לאחר מותו של הֶקטוֹר השתתף אַכילֵס בשני קרבות רעי-מזל. האַמַזוֹנָה פֶּנתֶסילֵאָה באה לסייע לטרויאנים, ואכילס נפגש איתה בשדה-הקרב. ברגע שנעץ את חרבו בחזהּ ראה אכילס את פניה מקרוב והתאהב בה. תֶרסיטֵס הנרגן, שהיה האיש המכוער במחנה, הפיץ את השמועה שאכילס שכב עם האמזונה לאחר מותה, ועל הדיבה הזאת שילם בחייו. לאחר מכן התמודד אכילס עם מֶמנוֹן, שהיה בנם של טיתוֹנוֹס ואֵאוֹס אלת השחר. ממנון, שנחשב ליפה מכל הלוחמים והיה מצויד בכלי-נשק שהתקין הֵפַייסטוֹס, בא בראש צבא אתיופי לעזרת פְּריאַמוֹס אחי אביו. הוא עשה שמות ביוונים, וכמעט הרג את נֶסטוֹר, אלמלא חש אַנטילוֹכוֹס לסוכך על אביו ונפל במקומו. ממנון אמנם נקטל לבסוף בידי אכילס, אך בהשתדלותה של אמו אלת השחר זכה מידי זֶאוּס באלמוות. בקרב הזה הדף אכילס את הטרויאנים, וכשעמד לפרוץ לעיר דרך שער סְקאיָה נהרג בידי פאריס ואַפּוֹלוֹן. יש אומרים שאפולון לבש את דמותו של פאריס ושילח בו חץ קטלני, ואחרים מספרים שפאריס ירה את החץ והאל הנחה אותו למטרה. כך נפל הגדול בגיבורי היוונים.

המאבק על גופתו ונשקו של אכילס נמשך כל אותו יום, עד שזאוס חולל סערה ושם קץ לקרב. אַיאס בן טֶלמוֹן הוא שחילץ את הגופה ונשא אותה על כתפיו, בעוד אוֹדיסֶאוּס מחפה עליו. היוונים גזזו את שערם והתאבלו על אכילס שבעה-עשר ימים. תֵטיס עלתה מנבכי המים לבכות את בנה, ועמה עלו אחיותיה בנות נֵרֶאוּס. תשע המוּזוֹת שרו קינות, ולא היה איש שלא פרץ בבכי תמרורים לשמע זמרתן. ביום השמונה-עשר שרפו היוונים את גופת אכילס, וטמנו את עצמותיו בכד הזהב שבו נטמנו עצמותיו של פַּטרוֹקלוֹס. על קברו של אכילס ערמו תל גבוה, צופה אל מיצר הים, ותטיס ערכה תחרויות לזכרו; מן האלים היא קיבלה פרסים יקרי ערך, שאותם חילקה למשתתפים.

הוחלט שנשקו של אכילס יינתן לנועז בגיבורים, ועל הפרס הזה התחרו איאס הגדול ואודיסאוס. כאשר מצביאי הצבא פסקו שהנשק יימסר לאודיסאוס, פרש איאס המקופח לאוהלו. מכיוון שמלבד אכילס לא היה איש שנלחם כמוהו בגבורה, הוא חשד שאַגַמֶמנוֹן ומֶנֶלַאוֹס עשו קנוניה עם אודיסאוס והיטו את השופטים לרעתו. שואף נקם הוא יצא בלילה להתנקש בהם בשנתם, אך כשהגיע אל אוהליהם של אגממנון ומנלאוס, היכתה אותו אתנה בשיגעון. הוא אמנם דימה לעצמו שהוא תוקף את המצביאים ואנשיהם, אך למעשה טבח את הצאן והבקר שנשמרו בין הגדרות כשלל הצבא. בתוך כך הוא גם הרג את הרועים וכלבי השמירה. חלק מהבקר והכבשים הוא כפת והוביל כשבויים לאוהלו. שם הוא דקר אותם, קרע את איבריהם ועינה אותם עד שגוועו. את ראשו של אחד האילים הוא ערף ותלש את לשונו, קשר שני לעמוד ודש במגלב את בשרו. בתעתועיו חשב שאלה הם בני אַטְרֶאוּס. לבסוף שבה אליו שפיותו, וכשראה את ערימת הבהמות השחוטות ישב נואש ומדוכא בין הפגרים ושלוליות הדם. בדמדומי הבוקר הוא יצא אל החוף, ובמקום שומם מאדם נעץ באדמה את ניצב חרבו והשליך את עצמו על הלהב.
אחיו, טֶאוּקרוֹס, הוא שמצא את גווייתו. מייד הוא הציב לידה את טֶקְמֵסָה, פילגשו של איאס, ואת בנם הקטן אֶוּריסַקֵס. הילד אחז קווצות שיער שנגזזו מראשיהם, וכרע ליד גוף אביו לאות תחינה. טאוקרוס יצא לחפור קבר, אך כשחזר נתקל באגממנון, וזה הודיע לו שגופת איאס לא תיקבר אלא תושלך כמאכל לעיטים ולדיות. ויכוח בוטה פרץ בין השניים, וכמעט שפרצה תגרה. אלא שאז הופיע אודיסאוס ושיכנע את אגממנון שאין לפגוע בצדק ובחוקי האלים. דווקא הוא, שהיה יריבו של המת, הצהיר שיש להציב גבול לאיבה, ולהכיר בגדולתו של איאס ובגבורתו המופלאה.

השנה העשירית למלחמה התקרבה לסופה, ורוח הצבא נפלה. קַלכַס סיפר למצביאים שקיימות נבואות על חורבן טרויה, שאותן ניתן ללמוד מפיו של הֶלֶנוֹס בן פְּריאַמוֹס. אודיסאוס ארב להֶלֶנוֹס בלילה ולכד אותו. לאחר שנשבה, חזה הנביא הטרויאני שבלי קשתו וחיציו של הרקלס, ובלי שיזמנו לקרב את נֶאוֹפְּטוֹלֶמוֹס בן אכילס, לא יוכלו היוונים לכבוש את העיר.
מייד נשלחה ספינה מקושטת לאי סְקירוֹס, שבו גדל נאופטולמוס בבית ליקוֹמֵדֵס סבו. כשירד העלם בחוף סיגֶיוֹן, קידמו הלוחמים את פניו בתרועות, וכולם השתאו, כי נראה היה כאילו אכילס קם לתחייה. אך קשה הרבה יותר היה להביא למחנה את פילוֹקטֵטֵס, שבידו היתה קשתו של הרקלס. מאז שאודיסאוס הפקיר אותו בלֶמְנוֹס עקב פצעו המצחין וזעקותיו, התגורר פילוקטטס במערה, ובהפוגות שבהן הוקל לו מעט ממכאוביו היה מדדה למצוא מים ולצוד ציפורים בחיציו. כך עברו עליו עשר שנים באי השומם.
אודיסאוס ידע שפילוקטטס לא ישמח לראותו, ושאין להתגבר עליו כל עוד ברשותו הקשת שאינה מחטיאה. לכן יצא ללמנוס עם נאופטולמוס. הוא הורה לצעיר להתיידד עם פילוקטטס, להשתלט בשעת כושר על קשתו, ואז לשכנע או לאלץ את הגיבור ללכת עימו לטרויה. ואמנם, נאופטולמוס רכש על נקלה את אמונו של פילוקטטס. הוא סיפר לו שהסתכסך עם מצביאי היוונים, הבטיח לו שיחזירו ליוון, וכאשר הפצוע התעלף קיבל מידו את הקשת.

דומה היה שהמבצע עולה יפה. אבל אז פילוקטטס התאושש, וכאשר הבין שקשתו נלקחה בעורמה ושיד אודיסאוס בדבר, הוא דחה בזעם את הצעות נאופטולמוס ואת איומי אודיסאוס. עדיף היה בעיניו למות במערתו חסר-ישע, ובלבד שלא ללכת ולסייע לאלה שהפקירו אותו.
עוז רוחו של הגיבור הסובל וההכרה בעוול שנעשה לו הביאו את נאופטולמוס לידי חרטה. הוא מרד אפוא באודיסאוס, והחזיר לפילוקטטס את הקשת. אבל גם כשרכש מחדש את אמונו, לא הצליח לשכנעו ללכת לטרויה ולזכות שם ברפואה ובתהילה. דומה היה שפילוקטטס יתעקש לסבול תמיד מפצעו הממאיר; אלא שאז הופיע משמים הֵרַקלֵס, ומפיו למד פילוקטטס שעליו ללכת לטרויה, לא כדי לשמש ככלי בידי היוונים, אלא משום שזה ייעודו שנגזר על-ידי הגורל והאלים. וכך אכן היה. בבואו למחנה היוונים, ריפא פּוֹדאלֵיריוֹס בן אַסְקְלֵפְּיוֹס את פצעו, ובקרב שניטש לאחר מכן שילח פילוקטטס חץ ופצע למוות את פאריס.

מספרים שפאריס לא מת מייד, אלא נישא פצוע אל ביתה של אוֹינוֹנֵה בהר אידָה. אוינונה, בתו של הנהר קֶבְּרֵן, למדה את אמנות הנבואה מהאלה רֵיָה, והיתה אהובתו של פאריס כשזה שהה עדיין על הר אידה כרועה. כשהחליט לצאת ליוון אחוז תשוקה לכבוש את הלנה, הזהירה אותו אוינונה שהוא עתיד להמיט במסעו אסון על עצמו ועל טרויה; אך כשראתה שלא תוכל לשכנעו, אמרה לו שישוב אליה אם ייפצע, שכן רק היא תוכל לרפאו. אך למרות הבטחתה סירבה אוינונה לטפל בפצעו כשהובא אליה, משום ששמרה לו טינה. לאחר שהחזירו אותו לטרויה, היא התחרטה וחשה אל העיר עם עשבי מרפא ושיקויים; אך היא איחרה את המועד, וכשמצאה אותו מת תלתה את עצמה.
כשהחמירה מצוקת הטרויאנים הנצורים, הסתנן אודיסאוס לרַגֵל בעיר. לצורך זה הוא עינה את גופו, חבל בו בהצלפות שוט והתחפש לקבצן. רק הלנה זיהתה אותו כשהתהלך לבוש סחבות בין הטרויאנים. היא הזמינה אותו לביתה, ולאחר שרחצה אותו וסכה את גופו בשמן, נשבעה שלא תלשין עליו. אמנם לא מכבר היא נישאה לאחיו של פאריס, דֵאיפוֹבּוֹס, ובכל זאת היא התוודתה באוזני אודיסאוס שהיא מתגעגעת למֶנֶלָאוֹס, לביתה ולארצה, ומתחרטת על שנכנעה לפיתוייה של אַפרוֹדיטָה. אודיסאוס גילה להלנה את התחבולה שבה יכבשו את העיר, וחמק בחזרה למחנה היוונים.

את התחבולה שעליה דיבר רקמה אַתֵנָה. בעצתה בנה האומן אֶפֵּיוֹס סוס עץ עצום ממדים, שצירים איפשרו להזיז את רגליו, את עיניו ואת זנבו. בבטן הסוס התחבאו מיטב הלוחמים, וביניהם מנלאוס, דיוֹמֶדֵס, פילוקטטס, נאופטולמוס ואודיסאוס. בלילה שרפו היוונים את אוהליהם והפליגו לטֶנֶדוֹס, ולמחרת מצאו הטרויאנים את מחנה היוונים נטוש, ובתוכו את סוס העץ הענקי. הם שבו יווני אחד בשם סינוֹן, שסיפר להם שערק, ומפיו למדו שהיוונים התייאשו מלכבוש את טרויה. לאחר שגררו את סוס העץ עד לשערי העיר, התווכחו הטרויאנים מה לעשות בו: חלקם הציעו לבקע אותו בגרזינים, אחרים חשבו שיש להפילו מעל הצוקים, אבל גברה הדעה שיש להכניסו אל המצודה ולהקדישו כמנחה לאתנה. כשהסוס הוכנס בצהלה לתוך העיר, הגיחו מהים שני נחשים ענקיים והרגו את שני בניו של לַאוֹקוֹאוֹן. הדבר נתפס כסימן מעודד שנשלח משמים, כיוון שלַאוֹקוֹאוֹן בן אַנְטֵנוֹר טען שבסוס טמון פח ודרש להורסו. רק אַיינֵיאַס ראה באסון הזה אות לחורבן העיר, ועוד באותו ערב, בשעה שכל הטרויאנים חגגו, הוא נשא את אַנְכיסֵס אביו הזקן על כתפיו ונמלט אל הר אידָה. הלנה, לעומתו, פסחה עדיין על שתי הסעיפים; היא התקרבה עם דֵאיפוֹבּוֹס אל סוס העץ וקראה לגיבורים הנסתרים בבטנו בחקותה את קולות נשיהם. אך כשביקשו כמה מהם לענות לקריאותיה ולקפוץ ממחבואם, בלם אותם אודיסאוס, ואף חסם בידו את פיו של אַנטיקְלוֹס. כך הם השתופפו חרש בין צלעות הסוס עד שהלנה הסתלקה עם בעלה.

באמצע הלילה פתחו הגיבורים את הדלתות שנקבעו מתחת לצלעות הסוס, ובעזרת חבל השתלשלו ארצה. בינתיים התגנב סינון מתוך העיר, ומעל לקבר אכילס אותת באבוקה לצי היוונים שישוב לחוף. שערי העיר נפתחו מבפנים, והיוונים עברו בחשיכה מבית לבית וערכו טבח נורא בטרויאנים הנמים את שנתם. העיר נמלאה זעקות ואנקות. מנלאוס ואודיסאוס חשו לבית דאיפובוס והרגו אותו. מנלאוס הניף את חרבו על הלנה, שאותה מצא מעורטלת, אבל כשראה את שדיה נתקף היסוס וציווה להובילה אל ספינתו. כשפרצו לארמון, גרר נאופטולמוס את פְּריאַמוֹס הישיש ממזבח זֶאוּס, ושחט אותו בפתח הבית. אַיאס בן אוֹילֶאוּס אנס את קַסַנְדְרָה במקדש אתנה, ואגב כך נגרר פסל האלה ממקומו. מספרים שהפסל הפנה את עיניו למרום בסלידה. מייד ביקשו הלוחמים לסקול את איאס על חילול הקודש, אבל הוא ניצל כשנמלט אל מזבחה של האלה. לאחר שהשמידו את הגברים, והעבירו אל הספינות את השלל והנשים, שרפו היוונים את טרויה.

לפריט הקודם