אוֹרפֶאוּס, גדול המשוררים והמנגנים, היה בנם של המוזה קַלִיוֹפֵּה ואוֹיַגְרוֹס מלך תְראקיָה. כששר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות בחבלי קסם להקשיב לו, ועצים ואבנים היו נעתקים ממקומם וזזים לעברו:
מעל לראשו
עופפו המון ציפורים,
ומתוך תכול המים
קיפצו דגים
לשמע הזמרה המופלאה...
אורפאוס הצטרף לגיבורים שהפליגו בספינה אַרגוֹ להביא מקוֹלְכיס את גיזת הזהב, וסייע בשירתו ובנגינתו להתגבר על חתחתי הדרך. כשחזר מן המסע, נשא לאשה את אֶוּרידיקֵה וחי איתה בתְראקיָה. יום אחד הכיש אותה נחש, והיא מתה. מספרים שהדבר קרה בעמק שליד נהר פֵּנֵיוֹס: אורידיקה נמלטה מאַריסטַיוֹס שניסה לאנוס אותה, ובמנוסתה דרכה בבלי דעת על הנחש הקטלני.
אורפאוס הלך לאַאוֹרנוֹס שבתֶספְּרוֹטיָה ושם ירד למעמקי השאול כדי להחזיר את אורידיקה לחיים. בנגינתו הנרגשת ובזמרתו השפיע על כארוֹן שייט המתים, ועל הכלב קֶרבֶּרוֹס העומד בפתח השאול. אפילו ליבו של הַדֵס, אל המתים, התרכך. הוא הסכים שאורפאוס יעלה את אורידיקה אל עולם החיים, ובלבד שלא יפנה אליה את מבטו. אורידיקה הלכה במעבר החשוך בעקבות אורפאוס, שנזהר לא להביט בה. רק בסוף הדרך, כאשר נראו כבר קרני השמש, הוא פנה אחורה להסתכל, ואורידיקה נעלמה באפילת השאול.
אורפאוס עבד את אַפּוֹלוֹן, הטיף לטוהר והתנגד לקורבנות ולשפך דם. בכך השניא את עצמו על דיוֹניסוֹס, שהגיע אז לתראקיה כדי להפיץ בה את פולחניו. האל שילח נגדו את המַיינאדוֹת, הנשים האחוזות שיגעון, והן התנפלו על אורפאוס וקרעו את גופו לגזרים.

לפריט הבא