-גוריון בעריכת המהדורה השנייה.

ואולם סך כל מעורבותיו של בן-צבי בענייני המפלגה באמריקה, ועל אחת כמה וכמה הישגיו, לא הניחו את דעתו של בן-צבי. המפלגה בארצות-הברית לא פתחה לפניו את שעריה, והממסד אף היה מסויג בכל הנוגע לתפעול החברים הבולטים שבאו מקרוב לארצות-הברית. במקביל הלכה וגמלה התחושה שהנה הוא הולך ונדחק ממעמדו בהנהגה, ונאלץ יותר ויותר לפנות את המקום לבן-גוריון. כל אלה גרמו לו לבן-צבי לנסוע לוושינגטון, והאמתלה לכך נמצאה בצורך לשקוד על האנגלית.

את שנת 1917 הקדיש בן-צבי להכנת הספר על ארץ-ישראל; גם מפעל זה תוכנן על-ידי הוועד הארצישראלי של המפלגה. שותפו למפעל, ולמעשה מי שקבע את מתכונתו ואת חלוקת העבודה, היה בן-גוריון. אין צריך לומר שהיתה בכך עילה למועקה נוספת, אף שבן-צבי מצא עניין רב בעבודת המחקר שהיתה כרוכה בהכנת הספר ובפרסומו. המפעל כקודמו זכה להצלחה והיו לו מהדורות רבות.

עם כניסת ארצות-הברית למלחמה לצדן של בעלות-הברית, פרסום הצהרת בלפור וכיבוש ירושלים על-ידי הבריטים, ובעיקר ההכרזה על הקמת הגדודים העבריים שיישלחו לחזית ירושלים על-ידי הבריטים, ובעיקר ההכרזה על הקמת הגדודים העבריים שיישלחו לחזית ארץ-ישראל, אימץ בן-צבי וכמוהו בן-גוריון, עמדה פוליטית שאהדה את בעלות-הברית. יתרה מזו, בתחילת מארס 1918 הם התנדבו לגדוד. חיולו של בן-צבי נתקל בקשיים בשל מצב בריאותו, אבל אושר לאחר שנרפא ממחלתו. את אימונו קיבל הגדוד בקנדה. ביולי של אותה שנה הפליג הגדוד לאנגליה, ומשם למצרים. ערב ראש השנה תרע"ט (1918) במחנה במצרים נתקבצו כל הגדודים העבריים, ושם חזר ונתחדש המגע החי בין מתנדבי ארץ-ישראל לבין המתנדבים (החוזרים) מארצות-הברית. בשיחות אלה שבהן השתתפו ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, בן-גוריון, בן-צבי ואחרים הבשיל הרעיון בדבר הצורך ליזום איחוד כולל של תנועת הפועלים בארץ. בעקבות בירורים אלו התכנסה הוועידה ה- 13 של מפלגת 'פועלי ציון' בארץ (כ"א באדר א' – 21 בפברואר 1919), שהיתה הוועידה האחרונה של המפלגה. בן-צבי נשא בה את אחת מהרצאות הפתיחה, אף השמיע דברי סיכום לוויכוח. לאחר נעילת הוועידה של 'פועלי ציון', התקיימה ועידת היסוד של מפלגת 'אחדות העבודה', והחל פרק חדש בחייו של יצחק בן-צבי.

בשנת 1920 השתתף בן-צבי בייסוד כנסת ישראל, אסיפת הנבחרים וההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל. בשנים 1929-1924 שימש נציג הוועד הפועל של הסתדרות העובדים בירושלים, חבר מועצת עיריית ירושלים משנת 1927 ואילך, ולמן 1931 יו"ר ומנהל הוועד הלאומי.

בן-צבי היה ציר בקונגרסים הציוניים, למן השמיני ואילך, וחבר נשיאות בקונגרסים הי"ז והי"ח. השתתף בכינוסים בין-לאומיים של מפלגות פועלים ובוועידות בענייני ארץ-ישראל: במושב המיוחד של הוועד הפועל הציוני בלונדון ב- 1938, בוועידת סנט ג'יימס ב- 1939, וכן בוועידה העולמית בלונדון לאחר סיום מלחמת-העולם השנייה.

נבחר לכנסת הראשונה והשנייה ולנשיא השני של מדינת ישראל (1952). הוא נבחר פעמיים נוספות לתפקיד זה, וכיהן בו עד יום מותו.

עבודתו הספרותית כללה פרסום מאמרים רבים וספרים בנושאים ציוניים ויישוביים. בפעילותו המדעית בלט בהתעניינותו המיוחדת בשבטי ישראל, בארץ ובחוץ-לארץ, בייחוד בחקר קהילות ישראל במזרח התיכון. לאחר מותו הוקם לזכרו 'יד יצחק בן-צבי'.

מקורות:

י' בן-צבי, החזון והגשמתו, פרקי זכרונות ורשימות על בעיות ההסתדרות, תל-אביב 1968.
י' בן-צבי, פועלי ציון בעלייה שנייה. הוצאת מפא"י והאיחוד העולמי פועלי ציון, 1950.
ע' פלג, הפעילות העיונית והארגונית של יצחק בן-צבי בשנים 1915-1903, דיסרטציה, אוניברסיטת ניו-יורק, יו-יורק 1975.