אחד האדריכלים החדשניים ביותר של התקופה, אריך מנדלסון (Mendelsohn,1953-1887), היה יהודי גרמני. יחד עם ולטר גרופיוס (Gropius) יצר מנדלסון סגנון אדריכלי חדש, מודרני ונועז. הוא סירב לקבל את התפיסה הפונקציונלית שרווחה באדריכלות, ולבניניו הייתה איכות פיסולית, כשלכל אחד מהם דימוי אסתטי ייחודי. לבניין המפורסם ביותר שלו, מגדל איינשטיין ליד פוטסדם (1920), הייתה תבנית של פיסול דמוי חרוט המזכיר צוללת. אולם השפעתו על הארכיטקטורה המודרנית ניכרת בעיקר בזכות שורה של חנויות כל-בו ובנייני משרדים. הדמות הדומיננטית באדריכלות התיאטרון היה אוסקר קאופמן (Kaufmann,1956-1873), יליד הונגריה, אשר לפני המלחמה תכנן את ה- (1907) Hebbel Theater ואת ה-( 1914) Volksbühne בברלין. בין הפרויקטים הרבים שלו בשנות העשרים נכללו התיאטרון ברחוב Königgrätzer, בניין 'הקרול אופרה', 'תיאטרון הקומדיה' של ריינהרדט ותיאטרון הרנסאנס של ברוקנר. מאוחר יותר, ב- 1937, עזר בתכנון תיאטרון 'הבימה' בתל-אביב.

אולם פרט למנדלסון ולקאופמן מעט מאוד יהודים נטלו חלק חשוב בחידושים האדריכלים של הרפובליקה הויימארית, כך גם מעט מאוד יהודים הגיעו למעמד בולט בתחומים הקרובים: תכנון, פיסול וציור. באומנויות הללו נשלט האוונגרד על ידי לא-יהודים: אוטו דיקס, ג'ורג' גרוס, וסילי קנדינסקי ופאול קליי. עם זאת היו מספר אומנים ראויים לציון ממוצא יהודי. בתחום הפיסול ניתן להזכיר את הצ'כי המוכשר ביותר אוטו גוטפרוינד (Gutfreund,1927-1889), חלוץ הקוביזם במדיום שלו. לודביג מיידנר (Meidner,1966-1884), יליד שלזיה, נמנה עם דור המייסדים של הציור האקספרסיוניסטי. מיד עם השתקעותו בברלין התחבר עם יעקב שטיינהרדט (Steinhardt,1968-1887), שכמו מיידנר גדל בבית יהודי מסורתי במזרח גרמניה. השניים יצרו יחד עם ריכרד יאנתור (Janthur) הלא-יהודי את 'קבוצת הפתטים', ובנובמבר 1912 הציגו תערוכה משותפת בגלריה שְטוּרְם בברלין שנפתחה זה לא מכבר, אשר היוותה נקודת מפנה בהתפתחות האקספרסיוניזם. שני האומנים העלו חזון אפוקליפטי, שאותו חלקו עם יתר האומנים והסופרים האקספרסיוניסטים; אולם לעומת מיידנר, שתיאר את המבול הממשמש ובא כמתרחש בעולם המודרני, המתעוות מאימת חיי העיר, ניצל שטיינהרדט את הדימויים התנכיים מקינותיהם ומתוכחותיהם של הנביאים. שטיינהרדט התמקד יותר ויותר בדימויים יהודיים, והפך עם הזמן לכוח המניע בתחיית התרבות היהודית במאה הכ'. מיידנר, אף על פי שהיה קשור ביותר ליהדות, נשאר בתוך הזרם המרכזי של האקספרסיוניזם הגרמני, ואכן נחשב כאחד מנציגיו החשובים ביותר.

גלריה שטורם, אשר מילאה תפקיד חשוב ביותר בקידום האומנות האקספרסיוניסטית, הוקמה בברלין על ידי יהודי מברלין, הרווארט ולדן (Walden Herwarth,1941-1878). ולדן, שהיה סופר ומחזאי (שמו האמיתי היה גיאורג לוין ואת שם העט האקזוטי נתנה לו אלזה לסקר-שילר, שהייתה במשך זמן-מה אשתו), יסד ב- 1910 עיתון, שנקרא אף הוא Der Sturm ('הסערה'), ושימש במשך למעלה משני עשורים כאחד הבטאונים המרכזיים של האומנות, המוסיקה והשירה האוונגרדיים בגרמניה. ההתלהבות המיידית שבה התקבל העיתון הניע את ולדן לפתוח את הגלריה, אשר ביחד עם ההוצאה לאור נתנו חסות לחבורת אומנים מודרניים, שרובם היו בלתי מוכרים בשעתו, דוגמת פיינינגר, קנדינסקי, קליי, קוֹקוֹשְקה, מארק ומאקֶה. גלריה שטורם הציגה גם תערוכות מוצלחות ביותר של אומנים מבטיחים ממזרח אירופה, שבאו ונקבצו לברלין בשנות העשרים, ובהם הציירים היהודים מרוסיה מארק שאגאל ואל (לזר) ליסיצקי.

ב- 1919 הקים האמן ג'ון הארטפלד, שכבר נזכר לעיל, יחד עם אחיו הצעיר וילאנד הרצפלדה (Herzfelde,1988-1896) – הוצאת Malik שבבעלותו הייתה הוצאת הספרים השמאלית החשובה ביותר בגרמניה עד סגירתה ב- 1933 – ויחד עם האדריכל הלא-יהודי ולטר גרופיוס את קבוצת דאדא בברלין, שעסקה בסטירה שמאלנית חריפה. הארטפלד פיתח את טכניקת הפוטו-מונטאז', אשר הפכה לצורת הביטוי המרכזית של אומנות האוונגרד בשנות העשרים.

האומן הגדול של האימפרסיוניזם הגרמני, מקס ליברמן (Liebermann,1935-1847), היה עדיין דמות אהובה בחוגי האומנות בגרמניה. בפועל כיהן ליברמן כנשיא האקדמיה הפרוסית לאומנות בשנות הרפובליקה הויימארית, אולם עבודתו כצייר השתייכה לז'אנר שמלפני המלחמה. דבר זה היה נכון גם ביחס לאומנים כמו האימפרסיוניסט לסר אורי (Ury,1931-1861), אפרים משה לילין (1925-1874 ,Lilien), נציג ה-Jugendstil, וכן לגבי הרמן שטרוק (Struck,1944-1876), שמן הסתם היה גדול אומני התחריטים בזמנו. כל אחד מהם בהחלט תרם ביודעין ליצירתה של אסכולת אומנות יהודית בגרמניה.

בתחום המוסיקה נמצאו יהודים בשורה הראשונה של המלחינים והמבצעים. היהודי הוינאי ארנולד שנברג (Schoenberg,1951-1874) היה משכמו ומעלה בחיים המוסיקליים של התקופה. יצירותיו המוסיקליות הא-טונליות חישמלו את ברלין, שהפכה לביתו משנת 1925, והיוו השראה למלחינים צעירים יותר, ובהם שלושה יהודים – פאול דסאו, האנס אייזלר וקורט וייל – שכל אחד מהם, בנוסף ליצירותיו היותר קלאסיות, גם זכה לפרסום, כאמור, בזכות הלחנים למחזותיו של ברכט. עם מנצחי התזמורות שזכו לכבוד רב ביותר בשנות הרפובליקה הויימארית נמנו מספר יהודים: אוטו קלמפרר (Klemperer,1973-1885), מנהלה המוסיקלי הכללי של האופרה הממלכתית בברלין מ-1927 עד 1933, וברונו ולטר (Walter,1962-1876), אשר שימש בין השאר כמנצח של תזמורת ה-Gewandhaus בלייפציג מ-1929 עד הפסקת הקונצרטים שלו על ידי הנאצים ב- 1933. יש להזכיר גם את יאשה בורנשטיין (Horenstein,1973-1899), שבשנים 1928-1925 שימש כמנצח התזמורת הפילהרמונית של ברלין, ומ- 1929 עד לעלייתו ארצה ב- 1933 שימש כמנצח הראשי של האופרה של דיסלדורף, וכן את ליאו בלך (Blech,1958-1871), שניצח על האופרה הממלכתית של ברלין. בתקופת ויימאר היו גם סולנים יהודים מן השורה הראשונה. עם הידועים ביותר נמנים הצ'לן עמנואל פוירמן (feuermann), הכנר פריץ קרייזלר (Kreisler) והפסנתרן ארתור שְנאבֶּל (Schnabel). הכנר ורב-האומן ברוניסלב הוברמן (Hubermann,1947-1882), אשר עזב את ברלין ב- 1933, הקים שנתיים לאחר מכן את התזמורת הסימפונית הארצישראלית (כיום, התזמורת הפילהרמונית הישראלית).

בין זמרי האופרה הנודעים והאהובים ביותר של תקופת ויימאר היו הטנורים היהודיים יוזף שמידט (Schmidt,1942-1904), שסירב להצעת גבלס, מעריצו, להפוך ל'ארי לשם כבוד' ונפטר בגלות בשוויץ; וכן ריכרד טאובר (Tauber,1948-1892) אשר שימש גם כמנצח ומילא תפקידי מפתח באופרטות שנכתבו על ידי פרנץ להאר (Léhar) הלא-יהודי. הבאס-בריטון שנודע בזמנו בעיקר כמבצע של ואגנר היה פריץ שור (Schorr,1953-1888), ואילו זלמה קורץ (Kurz) וּוֶרה שוורץ (Schwarz) היו בין זמרות הסופרן המובילות.

לחלקים אחרים של המאמר:
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : המוקצה כמקובל
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : יהודים והתרבות העירונית של ויימאר
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : תיאטרון וקולנוע
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : אדריכלות, אומנות ומוסיקה (פריט זה)
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : מדעי הטבע והרוח
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : ביקורת התרבות
יהודים במסגרת התרבות הגרמנית : אופטימיות וחוסר ודאות