ליל חרדה עבר על אַנטיגוֹנֵה ואיסְמֶנֵה, בנותיו של אֶדיפּוּס. מכיוון החומות נשמעו קריאות של לוחמים, אנקות ושקשוק כלי-נשק. צבא אַרגוֹס נהדף, ובעיר הדהדו תרועות שמחה. אך אז נודע להן שאחֵיהן אֶטֶאוֹקְלֵס ופּוֹלינֵייקֵס הרגו זה את זה. קְרֶאוֹן, שקיבל את השלטון, פירסם מייד צו האומר שאטאוקלס ייקבר בכבוד מלכים כיאה לגיבור, בעוד שגופת אחיו פולינייקס תופקר בשדה לכלבים ולעופות כראוי לבוגד, וכל מי שיפֵר את הצו יומת בסקילה.
אנטיגונה, שעמדה ללא חת לצד אביה בשנות נדודיו, לא יכלה להשלים עם השפלת גופו של אחיה. היא הציעה לאיסמנה לצאת יחד אתה לשדה ולקבור אותו. איסמנה, שהיתה נפש נאמנה אך רכה, הזכירה לה מה מצבן: שהן רק נשים חלשות, שאי-אפשר להפר צו של מלך, ושהמעשה ימיט עליהן אסון. אנטיגונה התנערה מאחותה במילים קשות. איסמנה הפצירה בה שתחוס על עצמה, אך ללא הועיל. בכסות החשיכה התקרבה אנטיגונה אל גופת פולינייקס, גרפה עפר וכיסתה אותו.
קראון ראה בצו שפירסם מופת לשלטון תקיף, שנוהג ללא משוא פנים, ומבחן לאזרחות ולשמירת חוק. לכן הוא נרעש כשבא אחד השומרים ובישר לו, שמישהו עשה חסד עם גופת פולינייקס וכיסה אותה בעפר. בזעם פקד קראון לחשוף את הגווייה, ולתפוס את העבריין שהפר את הצו.
השחר כבר עלה, כאשר שבה אנטיגונה לשדה הקטל. בבכי כיסתה שוב את גופת פולינייקס, וניסכה עליה מים מכלי ארד. השומרים, שארבו בשיפולי הגבעה, עטו עליה והסגירו אותה לידי קראון. המלך הזכיר לבת-אחותו שצו מפורש אסר לבצע את הקבורה, ושאל אותה בנימת תוכחה איך העזה להפר את החוק. בלי להסס השיבה לו אנטיגונה שיש חוקים שיש להם מעמד מקודש, החורג מעבר לצווים שקובע שליט זה או אחר: "חוקי אלים בלתי כתובים" אלה אינם מהיום או מאתמול, אלא היו קיימים מאז ומתמיד, ואיש אינו יודע מתי נוצרו. כאשר תעמוד למשפטם של האלים היא לא תוכל לתרץ לפניהם את הפרת החוקים האלה בכך שאיזה אדם הטיל עליה פחד.
עזות המצח הזאת חיזקה את קראון בהחלטתו להוכיח את סמכותו כשליט ולדון את הנערה למוות. הוא לא חזר בו מהחלטתו גם לאחר שאיסמנה הזכירה לו שאנטיגונה היא אהובתו וארוסתו של הַיימוֹן בנו. ואמנם, היימון שנזעק לשם ניסה לשדל את אביו לפעול במתינות, להתחשב בכך שיש דעות שונות, ולא לנהוג בעיר כאילו היתה קניינו; אבל קראון דחה את דברי בנו בגסות, והציג אותו כעבד של אשה עבריינית. לבסוף פרצה ביניהם קטטה. היימון הכריז בזעם שאביו לא יראה אותו עוד לעולם ויצא נסער וזועם.
אז ציווה קראון להוביל את אנטיגונה למקום נידח ולכלוא אותה במערה עם מעט מזון. כוונתו במחווה סמלית זאת היתה לפטור את העיר מאחריות למותה. לאחר שהחיילים הוציאו את אנטיגונה בא אל קראון הנביא העיוור טֵיירֶסִיאַס, מובל בידי ילד. טיירסיאס למד מצריחות הציפורים ועל סמך הזבח שלא עלה יפה, שהעיר נטמאה מבשר הגווייה המושלכת בשדה. לכן ביקש מהמלך שיכבד את אלי השאול ויביא לקבורה את המת. שוב דבק קראון בריבונותו ודחה בדברי ביזוי את בקשת הנביא, עד שטיירסיאס התקצף וניבא לקראון שבקרוב ייאלץ לקבור אחד מבניו.
כשיצא הנביא נפלה על קראון אימה. בעצת זקני העיר הוא מיהר עם אנשיו לשדה כדי לקבור את פולינייקס ולשחרר את אנטיגונה. הם ריצו בתפילה את אלי השאול, רחצו את הגווייה, שרפו אותה וערמו עליה תל עפר. משם מיהרו אל הכוך שבו נכלאה אנטיגונה. כשסילקו את הסלעים שנערמו בפתח ונדחקו פנימה, ראו את אנטיגונה תלויה בעניבת חנק שעשתה מצעיפה ואת היימון נצמד אליה וממרר בבכי. כשקראון התקרב אליהם איים עליו היימון בחרב, ירק לעברו, ואז נעץ את החרב בבטנו. הוא חיבק את אנטיגונה ומת לצידה. קראון חזר לארמון, בזרועותיו גופתו של היימון, ונתבשר שאשתו אֶוּרידיקֵה קיפדה את חייה בסכין לאחר שהגיעה לאוזניה הבשורה על מות בנה.
גם גוויותיהם של שאר מצביאי אַרגוֹס התגוללו בקלון בשדה, והתבָּנים לא התירו לקבור אותן. הדבר נחשב לזוועה בעיני בני משפחותיהם. באֶלֶאוּסיס שבאַטיקָה כרעו אלמנותיהם ובניהם היתומים של ההרוגים לפני מזבח דֵמֵטֵר ופֶּרסֶפוֹנֵה, ואחזו בידיהם לאות תחינה ענפי זית מעוטרים בפתילי צמר צחורים. ביניהם עמד גם המלך המוכה אַדרַסטוֹס, אבֵל וחפוי ראש. אַייתְרָה, אמו של המלך תֵסֶאוּס שביקרה במקדש, חמלה על האומללים ושלחה לזמן את בנה כדי שיקשיב להם ויריב את ריבם. בנמיכות רוח ביקש אדרסטוס מתסאוס שישתמש בתהילתו ובכוחה של אתונה כדי לעשות צדק, ויאלץ את קראון והתֵבָּנים להחזיר את הגופות.
תסאוס סלד מכל אלימות ללא הצדקה ומכל מעשה שחצני, שמֵפֵר את כללי התבונה. ומכיוון שבני אַרגוֹס הם שהתגרו בתֵבַּי, הוא נזף באדרסטוס על שהסתבך בהרפתקה כושלת, ונטה לדחות את בקשתו. אך אייתרה התערבה בשיחה, והזכירה לתסאוס שאדם צריך לעמוד לימין העשוקים והמדוכאים ולמנוע מעשי שחצנות, שממוטטים את חוקי-היסוד הערבים לזכויות אנוש. חוקים אלה, אמרה, משמשים בסיס לאחווה המקשרת את ערי יוון. היא ביקשה שייצא וידאג בכוח הנשק לזכויות החללים ובני משפחותיהם.
דבריה של אייתרה מצאו מסילות אל ליבו של תסאוס. באמצעות שליחים דרש מקראון שימסור את גופות החללים, וכשנדחתה דרישתו עלה על תבי, הביס את צבאה, והביא את גופות המצביאים לאֶלֶאוּסיס. כשנחו המתים על עצי השריפה, עלתה אֶוּאַדנֵה אשת קַפַּנֶאוּס על סלע שהזדקר מעל למוקד שעליו שכבה גופתו. לשווא התחנן אליה איפיס אביה שתרד מן הסלע. כאשר אפפו שלהבות האש את גופת בעלה, קפצה אל תוכן אואדנה ונשרפה עימו.

לפריט הקודם
לפריט הבא