פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

צילה רנרט, לבית רקוביצקי, חיה בזהות שאולה יחד עם בעלה ובתה, במהלך מלחמת העולם השנייה. בעזרת ידידים וסתם אנשים טובים והודות לאומץ-לב ולתושייה, עשו את רוב המלחמה בצד ה"ארי" ולא נלכדו בגטאות ובמחנות. בפברואר 1944 נתפס רומק, בעלה של צילה, בידי הגסטפו והוצא להורג. צילה ובתה ניצלו בנס משילוח לאושוויץ, ובתום המלחמה יצאו לפריס. באוגוסט 1976 נפטרה וע"פ בקשתה נקברה בקיבוץ כברי, על-יד אחיה.

ערב אחד שב רומק הביתה וכולו זעם. הוא מצא על מכתבתו פתק ובו משפט קצר כתוב במכונת-כתיבה: "יהודי, שוב לארצך".

רומק חשד בסגן-המנהל, מעריץ נלהב של היטלר. המנהל הכללי, שרחש לרומק הערכה מרובה, הרגיעו והבטיח, שיעשה כל שביכולתו כדי שהמקרה לא יישנה.

לשמע הסיפור התרגשתי מאוד ולולי טען רומק, שאין לייחס לדבר חשיבות יתר הייתי תובעת לשוב מיד אל וינה. אבל מנהלי המפעל היו אנשים ראויים להערכה ולא היו אנטישמים כלל, והם ידעו מלכתחילה שרומק הוא יהודי ו"איש השמאל", אף שנעלם מידיעתם שהשתייך למפלגה הקומוניסטית.

כעבור זמן-מה שב רומק ומצא, בבית-החרושת, עוד פתקאות, עדיין מנומסות, אך מנוסחות בתקיפות, ובהן נדרש לפרוש מעבודתו. זה היה סמוך לחג-הפסח ואני התעתדתי לבלות בחיק משפחתי שבווינה. אילולי התשוקה להיפגש עם אמי הייתי נשארת לצדו של רומק, אבל המנהל-הכללי שב והרגיע ואמר, שאין אלה אלא איומים ילדותיים, שאינם ראויים שניתן עליהם את דעתנו, ובייחוד אסור לנו להיכנע להם. הדברים האלה שכנעוני לנסוע. אבל קודם שיצאתי אל וינה נתקלתי אף אני לראשונה באנטישמיות.

שבת אחת, לאחר העבודה המעשית במכון לאנטומיה, פנה אלי אחד מחברי לספסל הלימודים, בחור מצולק כהלכה ומתהדר בעיטורים הרבים שעל דשי מקטורנו, ושאל אם נוכל להיפגש ביום ראשון. אני, רעיה למופת, השבתי בשלילה. את ימי ראשון אני מבלה בחברת בעלי! הוא התעקש וביקש שניפגש בתפילת הבוקר. אמרתי, שאינני מבקרת בכנסיות ואף לא בבתי-כנסת. מן הסתם עוררה תשובתי את חשדו של הבחור, שכן כעבור כמה ימים פנתה אלי חברה אחרת, בחורה טובה בדרך-כלל, ושאלה אותי אם אני יהודייה. מובן מאליו, אמרתי. האם ייתכן שלא ידעה זאת? בווינה, שבה השוני בין יהודי ללא יהודי ניכר ממבט ראשון, היתה שאלה שכזאת מיותרת לחלוטין. אך בקלן היו היהודים מועטים, ונראה שלא למדו להבחין בהם.

ביום המחרת חשתי באווירה משונה. חברי הסתכלו בי כבבעל-חיים מוזר וכאילו התפלאו שיהודייה עשויה להיראות כאחד האדם.

יום אחד קלטה אוזני הערה, שנאמרה בקול רם, כדי שאשמע: "מה חבל, שתלמידה טובה כל-כך היא יהודייה". העמדתי פנים שלא שמעתי. להשתוממות שהקיפה אותי השבתי ביחס של בוז וכמעט שלא בירכתי לשלום את מברכי. רוב הפרופסורים, בין אם שמעו את הידיעה המרעישה ובין אם לאו, לא שינו את יחסם הלבבי כלפי. לעומתם התחיל הפרופסור בראנדט להסתייג ולהתרחק ממני כאילו בלי-משים. לאחר שהדיר את ביקוריו על-יד שולחן הנתיחות שלי, מצאתי לי אמתלה שלא לסור עוד אל מעבדתו – בחינות סוף השנה קרבו ורציתי להתכונן אליהן כראוי. לפני החופש זימן אותי בראנדט למעבדתו. ידעתי, שלא אעבוד עוד במחיצתו וביקשתי לדעת מה רצונו.

להפתעתי היה בראנדט מנומס ואף ידידותי ורמז לי שלא נוח לו להוסיף ולהפגין את אהדתו כלפי, אבל רגשותיו, אמר, לא נשתנו. שתקתי שתיקה של סלידה ואכזבה. הוא שאל לכתובתי בווינה – הוא ידע שיש בדעתי לנסוע לשם בפסח – ובצאתי הושיט לי את ידו, אלא שאני התעלמתי ממנה.

רומק ואני החלטנו לעזוב את קלן בסוף שנת הלימודים. רומק רצה להתפטר, אך המנהל-הכללי, שאף הוא חשב שעל רומק לעזוב את בית-החרושת, הציע לרומק לפטרו כדי שיוכל לשלם לו פיצויים.

הצל הנאצי הלך והתפשט מעל שמי גרמניה. הילדים והנערים התגייסו ל"היטלריוגנד". בנה של בעלת הדירה שלנו, נער כבן 14, חדל לברכנו לשלום, למגינת לבה של אמו. זו חששה שמא נעזוב את דירתה והרבתה במחוות של חביבות כלפינו. אבל למה שנעזוב? וכי היה סיכוי שנזכה ליחס טוב יותר במקום אחר כלשהו?

פסח 1931 קרב ואני נסעתי אל וינה. בבית לא יכולנו שלא לדון באירועים המתחוללים בגרמניה, בקושי ההולך וגובר להיות יהודי בארץ הזאת, לשמור על מקום העבודה, לשאת את העלבונות המרומזים.

קיבלתי מכתב מבראנדט: הצהרת אהבה מלווה הצטדקויות, הפרזות והתנצלויות, כל זאת בשביל להבהיר שלא אוכל לשוב ולעבוד במעבדתו. עם שובי לקלן נרשמתי לבחינה באנטומיה-פתולוגיה אצל מרצה אחר והצלחתי בנקל.

כעבור חודשיים עזבנו את קלן. בשובנו אל וינה התיישבנו בבית הורי, הבית שבו היה לנו מקום תמיד. במשך שישה חודשים הוסיף רומק לקבל את מלוא שכרו, פיצויים, ולא היו לנו בעיות של פרנסה. הוא חיפש עבודה, אך גם נרשם לפוליטכניון, כדי לשוב להכנת עבודת הדוקטורט שלו, שהופסקה. אני נרשמתי לשנה הרביעית בפקולטה לרפואה.

ואולם האווירה הכללית הלכה ונעשתה קשה. גם באוסטריה קנה לו הנציונל-סוציאליזם אחיזה איתנה. עסקי אבי היו כושלים. החברה הממשלתית לסיגריות, חברה שהיתה אחת מחשובי לקוחותיו, חדלה להזמין מכונות. מנהלה, שהיה ידיד ותיק ונאמן של אבי, נאלץ להיכנע להנחיות שקיבל. היהודים באשר הם שם – בראש מפעל או באוניברסיטה, הלכו ונעשו לא-רצויים בתכלית.

הקרע בין הסוציאל-דמוקרטים לנציונל-סוציאליסטים באוניברסיטה הביא למעשי תוקפנות ואלימות. לעתים מזומנות פרצו קטטות בין שני הגושים ואף נשפך דם. בייחוד זכורה לי ההתכתשות, שנקלעתי אליה יום אחד, כשעבדתי בספרייה. בתחילה שמענו צווחות פראיות שהפרו את דומיית הקודש, ששררה דרך קבע באולם הגדול. הכל חדלו לעבוד והסתכלו זה בזה בתהייה, ואחר-כך רצו אל הדלתות. אך אלו היו נעולות ואיש לא יכול לצאת. הדיקן נכנס ודרש מאתנו לשוב למקומותינו, שכן תקריות מתחוללות באוניברסיטה ואם לא תשכך המהומה, תיכנס המשטרה אל האוניברסיטה. מאחר שידעתי שבעלי והורי ידאגו אם לא אשוב בזמן, ביקשתי מהדיקן רשות לטלפן הביתה. ההיתר ניתן לי ולכל הנשים, שנמצאו בספרייה, לטלפן ולהודיע שנתעכב עד שישככו המהומות.

הדלתות נפתחו מאוחר בלילה, וכולנו יצאנו, מלווים בשוטרים אוחזי נשק וחבושי קסדות. גרם המדרגות הענקי, שהוביל אל אולם הספרייה, היה מוכתם כולו בדם ומכוסה שרידים למיניהם. קולות רוויי שנאה קיבלו את פנינו, ובייחוד את פני השוטרים, שליוו אותנו. אלה העלו אותנו מיד לכלי רכב, שהסיעו אותנו אל מחוץ לאזור המהומות.

במהומה שארגנו חסידיו של היטלר, שהיו מרובים וחמושים היטב, נהרגו שני סטודנטים מן השמאל ורבים אחרים נפצעו. לימים התחמשו גם הסוציאליסטים והקומוניסטים, ואף שההתכתשויות היו לעניין שבשגרה לא נפלו עוד חללים. רומק לא רצה שאשוב לאוניברסיטה, אלא שהיה עלי לסיים את שנת הלימודים ומיאנתי להישמע לו. המשכתי לי בלימודי בעולם שהשתגע.

שנת הלימודים הסתיימה, אך רומק עדיין לא מצא לו עבודה. נסענו לקארלסבאד, עיירת מרפא וקיט בצ'כיה, על-פי המלצת רופאו של רומק. היינו מאושרים לשוב ולהיות לבדנו, כזוג בירח-דבש. אמי ליוותה אותנו אל תחנת-הרכבת. כשנפרדנו ניקוו דמעות בעיניה ואני קראתי אליה בצחוק "למה את בוכה, לא כדאי, הרי נתראה בקרוב". באמת, לא היתה לי כל תחושה מוקדמת... יצאנו לנו אפוא לחופשה מצוידים בכסף ובאופטימיות באשר לצפוי לנו. ישבנו בבתי-מלון נאים, סעדנו במסעדות מעודנות וידענו כמה ימים של אושר.

לילה אחד, העירני רומק משנתי. הוא טלטל אותי ואני, עדיין רדומה, חשבתי שהוא חש ברע. אבל לא. אני היא זו שסבלתי ונאנקתי בשנתי והתייפחתי וגנחתי, עד שמלאו לבו להעירני ולחלצני מתוך חלום הבלהות שפקד אותי. אבל משהקצתי עדיין הייתי שרויה בתוך חלומי, ודמעות זלגו על לחיי.

זה היה אחד מחלומות הבלהה הנוראים, אשר זכרם אינו נמחה לעולם והוא כצלקת של כווייה קשה. החלום היה ממשי כל-כך, עד שנדמה לי, שאין הוא אלא בבואה של המציאות: ראיתי את אמי שוכבת על מיטתה, פניה גדושות דם, חסרת-הכרה. על-ידה ישבה גיסתי ארנה, מצננת את מצחה ברטיות לחות, שאותן היתה טובלת מדי פעם בפעם באגן מלא מים וחתיכות קרח.

רומק הרגיעני ושב ונרדם, אבל אני, שנתי נדדה מרוב חרדה וציפיתי לשחר. השכם בבוקר הקישו על דלת חדרנו! קמתי כמטורפת. פקיד הקבלה בא להודיע שמטלפנים אלינו מווינה. שעטתי במדרגות בכתונת לילה ויחפה. רומק רץ בעקבותי, חלוקי ופוזמקאותי בידיו. הוא ניסה לאחוז באפרכסת. מנעתי זאת בעדו. רציתי להיות הראשונה לדעת. ואכן, זו היתה הידיעה שממנה חששתי כל חיי.

לא, אמא עדיין לא מתה, אך איבדה את הכרתה ולמעשה גססה. יוסף, נושא בשורת-איוב זו, הודיעני כי אמא לקתה לפני יומיים בשטף-דם במוח. מאחר שידעו כמה קשורה אני לאמי, ביקשו לחכות ולראות כיצד יתפתח מצבה קודם שיודיעוני. רק לאחר שהיססו כל הלילה, אותו הלילה עצמו שבו כבר הייתי מבכה את אמי, גמרו אומר לטלפן אלי. כשהנחתי את האפרכסת היו עיני יבשות.

בעלי התקשר מיד אל נמל-התעופה להזמין כרטיסי טיסה, ואני מיהרתי להתלבש ולארוז את חפצינו. תנועותי השקטות והמדודות היו תנועות של מכונה – לימים עשיתי כמותן כמה וכמה פעמים לפני יציאות דרמטיות לדרך, בזמן מלחמת העולם השנייה.

רצתי אל חדרם של הורי וצפיתי בתדהמה בתמונה שנתגלתה לי בחלומי: אמי שוכבת במיטתה, עיניה עצומות ופניה סמוקות. ארנה יושבת על-ידה ומניחה רטיות צוננות על מצחה, ומדי פעם בפעם היא טובלת אותן באגן מלא מים וקרח. מעולם לא לקתה אמי בשטף-דם במוח ומעולם לא ראיתי שמצמידים מגבות רטובות אל מצחה. אכן היה חלומי הנורא בבואה של המציאות. במשך כל שעות היום ישבתי למראשות אמי, מחליפה את שתי גיסותי. שתיהן התייתמו בגיל רך ואהבו את אמי אהבה של בנות ממש.

כולנו היינו הלומי-כאב. אבי ישב מצונף בכורסתו כמי שהתאבן, והיה קם מפעם לפעם כדי להעיף מבט באשתו, האדם שאהב יותר מכל עלי-אדמות. הרופא סר אל ביתנו כמה פעמים ביום כדי לחזק את נפשנו, אבל בשביל אמי לא יכול לעשות דבר. הלילה רד. אבי ואני היינו לבדנו בחדר-האוכל, הוא בכורסתו ואני אוחזת בידו, לצדו.

הכוכבים נצנצו בשמים נטולי עננים. עד היום אני זוכרת כל רגע בלילה היפה והאלים הזה. אחיי, גיסותי ואחות אחת ישבו על-יד אמי. אבי ואני חיכינו כנידונים למוות. ישבנו וחיכינו למוות הלא נמנע. משנכנסו הארבעה, בלי אומר, הסתכלנו, אבי ואני, זה בזו בלי שנעז לדבר. הם יצאו, אבל אנחנו לא הלכנו אחריהם. אבי ואני לא ראינו את אמי במותה, לא בכינו. שנינו היינו כמאובנים שבורי-לב.

שרדתי לאחר מותה של אמי, לאחר מותם של הרבה בני-אדם שאהבתי ונוכחתי לדעת, שהלב ניחן ביכולת נוראה לשאת ייסורים שאין להם שיעור.

לאחר מותה של אמי נעשיתי, לזמן-מה, עקרת-בית. באותו הזמן נבחר היטל לקאנצלר של גרמניה ודיוקנו, דמות הפירר החדש, התחיל מתנוסס גם בחוצות וינה. בימים האלה לא דיברנו אלא על נושא אחד ויחיד: הצורך להימלט מפני הדבר הזה, שפושט באוסטריה, הצורך לברוח מהר ככל האפשר, אבל לאן?

יוסף החליט מזמן. הוא, הציוני משחר נעוריו, בחר בפלשתינה. הוא ואשתו מכרו את דירתם והתיישבו ישיבת ארעי בבית אבי. יוסף נסע ראשון, חלוץ, ורלה אשתו קיבלה עליה את ניהול משק-הבית. כל אחד שב לעיסוקיו. אבא הוסיף להפעיל את בית-החרושת עם סגל עובדים מצומצם מאוד. רומק השלים את מחקרו, שכן באותו הזמן לא היה סיכוי שיהודי ימצא לו תעסוקה בווינה. הוא כתב לכל מיני חברות ותכנן, שניסע בהקדם לצרפת. אני המשכתי בלימודי. כעבור זמן-מה הלך אחי גרישה בעקבות יוסף והשאיר אף הוא את משפחתו בווינה. ככה התחילה המשפחה לפוץ לכל עבר.

בני משפחתנו שהתגוררו בגרמניה כבר התחילו סובלים בגופם בגלל היותם יהודים. אחד מדודני, שהושלך למחנה-ריכוז (השנה היתה 1933), הוכה למוות כמעט. אשתו ברחה לווינה ואבי, הודות לקשריו, הצליח להשיג את שחרורו. האיש שיצא לחופשי היה כשלד, צלעותיו מנופצות וכל שיניו שבורות. שבר-כלי גוסס, שהועבר מן הכלא אל בית-החולים שבווינה. כך התוודענו לראשונה, פנים-אל-פנים, אל האכזריות הנאצית, והיא היכתה את כולנו בהלם ובפחד נורא. באמת היה צריך לברוח מהר, מהר, קודם שישתלט ההיטלריזם על אוסטריה. גיסי מרק היגר לארגנטינה, הוא ועוזריו הראשיים בבית-החרושת לטקסטיל, שהיה בבעלותו. מניה אשתו, חברתי הטובה ביותר, עדיין נשארה בווינה עם תינוקה. כל הנשים ישבו והמתינו לקריאה מבעליהן. דוד גרגור ביקש לנסוע לניו-יורק, ואבי והוא התחילו לחסל את עסקיהם ולמכור את הבית שהתגוררנו בו. הדודן המוכה יצא מבית-החולים ובפיו שיניים תותבות, והוא ומשפחתו מיהרו להגר לארצות-הברית. אביו של רומק ביקש ממנו לצאת לפולין: היו לו שם בניינים, בארות-נפט, בית-חרושת לגז ועוד נכסים לרוב. הוא רצה, שבנו ינהל את הרכוש הזה. הוא עצמו ביקש לעזוב את וינה ולהגר לארצות-הברית. לפי שעה קיבלנו את הצעתו, אבל באמת לא ביקשנו אלא להתיישב בצרפת, הארץ, שבעלי, על-אף אי-הנעימויות שהיו לו עם המשטרה המקומית, אהב יותר מכל ארץ אחרת. אבל אל צרפת החלטנו לנסוע בקיץ, שכן שנינו למדנו ועכשיו היה אביב. כן, כבר אביב.

מצבם של היהודים בווינה היה מסוכן יותר ויותר. גיסותי ישבו וחיכו לקריאה מבעליהן, שניסו לנטוע שורשים איתנים בארץ-ישראל. אבי אמור היה להצטרף אליהם כעבור זמן. חברים היגרו לצפון-אמריקה או לדרומה ואפילו לאוסטרליה, אל כל ארץ שפתחה לפניהם את שעריה. באשר לעשירים, הדברים היו פשוטים יותר, והכסף ענה כמעט את הכל. העניים נאלצו להישאר, ועמם נשארו הרבה מן הגבירים, שלא רצו להאמין באסון הממשמש ובא וחשבו, שעושרם יעמוד להם בכל צרה.

השנה היתה 1934. נפרדנו מבני משפחתנו הרבים למדי שעדיין ישבו בווינה ומחברים. הפרדה היתה נרגשת, והכל שאלו את עצמם אם ישובו ויתראו ביום מן הימים. גם אלה ששבו ונפגשו לא עשו זאת אלא כעבור שנים רבות, רבות מאוד.

לקריאה נוספת:
מזיכרונותיו של פרדריק ריימס על אנטישמיות בבית הספר
מעדותו של דן כרמל על האנטישמיות באוסטריה עם עלית הנאצים לשלטון
מזיכרונותיו של אלכסנדר מרטון על רדיפת היהודים לפני המעבר לגטו 

באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא אנטישמיות וגזענות
מבחר חומרים בנושא אנטישמיות וגזענות
חומר עזר לכתיבת עבודות חקר בנושא אנטישמיות וגזענות