| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לא ידענו מותרות, ומקטנוּת למדנו להסתפק במועט שבקיום צורכי היומיום. בגיל מוקדם התוודענו כולנו לזכות הגדולה שבקריאת ספר. שינויים בריהוט, ארגון מחדש של ארונות, נבעו, קרוב לוודאי, מן הצורך למצוא מקום מכובד לספרים חדשים. גם כיום קשה לי לשאת שחפץ כלשהו מונח על גבי ספר, כי מקטנות חונכתי שלספר נפש משלו, ונפש יש לכבד, קל וחומר כשמדובר בספרי קודש, סידור, מחזור, תנ"ך. אם נפגע אחד מאלה, שלא בכוונה, היה עלינו לנשקו, כאילו לפייסו על התנהגותנו הברברית... כשאמי לא היתה עסוקה במשק הבית, היתה יושבת וקוראת ספרי מופת מתורגמים להולנדית. תמיד היה לה ספר טוב, והיא קראה אותו במשך תקופת מה. היא נהגה לשוחח על תוכנם של הספרים והיטב ידעה להביע את דעתה. השכלתה הפורמלית היתה רק השכלה של בית-הספר היסודי, אך כל חייה למדה, והרבה למדה גם מן החיים עצמם. היא ביקרה בקונצרטים ובתיאטרון והיתה מחוננת בחוש מוסיקלי טבעי ובאינטואיציה דקה ביותר לנפשו של הזולת. [...] כשהיתה המלכה וילהלמינה מבקרת בבירה (על-פי-רוב לרגל יום הולדתה, בסוף חודש אוגוסט) היתה התהלוכה עוברת ברחוב איטרכט. הורי, כרבים מיהודי הולנד, היו תומכים נלהבים של בית המלוכה, בית אוֹרַנְיֶה, אשר העניק מקלט בטוח ליהודים ואף נתן להם אזרחות מלאה. בבית-הכנסת נאמרה בכל שבת תפילת הודיה מיוחדת לבית המלוכה, ובני משפחת המלכה ביקרו לפחות פעם בשנה בבית-הכנסת הגדול שבכיכר יונס-דניאל-מאיר, בטבורו של הרובע שכונה "רובע יהודי". תהלוכת המלכה: אנחנו, הילדים הקטנים, הועמדנו בשורה הראשונה ולפנינו כביש האספלט הריק, נתיב החיזיון. שוטרים רכובים על סוסים היו שומרים על הסדר, ולא פעם היה בסוס מתעצבן מן התכונה, קצף עולה על שפתיו והוא מדלג דילוגים עצבניים קטנים על המדרכה. מסביב התהלכו רוכלים ומכרו דגלונים, בלונים צבעוניים ו"מוֹלֶנְטְיִיֶס", שבשבות-צֶלוּלוֹאִיד קטנות המורכבות בקצה מקל ומסתובבת למשב רוח קלילה. מזג-האויר היה בדרך כלל קֵיצי והשמים כחולים. ההמתנה היתה קשה, כמעט ללא נשוא. כל דבר פעוט היה משלהב את הקהל – מאות אנשים שנאספו לאורך המסלול – והכל היו מתפרצים בתרועות כשכלבלב שאיבד את בעליו רק לאורך הרחוב הפנוי. היו מתחילות דחיפות מאחור, התרגשות עוברת בקהל והסוס כמעט שרקד בלט... רוכבו אך בקושי שומר על קור רוח, והבשורה עוברת מבין השורות -: "הם באים, הם באים!!" אמהות מאיצות בילדיהן לבל יחמיצו את מראה המלכה, פעוטות מונפים אל על, נערים מטפסים על עמודי התאורה. שוב נשמעים קולות תרועה ומחיאות כפיים. והנה מופיע רוכב בודד על סוס אביר, לבוש מדים נהדרים, על ראשו כובע עשוי עור דוב ומקושט בנוצות טווס וחרב שלופה בידו. פרסות על ראשו כובע עשוי עור דוב ומקושט בנוצת טווס וחרב שלופה בידו. פרסות הטוס מהדהדות בין חזיתות הבתים, הסוס מבריק, ממורק, כמעט שחור, והרוכב רם המעלה שולט בו היטב. ואחריהם מגיעים אנשי צבא במדים, ואנשי הצי, תזמורת ובראשה מנצח, מרכבות סגורות ובהן פנים אנונימיים, אנשי חצר, שרים, פקידי צמרת. ואחריהם עוד רוכבי סוסים, עצבניים ומתוחים, מודעים לאירוע יוצא הדופן, והרעש גובר, נעשה מחריש אוזניים. "הנה, הנה! איפה, איפה!" קוראים זאטוטים. רעם גדול מתגלגל ושומו שמיים! המלכה ובתה במרכבה פתוחה ולידן נשות החצר, מנופפות לעבר הקהל... בתנועות מכובדות ביד הנתונה בכסייה לבנה. [...] בימי החורף מחשיך מוקדם, וזכור לי שבאותם ימים קרים לפעמים היתה אמי באה להחזיר אותי מבית-הספר בארבע ורבע אחר הצהריים. ובחוץ קר, חושך, והאורות דולקים ברחובות. הארוחה העיקרית המבושלת שאכלנו היתה ארוחת הערב, כמנהג ההולנדיים. בימי החורף היינו אוכלים לעתים מרק אפונה הולנדי, "סְנֶרְט" כפי שמכנים אותו, שצלחת אחת ממנו כמוה כארוחה שלמה, או כרוב חמוץ מבושל עם תפוחי אדמה ונקניק שמנוני,לוהט וטעים. והיו גם מאכלים "יהודיים מיוחדים, אך אלה על-פי-רוב כבר הושפעו מן המטבח ההולנדי. בליל שבת או בחגים היה מופיע לעתים במרכז השולחן ה"קוּגֶל"; מבצר איתן בדמות מאפה מהביל, ממוקם בתוך ימה של פלחי אגסים אדמדמים, מבושלים. בחורף, היה החדר מחומם בפחם שבער בתוך תנור ברזל שחור, בליל שבת ובשבת היתה נכנסת הגויה-של-שבת ומטפלת בו בלא אומר, והתופעה נראתה לי טבעית בהחלט. כשקפאו התעלות היו האחים, ובראשם אחותי קֵייטיֶה, יוצאים עם המחליקיים ומשתעשעים בהחלקה על הקרח. לעתים היה הקור עז. כשהיינו בחוץ יצאו הנשיפות מפינו בהבל חם. הידיים היו נתונות בכפפות צמר, על האוזניים הולבשו מגינים מיוחדים והגוף כולו היה עטוף היטב, שכבות-שכבות. בשעשועי החורף הייתי אני כישלון. פחדתי מן הקהל הגדול, חששתי מן הנפילות על הקרח הקשה ואת אמנות ההחלקה לא למדתי. גם המשחק בכדורי שלג לא הלהיב אותי, אם כי מראה השלג היה נפלא בעיני ובלתי נשכח. אחרי לילות קרה הופיעו בבוקר "פרחי קרח" על השמשות, ואנחנו היינו שמים אצבע, מפשירים חור קטן בתוך שכבת הכפור ומציצים דרכו החוצה... באחד הבקרים כיסתה את הרחובות שכבת קרח דקיקה... בלילה שלפני כן ירד גשם והוא קפוא והיה למעטה דק, מסוכן במיוחד. לפי חוק עירוני צוּו הכל לפזר לפני הבתים אפר מן התנור. לבית-הספר הלכתי בנעליים עטופות סמרטוטים, נגד החלקה. רבים איחרו אותו בוקר ואיש לא העיר להם על כך. [...] תושבי אמסטרדם הם אקסטרוברטיים במיוחד. כל אירוע חריג – שריפה, תאונה, ריב שכנים או התנגשות עם החוק – הוא סיבה טובה להתקהלות זוטא, להתקרבות הלבבות ולשיחה ברוח שיחת-שכנים בין בני-אדם שאינם מכירים זה את זה בכלל. אחר-כך יתפזרו איש-איש לדרכו, וילוו אותם תחושות הקרבה, השותפות, הידיעה שיש להם אחים לעיר, מעין שותפים לגורל... אחת החוויות העמוקות ביותר של ילדותי, חוויה שמסמלת לגבי יותר מכל את האווירה השורשית של העיר הזאת, חוויה שהיתה חוזרת ונשנית בכל עוצמתה וססגוניותה מדי יום שני, היא חווית השוק של ה"אַמְסְטֶלוֶולְט". רחבת השוק נמצאת ממש מאחורי גוש הבתים שבו גרנו ובו היתה החנות שלנו, ברחוב איטרכט. אחרי שעות בית-הספר הייתי מוצא את עצמי בין דוכני השוק, מסתובב עם מאות העוברים והשבים, סופג את האווירה המיוחדת ומתמלא בשלל רשמים מדהימים. מה לא הציעו שם למכירה? הכל הציעו: פטנטים של אבזֵרי מטבח, דברי סדקית, חפצים ישנים, בגדים, רהיטים, מאכלים אקזוטיים ומזון לחיות בית, וגם חיות בית – כלבים, שפנים, יונים וציפורי נוי... כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, משרוך נעל ועד ארון. מלבד המוכרים הקבועים, שאת חלקם הכרתי ואף ידעתי היכן מקומם הקבוע, היו נמשכים לשם כמובן גם אורחים מזדמנים, לוליינים ולהטוטנים, קוסמים ומכשפים. גם גנבים וכייסים לא חסרו שם. אך הדבר שאליו נמשכתי יותר מכל, ואשר נחשב תופעה ייחודית לשוק הזה, היה הרוכלים הנואמים. אלה שלא רק הכריזו על טיב מרכולתם, אלא אף הפליגו בהרצאות קולניות, מפולפלות ודמיוניות והפליאו כל עין ואוזן בהצגות שלמות, מלאכת-מחשבת רטורית, אמנות הדיבור וההרצאה לשמה! השפה שהשתמשו בה היתה רווּית דימויים וביטויים עסיסיים. שופעי הומור. דבריהם היו מצחיקים ומרתקים, ולא פעם שרבבו בהם פוליטיקה וענייני היום. מי זקוק לבית-ספר, כשבהישג יד נמצא לו מקור עשיר כזה של מידע שוטף ועדכני, של פילוסופיות חיים עממיות, שהאור הגנוז קורן מתוכן?! פיסיקה, גיאוגרפיה ודברי הימים, וכן רמזים לכל מה שבבית נחשב לא מתאים לאוזניים קטנות, היו גם היו שם, וביד רחבה. רבים מן האמנים האלה היו יהודים. לא, לא כולם. העיר הזאת, אמסטרדם, רוויה בחכמה ובהומור יהודיים והשפעת היהודים ניכרת בה מאוד. אחד מהם, יהודי נמוך קומה, קירח ופיקח, שאת נאומיו הכרתי כמעט בעל-פה, היה מכריז על "מצרך השבוע" שלו: סכין פלאים רבת להבים, זכוכית מגדלת ("כדי לראות את החותנת בגודל על-טבעי")" מצפן אשר יוביל את בעליו לא רק אל הצפון הנכסף, לא, כי אם גם לאושר ולעושר. בדבריו היה משרבב גם בדיחות רבות על מי שנמצאו באותה שעה במוקד החדשות. ההכרזה על "המחיר הסופי" של מוצרי הפלא נעשתה בתהליך עקלקל ודמגוגי למופת. רבים נלכדו ברשת, שילמו במיטב כספם והפכו בעלים של מכשירים "בעלי ערך רב"!... תחילה נקבו במחיר דמיוני כלשהו – חמישה גילדן למשל – אך זה כבר נעשה בדרך השלילה: "זה לא יעלה לכם לא חמישה ואף לא ארבעה, לא שלושה וחצי ולא..." וכך הלאה, עד אשר הגיע הסכום לשבעים וחמישה סנטים. אם גם לכך לא התפתו הבריות (והכל הקשיבו וידעו בדיוק מתי ינקוב האיש במחיר הסופי שממנו לא יירד), היו פניהם של המוכרים לובשים ארשת של ייאוש, של אסון, פשיטת רגל וכו', והיו מתחילים לעטוף את החפץ וממש דוחפים אותו לידי הסובבים: "הנה, קח, חמישים סנט, אינך יודע איזה מזל נפל בחלקך". ופעם אף ראיתי קמצן עלוב שקיבל את החפץ בחינם! הם היו עושים הכל כדי למכור – והעומדים סביב היו מתמוגגים, וצחוקם היה מושך אל הדוכן קהל נוסף, והקהל החדש היה נשאר ומחכה לסיבוב הבא, שהיה חזרה כמעט מדויקת על אותו הנאום... וחוזר חלילה. בקיץ היתה חופשה מבית-הספר, ויום שני כולו היה פנוי לנפלאות האמסטלוולט. קיץ אחד התחרו שני מוכרי גלידה, שניהם איטלקיים, על גודל מנות הגלידה שמכרו במחיר זהה של עשרים וחמישה סנט. הם עמדו וקראו תיגר זה על זה, ומנות הגלידה הלכו ותפחו. הקונים קיבלו מנות ענק בחצי חינם, אלא שהיה עליהם לתמרן הר של ממתק נמס, נתון בין שני ופלים דקים. הקהל געה בצחוק כאשר אחד המוכרים הביס את מתחרהו והעמיס כחצי מטר של גלידה במנה אחת (ובאותו המחיר!). היה גם איש שמכר אבובי גומי לחיבור לברז מים. הוא הציג מיני פטנטים ששינו במעט את זרם המים היוצא מן הברז, והפליג בתיאורים נמלצים על השינויים הטוטליים שיחולו בחיינו אם רק נרכוש את אבזרי הפלא שלו. ההדגמה נעשתה בעזרת כיור וברז עם משאבת יד שהפעיל כשהוא נעול מגפי גומי ענקיים שהגיעו עד למפשעתו. המים עלו וזרמו מתוך גיגית גדולה שעמדה לרגליו. גולת הכותרת של ההצגה היתה בסיום, כשמתוך הקהל היה מתנדב עלם אחד ושם ראשו תחת זרם המזדלף כבמקלחת. העלם זכה במעט מטבעות שכר טרחה, והצופים –במחזה משעשע. אהבתי לחזות בתעלול, אך ממים קרים הסתייגתי ולפיכך עמדתי בפיתוי להרוויח מעט מזומנים. ואני זוכר איש שהציג בחזית דוכנו צילומים שהעידו על פעילותו המוסמכת בתחום מעורפל של רפואה מסתורית. הוא מכר שפופרות זכוכית ובהן מעט נוזל ורוד. הנוזל, לדבריו, היה עשוי לחולל פלאים בנשימה ובהרגשה הכללית, אם אך מרחת כמה טיפות ממנו על החזה. קרוב לוודאי שזה היה אלכוהול בתוספת שמן אקליפטוס ומנטול, שיכלו לעורר לרגעים הרגשה של "שינוי" במערכת הנשימה. לפניו, על לוח הדוכן, ניצבו בשורה מכלי זכוכית שכמוהם רואים במעבדות, ובהם מיני שורשים מיובשים שהכילו, כביכול, את סודה ומקורה של הבריאות הנצחית. הוא עצמו לבש תמיד חלוק לבן, וכמו כן לבש ארשת של חכם היודע סודם של כל תחלואי אנוש. יום אחד נוכחתי שם, כשניגשו לדוכן פקחים והחרימו את הצילומים ה"אותנטיים" שהציג ושוחחו עמו נמרצות. אוזני לא הצליחה לקלוט את פרטי הדברים, אך אחרי לכתם השתנה מראהו של איש הרפואה הכל יכול עד לבלי הכר. הוא נראה כמו בלון שהאוויר נפלט ממנו... ריחמתי עליו, ועם זאת נסערה רוחו מעצם העובדה שחזיתי, אולי, בתפיסתו של נוכל, רמאי, פושע... עדיין תמהתי, בכל זאת, מדוע לא הובילו אותו משם כבול באזיקים...? לא פעם קרה שבאו לחפש אותי שם, באמסטלוולט, כי הגיעה שעת ארוחת הערב.
כל אלה הם עדיין בבחינת מראות חד-פעמיים, בולטים, על רקע היומיום הרצוף האחיד, יומיום שהוא שפה שלמה בעלת צליל וניב מיוחדים, המתערבבת ונעשית אחד עם מזג האוויר ונופה של העיר. יומיום זה, שמאליו מקבל את גונם של המנהגים ונוהלי החיים, היה יומיום של חיי משפחה יהודית מצויה. והמשפחה קיימת, מתקיימת, חותרת, חולמת מעט ומקווה פה ושם, אך בראש וראשונה מנסה לקיים דגם מסוים. קו לקו, שורה לשורה, חוט אחר חוט, מצטרפים מרכיביו של הדגם הזה לתבנית ההולכת ונארגת על גבי השתי, על גבי התשתית: מוסריות, חריצות, צייתנות, יושר, יראת שמים, הודיה מתמדת על הקיים והכרה בכוח עליון. והיתה גם כניעות מול דברים שאין לאדם שליטה עליהם, והיתה התרחקות מפזיזות, מקלות דעת, מרברבנות, היתה הכרה בערכם של טובים וגדולים יותר ושמירה על כבוד האדם. והיה קיום מצוות. במשפחה כזאת לא שאלו מן החיים יותר מאשר קיום בכבוד ושמרו בקפידה על כבוד הזולת (ו"זולת" הועדף אם היה יהודי...). הדגם היה חשוב מן הפרט, הוא היה חשוב משאיפות פרטיות ומיוזמות פרטיות. בהשתלשלות האירועים ההיסטוריים – אם יש בכוחנו לראות כך את הדברים – נעו האירועים לעבר סופם הטרגי המזעזע, משום שמה שקבע בסופו של דבר היה ההיענות לדגם. [...] אדון ב' – המורה להתעמלות כמעט בכל שנות לימודי בבית-הספר היסודי ובתיכון – היה יהודי מיוחד במינו. הוא נלחם מלחמה נואשת בתכונות היהודיות הגלותיות, ובין היתר בעגה המסוימת שנותר בה משהו מן הווכחנות היידישאית. הוא ניסה לקדם את הספורט בין היהודים ולהופכם לאנשים זקופי קומה, גאים, דוברי שפה זכה וצחה (ושאינם מנפנפים בידיהם בשעת שיחה). ארשת פניו היתה תמיד קפואה במקצת, ויהדותו בלטה כל כך, עד שלאחר זמן ריחמתי עליו לא פעם. הוא לא הסתיר בפנינו את חלומו על-אודות עם יהודי שיֵדע להשיב מלחמה שערה ולהתגונן מפני רשעותם של הגויים. בימים הרחוקים ההם נראו לנו דבריו מגוחכים. בהיותי בן שמונה, בחגיגת פורים, שיחקתי בהצגה שהכינה הכיתה בהדרכת מורתנו. התרגשתי מאוד. הבמה נראתה אין-סופית, האולם היה מלא מפה לפה ילדי בתי-הספר היהודיים, המון חוגג, והמעמד הביא אותי לשכרון חושים ממש. באמצע שנות החמישים, כשהייתי שם שוב בתפקיד של מדריך, גיליתי שה"אולם" לא היה אלא חדר מועדון בבית-מלון מיושן, וגודלו כגודל שלוש כיתות בית-ספר. בקצהו עמדה במה קטנה... יום-הולדת הוא אירוע כמעט מקודש בהולנד. לפי הנוהג הקיים בבית היו בעלי השמחה מקבלים שקית ממתקים, ולוקחים אותה לבית-הספר כדי לחלק לילדי הכיתה. היו שם שוקולדים או סוכריות מן הסוג הפשוט. באמצע הבוקר ניתן האות, ובן השמחה או בת השמחה היו עוברים בין השורות, מחלקים לילדים ממתקים וחשים עצמם חשובים באמת. היתה גם שקית שנייה ובה תוצרת "דה לוקס"; זו שנועדה למורי בית-הספר. היינו עוברים מכיתה לכיתה, מקישים על הדלת ונכנסים לכתה זרה כדי לכבד את המורים, באמצע השיעור! ואם באותה כיתה ישבו אחים, בני משפחה או חבר טוב, הותר לנו לכבד גם אותם. שאר הילדים ראו זאת בעין יפה ובלא טינה, כמובן, כי הרי זכותם לא נפגמה: גם יומם שלהם עוד יבוא... [...]
לחלקים נוספים של המאמר:
כמו אבנים שותקות: א - ב
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
