| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כלי התקשורת הסובייטיים וגם רוב אזרחי ברית המועצות לא הבחינו הבחנה של ממש בין ישראל ובין היהודים, וכך ניצבו כל יהודי ברית-המועצות, גם מי שלא גילו במשך השנים עניין מיוחד בישראל, לפני מציאות חדשה, מציאות שטמנה בחובה סכנות רבות ואותותיה הראשונים באו לידי ביטוי גם במכתבים למערכות העיתונים. מבין המכתבים שהגיעו למערכת "איזבסטיה" היו חמישה שהעורך הגדירם בתור "אנטישמיים מובהקים",32 ואחד מוותיקי מלחמת האזרחים ומלחמת העולם השנייה ממוסקווה כתב לעיתון "פרוודה"
רוב אזרחי ברית-המועצות ראו בכל יהודי גיס חמישי פוטנציאלי, כפי שכתבו, למשל, שלוש נשים ממוסקווה:
ואחד מתושבי לנינגראד כתב ל"פרוודה":
מכאן היתה הדרך קצרה עד להצגתו של העם היהודי, ובכלל זה יהודי ברית-המועצות, בתור גרועים אף מן הגרמנים, כפי שכתב פועל ממינסק ל"פרוודה".
וכותב אחד מן העיר סניז'אנסק שבאוקראינה הדגיש במכתבו ש"היהודים רוצים דם, אך הם... לא יצליחו להשיג את מבוקשם".37 היחס הזה כלפי האוכלוסייה היהודית לא נותר תמיד על גבי מכתבים למערכות העיתונים, שרובם לא פורסמו, אלא לבש לעתים גם צורות אלימות. בעיר Saratov, למשל, שבה מנתה האוכלוסייה היהודית לפי המיפקד של 1970 כאחד-עשר אלף נפש, שרפו פורעים אישה יהודיה עם בתה ורגמו באבנים את בית הכנסת.38 למלחמת ששת הימים היתה אפוא השלכה ישירה על יהודי ברית-המועצות והם חשו שהן זרועות השלטון והן הציבור מצפים מהם לתגובה. ואכן בכמה מכתבים של לא-יהודים למערכות העיתונים נאמר בגלוי, שהם מצפים מן האוכלוסייה היהודית שתביע את נאמנותה לברית-המועצות דווקא בשעה הקשה הזאת.39 למודי ניסיון מהגלייתם של הגרמנים בברית-המועצות בימי מלחמת העולם השנייה, הגיבו אפוא היהודים על מלחמת ששת הימים תגובות אינטנסיוויות יותר מכלל הציבור בברית-המועצות. ואכן העורך של "איזווסטיה" מציין ש- 80% מן המכתבים בעניין הזה שנתקבלו במערכת עד 15 ביוני היו מאת היהודים,40 ומכלל המכתבים שהגיעו לעיתון בין 16 ביוני ל- 25 ביולי היו כ-50% (כ-200 מכתבים מתוך 400) של יהודים.41 על-פי דו"ח של עורך "פרוודה" על מכתבים למערכת העיתון העוסקים באירועים במזרח התיכון כשליש מהם היו של יהודים.42 ואולם אין מדובר בתגובה יהודית אחידה. היו יהודים, שמרצונם או שלא מרצונם הופיעו באספות מחאה וכתבו מכתבי גינוי חריפים ביותר נגד ישראל ומדיניותה43 והזדהו הזדהות מוחלטת עם המדיניות הסובייטית במזרח התיכון. הם גם מי שכתבו מכתבים למערכות העיתונים להחתים את יהודי ברית-המועצות על הודעת גינוי לישראל, או אף לזמן קונגרס יהודי עולמי שיגנה את צעדיה של ישראל.44 כותבי הדוחות ציינו את העובדות האלה בתור הוכחה כביכול להצלחתם של החינוך וההסברה הסובייטית, משום שהיהודים נועדו, לפי תפיסת הכותבים, להגיב בצורה שונה מרוב אזרחי המדינה.45 יהודים רבים חשו שהן השלטון והן הציבור רואה בהם אחראים לצעדיה של מדינת ישראל וחששו מהשלכותיה של מלחמת ששת הימים על גורלם, וכפי שטען הד"ר גולדברג מצ'רנוביץ, מדינת ישראל הקטנה לא היתה צריכה לצאת למלחמה נגד מדינות ערב כיוון ש"התוקפנות של ישראל תשפיע לרעה על מצב של האוכלוסייה היהודית בברית-המועצות".46 גם בהופעות פומביות היו יהודים שרמזו שאין כל הצדקה לזהות את היהודים בברית-המועצות עם ישראל. באחת העצרות בלבוב הצהיר, למשל, זלדין, קצין מילואים ש"המדיניות הפושעת של ממשלת ישראל מבאישה את ריחם של כל היהודים... "ויהודי אחד ממוסקווה, א' גורודצקי, כתב במכתב ל"פרוודה", שממשלת ישראל בהתנהגותה "מחללת את זכרם של מיליוני יהודים שנרצחו במחנות הריכוז באושוויץ, בבאבי-יאר ובגטו ורשה". יהודי אחד מן העיר אוש שברפובליקה הקירגיזית ציין במכתבו למערכת לאמור, "אנו היינו רגילים לראות בתפקידים של מדכאים וכובשים... לאומים שונים אך לא יהודים" ולכן מטילה התנהגותם של מנהיגי ישראל כתם על העם היהודי. ברוח דומה התבטא גם נחום קוטיק, מהנדס באחד מבתי חרושת של לבוב.47 אנשי מנגנון התעמולה הסובייטית, למודי ניסיון מימי מבצע קדש שבו השתמשו ביהודים מפורסמים רבים כדי לגנות את מדינת ישראל בפומבי, ביקשו גם הפעם להשתמש באמצעי הזה. ואכן ביוזמתה של המחלקה לתעמולה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ומערכת העיתון "פרוודה" נדרשה קבוצה של יהודים מפורסמים לכתוב מכתב גינוי נגד ישראל שנמסר לאישורו של הוועד המרכזי של המפלגה ב- 19 ביוני 1967. המכתב לא פורסם, אך מפאת חשיבותו ראוי להביאו כאן בשלמותו. מכתב למערכת
בין 14 החותמים על המכתב היה חבר האקדמיה למדעים של ברית-המועצות הפרופ' סמיון וולפקוביץ' (S. Vol’fkovich) (1980-1896), שהישגיו המדעיים והמצאותיו בתחום הכימיה זיכוהו במעמד של בכורה בקרב המדענים של ברית-המועצות. כן חתם עליו חבר האקדמיה הסובייטית לרפואה, שעמד בראש בית הספר להמטולוגיה – הפרופסור יוסף קאסירסקי (1971-1889 ,Josef Kasirskii ) . על המכתב התנוססו חתימותיהם של המנצח על הבולשוי באלט (1971-1889 ,Iurii Faier) , במאי הסרטים המפורסם גריגורי רושאל (1983-1899 , Gridorri Roshal) שביים ערב מלחמת העולם השנייה את הסרט האנטי-נאצי "משפחת אופניים" על-פי ספרו של ליאון פויכטונגר, והפרופסור לתיאטרון, השחקן המפורסם יוסף טולצ'אנוב ( 1981-1891 , Josef Tolchanov). חתמו עליו גם הצייר והפסל יוסיף צ'איקוב (1986-1888 , Josif Chaicov), שהיה קשור עד אמצע שנות העשרים לתרבות היהודית והכין תפאורה לתיאטרון היהודי בביילרוסיה, אך לאחר מכן הפך בעיקר לפסל סובייטי בעל שם, וכן ארון ורגליס (Aron Vergelis, יליד 1918), עורך כתב-העת ביידיש, "סאוועטיש היימלאנד". מתחום המשק והכלכלה חתם אלכסנדר בירמן (1910 , Alexsander Birman), ראש המחלקה לפיננסים במכון המוסקוואי של המשק הלאומי וכמה מנהלים יהודים של מפעלים חשובים במוסקווה. תחום המדע היישומי היה מיוצג בחתימותיהם של פטר אטלס Peter Atlas, יליד 1926), המדען ומתכנן האניות מיכאיל גורביץ (1976-1892, Mikhail Gurevich ), אחד המתכננים הראשיים של המטוס MIG. נימתו של המכתב היתה שונה תכלית השינוי מן הנימה שאפיינה את התעמולה הסובייטית באותה עת, תעמולה שזהתה את ישראל עם הנאצים ולא הבחינה כמעט בין מדינת ישראל ליהודים. המכתב כולל למעשה שני מסרים ברורים – האחד – הסתייגות ממדיניותה של ההנהגה הישראלית וגינויה מתוך דאגה לאוכלוסייה בישראל, והאחר – הדגשה חד-משמעית של רדיפת השלום שמאפיינת תולדות ישראל, גישתם ההומנית של היהודים בכל אתר ואתר והתרומה הרבה של העם היהודי לתרבות העולם. נראה שהדברים הללו שיקפו את תפיסתם של חוגים רבים בקרב יהודי ברית-המועצות,49 אך היא לא עלתה בקנה אחד עם התעמולה הסובייטית, שהציגה את היהודים בתור עם תוקפני מקדמת דנא, עם רודף בצע ומתנשא על עמים אחרים. הדעת נותנת שרשויות השלטון דרשו מן החותמים לבצע שינויים של ממש בתוכן המכתב ובסגנונו על מנת להתאימו לרוח השגורה בכלי התקשורת של ברית-המועצות. ואולם חותמי המכתב, שכל אחד מהם היה בעל עמדה בכירה בתחומו ובאותו הזמן כבר היו משוחררים, על-כל-פנים חלקית, מימי האימים של סטלין, לא הסכימו כנראה לדרישה, והמחלקה לתעמולה בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית החליטה אפוא ב- 3 ביולי 1967 לא להביא את המכתב לאישורו של הוועד המרכזי. ב- 13 בספטמבר פורסמה בכתב העת "סאוועטיש היימלאנד" במוסקווה מחאה של קבוצת סופרי יידיש נגד ישראל, מחאה שקיבלה ללא ספק את אישורן של הרשויות. נוסח המחאה, המובא להלן, היה שונה מן המכתב שנפסל.
המחאה הזאת כוונה, בעיקר, לקהל היהודי בעולם וככל הידוע לנו לא פורסמה בעיתונות בלשון הרוסית. נראה שהשלטון סבר, שהזכרת השואה וההתייחסות החיובית של ברית-המועצות לכינונה של מדינת ישראל אינם עולים בקנה אחד עם הקו התעמולתי שהיה נקוט באותה עת. כאן ראוי להעיר, שהן במכתב שהובא לעיל, הן במחאה הזאת וגם במכתבים רבים למערכות העיתונים, אפילו של יהודים שגינו בצורה בוטה ביותר את ישראל, יש התייחסות לשואה ולקרבנותיה. הדעת נותנת שהמכתב, שנפסל כאמור, שיקף יותר מן המחאה, הכתובה בסגנון פוליטי סובייטי מקובל, את עמדותיהן של שכבות רחבות של הציבור היהודי בברית-המועצות, שחששו באמת ובתמים מן התוצאות המסוכנות שטמנה בחובה מלחמת ששת הימים ליהודי מדינת ישראל, בייחוד נוכח האפשרות של התערבות סובייטית ישירה. התחושה הזאת באה לידי ביטוי במכתבו של יהודי פשוט מן העיר זאפורוז'יה, הפונה ביידיש "אל האחים והאחיות בישראל" ("ברידער און שוועסטער פון ישראל") וממשיך:
זאת ועוד. כותבי המכתב התקוממו בכל מאודם נגד הצגתו של העם היהודי בתור עם תוקפני, אכזרי ודומה לנאצים. קולם של יהודים כאלה לא נשמע בכלי התקשורת הסובייטיים ועמדותיהם לא באו לכלל ביטוי גם בפרסומים שיצאו במערב עד היום הזה, ורק פתיחתם של הארכיונים הסובייטיים מאפשרת לנו להציץ בנבכי הנפש של היהודי הסובייטי, גם זה המנוכר ליהדותו, ולהוודע לדילמות שעמד לפניהן. היו יהודים שהשתדלו, בעיקר בשיחות פרטיות, ולעתים גם בגלוי,52 להבין את צעדיה של ישראל ולהצדיקם, אם מתוך הבנת מצבה המיוחד של מדינת ישראל ואם מתוך תפיסתם את תולדות ישראל. אלה כאלה הסתייגו מן העמדה הסובייטית החד-צדדית לגבי המלחמה במזרח התיכון. גלאזמאן – ראש מחלקה בפוליטכניקום בחארקוב – טען למשל בשיחה עם חברים, ש"לישראל לא היתה בררה אלא להגן על זכויותיה עם נשק ביד, ועמדתה של ברית-המועצות, המטילה את מלוא האחריות [למלחמה] רק על ישראל היא בלתי צודקת"53 ומרק רייקמן (Reikman), רופא בלבוב, אמר ש"ישראל צדקה כשיצאה למלחמה נגד הערבים, משום שהערבים דיכאו את העם היהודי בכל הדורות".54 גם במכתבים אחדים לעיתון "יאזווסטיה", שכתבו יהודים, לרוב במכונת כתיבה וללא חתימה, הודגש לאמור: "ללאום היהודי יש זכות לקיום מדיני... ישראל נמצאת בסביבה עוינת והיתה מטרה להתנכלויות של כנופיות טרור... המדיניות הנוכחית של ברית-המועצות הנה אפוא... נטישת התיאוריה המרקסיסטית, כי בעודדה "ג'נוסייד" היא שוללת את זכותו של הלאום [היהודי] להגדרה עצמית".55 ואכן התעמולה החד-צדדית והעוינת את ישראל בעלת הגוון האנטי-יהודי המובהק הדאיגה יהודים לא מעטים, כפי שביטא זאת בחוג ידידיו המהנדס ישראל קיל (Kil) מלבוב: "ברית-המועצות מנהלת בעיתונות מסע מנופח נגד ישראל ובכך מעוררת אנטישמיות בקרב האנשים הסובייטים". בעצרות תעמולה רבות חשו אפוא יהודים לא מעטים כמי שיושבים על ספסל הנאשמים וקהל הנאספים ממקד עליהם את מבטם. אין פלא אפוא שהשתדלו לההדיר את רגליהם מעצרות מחאה נגד ישראל וגם הדבר הזה נתפס בעיני הרשויות בתור ביטוי של חוסר נאמנות למדינתם (ברית-המועצות). מזכיר המפלגה של מחוז צ'רנוביץ, למשל, דיווח שבאספת מחאה שהתקיימה במשרד הדואר ב- 8 ביוני "לא הופיע אף עובד בן הלאומיות היהודית" ובכללם חברי המפלגה הקומוניסטית, מנהל החשבונות הראשי א' רויטמן (Roitman) ומנהל אחת המחלקות מ' קיטלמן (Kitelman). 56 היו גם יהודים שהזדהו עם ישראל הזדהות מוחלטת וראו במלחמת ששת הימים את מלחמתו של כל העם היהודי, מלחמה המחייבת אותם אישית. המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה דיווח למשל ב- 9 ביוני 1967 שמנהל חנות לכלי נגינה בעיר צ'רנוביץ, בנינסון, הצהיר בנוכחותם של כל העובדים, ש"עתה חייבים כל היהודים ליטול נשק ביד ולעזור לישראל במלחמתה נגד הערבים". ומסגר גוביס (Gobis), שעבד באחד מבתי החרושת בצ'רנוביץ "הביע את נכונותו לצאת לישראל בתור מתנדב".57 מנהל של קפיטריה בצ'רנוביץ שלומה מלמוד (Shloima Melamud) הצהיר בפומבי, ש"הוא מוכן לצאת לרחוב בהפגנת מחאה של יהודים נגד שידורי הרדיו הסובייטי על ישראל".58 ואכן מזכיר המפלגה הקומוניסטית של מחוז זה ציין בדין-וחשבון שלו מ- 26 ביולי לאמור:
דבריו של האיש נמסרו לקג"ב והוא הוזמן והוזהר, שאם יוסיף להשמיע דעות כאלה יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת.60 ואכן התבטאויות השמחה על ניצחונה של ישראל ועל מפלתן של מדינות ערב היו מעין קתרסיס לאחר המתח והדאגה והוא בא לידי ביטוי גם בהצהרות גלויות של אנשים פשוטים במקומות שונים. מזכיר המפלגה של מחוז צ'רנוביץ דיווח למשל ב- 16 ביוני, שמנהל האספקה באחד מבתי חרושת של העיר – אברהם בן לייב פרצוב, יליד 1922, אמר בנוכחותם של כל העובדים, שהוא מברך את ישראל שלקחה שלל רב, וקירז'נר בבואו לעבודה אמר לחבריו, ששמע ברדיו ידיעות טובות, שצה"ל מתקרב לתעלת סואץ. תוצאות מלחמת ששת הימים חיזקו בקרב היהודים הללו את גאוותם היהודית והם חשו שכבודו של העם היהודי עלה גם בעיני החברה מסביב, כפי שאמר ליפשיץ מלבוב: "היהודים הראו לכל העולם למה הם מסוגלים ואף אחד לא יאמר עוד שהיהודים אינם יודעים להילחם".61 *** בעקבות מלחמת ששת הימים עברה טלטלה על חלקים נרחבים של יהודי ברית-המועצות. ב- 15 במאי נתקפו רבים מהם, גם מי שלא היה להם עניין מיוחד במדינת ישראל, חרדה מפני סכנת השמדה פיזית של מיליוני היהודים בישראל. חרדה זו נקשרה בעליל עם זכר השואה שנחרת בתודעתם הקולקטיווית של יהדות ברית-המועצות, שבה איבדו רבים מהם את שארי בשרם הקרובים ביותר. החרדה הזאת הגיעה לשיאה כשהודיעו כלי התקשורת הסובייטית על ניצחונותיהן הגדולים של מדינות ערב ברם אך מהרה היא התחלפה בחרדה חדשה. השלטונות הפעילו מלחמת תעמולה עצומה ויצרו היסטריה של ערב מלחמה, והיהודים, שזוהו עם ישראל גם בעיני הציבור, נתפסו בתור מי שאחראים למלחמה הטומנת בחובה סבל וקורבנות לרוב עמי ברית-המועצות. העוינות והחשדנות כלפי היהודים גברו לא רק בקרב השלטון אלא גם בקרב שדרות רחבות ביותר של האוכלוסייה, ופתאום חש את עצמו הקיבוץ היהודי בן המיליונים בברית-המועצות בארץ אויב. מן החומר הארכיוני העומד לרשותנו עולה שתגובותיהם של יהודים למצב חדש היו שונות ומגוונות ובאו לידי ביטוי אצל אנשים פשוטים אולי יותר מחוגי האינטליגנציה, כמובן חוץ מן החוגים הזעירים של ציונים מובהקים שפעלו באותם ימים בברית-המועצות. חלק מן היהודים הזדהו הזדהות מוחלטת עם המדיניות הסובייטית ומתוך נאמנות מלאה ובלתי מסויגת לברית-המועצות תבעו להעניש בכל חומרת הדין את "פושעי המלחמה" של מדינת ישראל. עד כמה שניתן להעריך מן החומר העומד לרשותנו, היו אלה בעיקר אנשים מבוגרים (פנסיונרים), שאישיותם עוצבה בשנות השלושים והארבעים והציות להוראות השלטון הפך להם לטבע שני. היו יהודים שיצאו נגד ישראל מתוך דאגה רגשית כנה לגורל היישוב היהודי בארץ נוכח סכנת התערבותה הצבאית הישירה של ברית-המועצות והתוצאות העלולות לנבוע מכך. נראה שתגובתם של חלקים רחבים של האוכלוסייה היהודית לאירועים במזרח התיכון נבעה מדאגה לשלום היהודים בברית-המועצות עצמה. הם ביקשו להדגיש את ההבחנה בין העם היהודי ובין ישראל ומתוך ההסתייגות מישראל, ובעיקר ממדיניותה, לציין במיוחד את תכונותיו של העם היהודי בתור עם שוחר שלום, רודף שלום ונאמן לארץ מושבו. היו גם יהודים שהזדהו הזדהות גמורה עם צעדיה של ישראל וראו במלחמתה את מלחמת העם היהודי כולו. היהודים הללו לא זו בלבד שלא גינו את ישראל אלא אף שמחו על ניצחונותיה ונתמלאו גאווה. תגובותיהם השונות של יהודי ברית-המועצות מלמדות על הדילמות הקשות שלפניהן ניצבו היהודים, דילמות שכל יהודי ויהודי נאלץ להתמודד עימהן בדרכו שלו בלא שתהיה לו אפשרות ללבנם בפומבי.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
