עד לאחרונה עמדו לרשותו של החוקר שני סוגים עיקריים של מקורות על תגובתו של הציבור היהודי והלא יהודי למלחמת ששת הימים:

א) קודם כל כלי התקשורת הסובייטיים (עיתונות, רדיו וטלוויזיה), שבאו בהם לידי ביטוי עמדותיו הרשמיות של השלטון הן במידע השוטף והן בכתבות ובמאמרי הפרשנות.

במחצית השנייה של אפריל 1967 דיווחה העיתונות הסובייטית על התנגשויות בגבול ישראל-סוריה ובדיווחים הודגש, שישראל נושאת בעיקר האחריות לחימום המצב במזרח התיכון.¹ ב- 5 ביוני פרסמו הרדיו והעיתונות של אחר הצהרים על ההתקפה הישראלית על מדינות ערב.² מאמרי הפרשנות למחרת היום הסבירו שמדובר בהתקפה על מדינות שוחרות חופש ושלום, פרי מזימה אימפריאליסטית בעידודה הישיר של ארצות-הברית. הכתבים של העיתונות הסובייטית בדמשק ובקהיר דיווחו ב- 6 וב- 7 ביוני שההתקפה הישראלית נכשלה ויחידות טנקים מצריים שועטים לעבר תל-אביב³ ואולם ב- 8 ביוני ציינה העיתונות הסובייטית, שהצבא המצרי עובר לקו הגנה שני תוך אבדות כבדות לאויב.⁴ הניסוח הזה הזכיר את הניסוח שנקטו כלי התקשורת של ברית-המועצות בימי המפלות הגדולות של מלחמת העולם השנייה, ולהנהגה הסובייטית היה ברור שמדינות ערב נחלו מפלה בשדה הקרב ועליהן להגיב. ואכן ב- 9 ביוני 1967 כונסו בבהילות נציגי המפלגות הקומוניסטיות של המדינות הגרורות, ובכללן יוגוסלביה, ופרסמו הצהרה שבה פורטו החלטות נגד התוקפנות הישראלית והובעה תמיכה חד משמעית במדינות ערב, הצהרה שרומניה לא חתמה עליה.⁵ מעתה ואילך נתפסה כל התייחסות מסויגת כלפי הערבים, אפילו התייחסות היסטורית רחוקה, בתור מעשה שלא יעשה וכל רמז המציג את מנהיגי ישראל בצורה אנושית בתור דבר הראוי לגינוי, כפי שמעידים שני המקרים האלה:

ב- 14 ביוני 1967 פורסם בעיתון הארמני איירנקו דזאין (A. Dzain) (קול המולדת) מאמר בשם "מאבק העם הארמני נגד החליפות". המאמר תיאר את פלישותיהם של הערבים לארמניה במאות השביעית-והתשיעית ואת מאבקו של העם הארמני נגד הכיבוש הערבי. המאמר נכתב בידי ההיסטוריון הארמני ארם טרגווזהידאן (A. Tergevozhdian) זמן רב לפני מלחמת ששת הימים ופורסם בעיתון שנועד בעיקר להידוק הקשרים בין ארמניה הסובייטית לארמנים בעולם. ואולם בעת הופעתו של המאמר ההיסטורי הזה בדפוס ראו השלטונות אפשרות שיזיק ליחסים בין מדינות ערב לברית-המועצות, ולפיכך הוחרמו, לפי הוראתו של ראש הקג"ב, אנדרופוב, כל העותקים של העיתון והעורך, ואגאן דובטיאן (V. Dovtian), סולק מתפקידו בגלל חוסר עירנות פוליטית.⁶

ב- 12 ביולי 1967 הופיע בעיתון של אגודת הסופרים של ברית-המועצות "ליטראטורנאיה גאזטה" (Literaturnaia gazeta) צילום של מדליה שהוצאה בגרמניה עם דיוקנו של משה דיין תחת הכותרת "תכונה נוספת". פניו של דיין בצילום היו אנושיים ולא פני מפלצת, כפי שהציגוהו בקריקטורות של העיתונות הסובייטות. המחלקה לתעמולה בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ראתה בפרסום הזה שגיאה חמורה ופנתה למערכת העיתון. לאחר שדנה בעניין שלחה מערכת העיתון ב- 19 ביולי מכתב למחלקת התעמולה והסבירה שב"תכונה נוספת" ביקשה להדגיש את קשריו של דיין עם מערב גרמניה, שהוצגה בדרך כלל בכלי התקשורת הסובייטיים בתור מוקד של הפשיזם. ואולם מחלקת התעמולה לא קיבלה את ההסבר וב- 20 ביולי כתבה לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית לאמור: "פרסום הצילום הוא שגיאה חמורה של מערכת 'ליטראטורנאיה גאזטה' ותורמת מבחינה אובייקטיבית לפופולריזאציה" של משה דיין. המחלקה אף הכינה הצעת החלטה שעל-פיה ננזף העורך והמערכת נתבעה לנקוט צעדים מתאימים כדי שתופעות כאלה לא יישנו. העניין הובא לפני הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית וזה כנראה הבין את הגיחוך שבדבר והחליט להוריד את העניין מסדר היום.⁷ מקרה זה יש בו כדי ללמד על הרגישות הרבה שגילו המפקחים על כלי התקשורת בברית-המועצות לגבי כל פרסום שממנו עשוי להשתמע, אפילו בעקיפין, יחס של הבנה כלשהי לגבי ישראל.

בד בבד עם הידוק הפיקוח על העיתונות הופעלה מ- 9 ביוני 1967 מכונה משומנת היטב של תועמלנים בכל רחבי ברית-המועצות כדי שיסבירו את מפלתן של מדינות ערב והנשק הסובייטי. לשם כך גויסו באזורים מסוימים אנשי מפלגה שבדרך כלל. לא עסקו ישירות בתעמולה בקרב ההמונים⁸ ואספות מחאה נתקיימו לא רק בערים אלא בכל כפר וכפר.⁹ על היקפה של מערכת התעמולה ניתן לעמוד מדוח של המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה. במשך שבוע (16-9 ביוני) נתקיימו באוקראינה בלבד 4,984 אספות בהשתתפותם של 1,334,000 איש ואישה ובהן נאמו 19,563 איש.¹⁰ מערכת תעמולה אינטנסיווית כל-כך נועדה, לענות על תהיות רבות שהתעוררו בדעת הקהל בעניין אמינותו של הנשק והפיקוד הסובייטים מזה ולעורר אווירה של מעין ערב מלחמה מזה. ואכן מ- 13 ביוני רבו והלכו בעיתונות ובכלי התקשורת האלקטרוניים תיאורים של אלפי פליטים המגורשים באכזריות מבתיהם ומ- 15 בחודש החלה העיתונות לתאר את מעשי הזוועה של חיילי צה"ל בשטחים הכבושים. התיאורים הזכירו את התנהגותם של הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה, זיכרונות שעליהם חונך האזרח הסובייטי והם הוסיפו לחיות בתודעתם של רוב אזרחי ברית-המועצות אולי יותר מקרב כל עם אחר באירופה. העיתונות דיווחה שבכמה כפרים מרוחקים מן החזית הוציא הצבא הישראלי להורג כפריים למען יראו וייראו, ובאחד מהם הכניס תושבים שלווים לבית אחד והצית אותו על יושביו. כן רבו והלכו הדיווחים מדמשק, שהישראלים מוציאים להורג את כל הכפריים הערבים המסרבים לנטוש את בתיהם.¹¹ ב- 16 ביוני פרסם "פרוודה", הביטאון המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ששימש אורים ותומים לכל כלי התקשורת של ברית-המועצות, מאמר ראשי, שבו טען שישראל נוקטת מדיניות של רצח-עם ("ג'נוסייד") כלפי האוכלוסייה הערבית בשטחים הכבושים.¹² שאר העיתונים שהבינו את הרמז העלו מן האוב תמונות המוכרות מימי המלחמה הסובייטית-הגרמנית וסיפרו שחיילים ישראלים אנסו נשים ערביות ולאחר מכן ירו בהן.¹³ ואכן כבר ב- 17 ביוני התפרסם בשבועון Nedelia מאמר שהשווה במפורש את התנהגותה של ישראל בשטחים הכבושים לזו של הכובשים הנאצים בשטחי ברית-המועצות.¹⁴ כלי התקשורת הסובייטיים צבעו את מלחמת ששת הימים בצבעים מובהקים שהזכירו לציבור הרחב בברית-המועצות את מלחמת העולם השנייה ואת התנהגותו של הצבא הנאצי.¹⁵ ואכן ההשוואה בין התנהגותו של הצבא הישראלי להתנהגותו של הצבא הנאצי נקלטה בשכבות מסוימות של האוכלוסייה, כפי שביטאה זאת אחת הנשים בקולחוז: "אנו עדיין זוכרים את ההתעללות של הפשיסטים הגרמנים בימי מלחמת העולם השנייה וכפי שמעידים השידורים ברדיו והעיתונות הפורעים הישראלים עושים עתה אותו הדבר".¹⁶

ב) עוד סוג של מקורות היו הזיכרונות והעדויות שמסרו אנשים לאחר שעזבו את ברית-המועצות. החומר הזה הוא ללא ספק בעל חשיבות רבה, מפני שבתנאים החדשים יכלו העדים להביע בחופשיות את מחשבותיהם ורגשותיהם, אך כיוון שהדברים הועלו על הכתב או הושמעו כמה שנים לאחר האירועים, לא היו תמיד משוחררים מן הראייה הרטרו-ספקטיווית.¹⁷

נוסף על שתי חטיבות המקורות הללו, אני מבקש לשלב כאן, בפעם הראשונה בספרות המחקר, עוד חטיבה שהגישה אליה התאפשרה רק אחר התפרקותה של ברית-המועצות ופתיחתם, החלקית לפחות, של הארכיונים הסובייטיים. החטיבה החדשה הזאת יש בה כדי להעניק ראייה מגוונת יותר של תגובת הציבור ובייחוד תגובתם של היהודים למלחמת ששת הימים. החומר העומד לרשותנו מחטיבה זו עדיין איננו מאפשר קביעה כמותית של הדעות השונות בקרב הציבור ואיננו מצדיק הסקת מסקנות כוללניות, אך יש בו להוסיף עוד פן לתמונה המוכרת עד עתה.

החומר הארכיוני העומד לרשותנו בשלב זה מתייחס בעיקרו לתגובה המיידית למלחמת ששת הימים ומבחינה כרונולוגית עד סוף יולי 1967. מדובר בעיקר בדיווחים של מזכירי המפלגה הקומוניסטית במחוזות שונים על הלכי הרוח בציבור בעניינים בעלי חשיבות לברית-המועצות, ומלחמת ששת הימים, על-אף שלכאורה לא נגעה ישירות לרוב אזרחי ברית-המועצות, נתפסה בתור עניין בעל חשיבות ממדרגה ראשונה.

המידע שמזכירי המפלגה הקומוניסטית במחוזות הסתמכו עליו בדיווחים נשאב מסקירות שנתקבלו מנפות, מקומות עבודה וכיוצא באלה. האינפורמציה הזאת, כמו גם מידע בנושאים אחרים בעלי חשיבות נתקבלה בעיקר משני מקורות:

(1) דברים נואמים באספות רשמיות שכונסו לשם גינוי התוקפנות הישראלית ומהם מובאים ציטוטים רבים בכל אחד מן הדוחות. הנואמים מביעים, כמצופה, את הקו הרשמי של השלטון, כל אחד על-פי סגנונו ורמתו, ויש בהם מעט מן החידוש.¹⁸

(2) עוד מקור של אינפורמציה בעניין הזה כבעניינים אחרים, היו הדיווחים למנגנון המפלגה על שיחות במפגשים פרטיים, במקומות עבודה וכיוצא באלה. משנות השלושים בערך השתרש בברית-המועצות הנוהג המחייב, שעל חבר המפלגה הקומוניסטית לדווח למזכיר התא שאליו הוא שייך על שיחות, שמועות וכיוצא באלה, דברים הראויים בעיניו לתשומת לב. מזכירי התאים של המפלגה, שביקשו להבטיח את עצמם מפני האשמות, היו מוסרים בדרך כלל אינפורמציה כזאת לדרגים הממונים עליהם. ואכן מסירת מידע על שיחות והתבטאויות פרטיות נעשתה תופעה נורמטיווית כמעט ולא נתפסה בתור הלשנה אלא בתור "מילוי חובה מפלגתית", אף-על-פי שמוסר האינפורמציה היה נוקב לרוב בשמו של האיש שדיבר ומתאר את הנסיבות שבהן הושמעו הדברים.

סוג נוסף של תיעוד הן סקירות של מכתבים למערכות העיתונים. העיתונים נהגו לפרסם רק חלק זעיר מן המכתבים שנתקבלו, בעיקר את אלה שעלו בקנה אחד עם הקו של השלטון, ואף אותם לא תמיד. אך בידי הדרגים הבכירים של השלטון, שימשו המכתבים למערכות העיתונים אחד הכלים ללמוד באמצעותו על הלכי הרוח בציבור בנושאים בעלי חשיבות, והעיתונות הגדולים חויבו למסור להנהגה סקירות מפורטות על המכתבים למערכת בנושאים מסוימים, ובכלל אלה מלחמת ששת הימים.

הן בדוחות של מזכירי המפלגה והן בסקירות על המכתבים שנתקבלו למערכות העיתונים הוקדש מקום מיוחד לתגובות בקרב האוכלוסייה היהודית.

שלוש מסקנות עולות מן התיעוד הארכיוני העומד לרשותנו:

(א) השלטון ביקש ללמוד על הלכי הרוח בציבור וייתכן שאלה נלקחו בחשבון בעת קבלת ההחלטות יותר ממה שהעריכו בדרך כלל החוקרים מחוץ לברית-המועצות; (ב) מלחמת ששת הימים ותוצאותיה נתפסו בתור נושא בעל חשיבות שיש לייחד לו ולתגובות הציבוריות שעורר תשומת לב מיוחדת; (ג) השלטון ציפה שהיהודים יגיבו על מלחמת ששת הימים תגובה שונה מתגובתה של כלל האוכלוסייה, משמע היהודים נתפסו בתור קבוצה הראויה לתשומת לב מיוחדת,¹⁹ כפי שציין סגן מנהל המחלקה לארגון בוועד המרכזי של המפלגה בכתבו: "ועדי המפלגה מוסיפים לדווח על הלכי הרוח בקרב האוכלוסייה היהודית".²⁰ ואכן גם הדיון במאמר הזה יתמקד בהלכי הרוח בקרב כלל האוכלוסייה ובתגובת היהודים.

לחלקים נוספים של המאמר:
דעת הקהל והתגובה היהודית בברית-המועצות למלחמת ששת הימים (פריט זה)
דעת הקהל והתגובה היהודית בברית-המועצות למלחמת ששת הימים : דעת הקהל הכללית
דעת הקהל והתגובה היהודית בברית-המועצות למלחמת ששת הימים : תגובת האוכלוסייה היהודית