לאחר שטלמכוס פרש אל חדרו ושקע בשינה ערבה, ירדה פנלופה אל האולם, דומה ביופייה לאַרטֶמיס או לאַפרוֹדיטָה. ליד האח העמידו למענה כיסא משן ומכסף מעשה ידי אמן, ועליו פרשֹו עור כבש. השפחות פינו את שיירי האוכל והכלים, ניקו את האולם, והתקינו את האש כדי להאיר ולחמם. אֶוּרינוֹמֵה הסוכנת הציבה כיסא מפואר לאודיסאוס, וכשישב בו חקרה אותו פנלופה למוצאו. אודיסאוס אמר שסיפור עברוֹ רק יגרום לצער מיותר, ומוטב שתשאל אותו בעניינים שנוגעים לה ולביתה. פנלופה ענתה לו שמאז יצא בעלה לטרויה אבדו חינהּ ונעוריה, ורק אם ישוב יָנֵץ יופייה מחדש. היא שרויה באבל מתמיד, שכן מחזרים רבים באו אל ביתה מאיי הסביבה, וגם נכבדי איתַקָה לוחצים שתינשא לאיש ומכלים את רכושה. אלא שהיא מתגעגעת לאודיסאוס ומנסה לדחות את ההחלטה. תחילה העמידה בחדרה נול, והודיעה שתינשא רק לאחר שתשלים לארוג תכריכים ללָאֶרטֵס הישיש. ביום היתה אורגת, ובלילות, לאור אבוקה, היתה פורמת את האריג. כך הוליכה אותם שולל שלוש שנים, עד שהשפחות הלשינו עליה. כעת היא במצוקה, כי הוריה תובעים שתינשא, וגם בנה שבגר מבקש לשלוט ברכושו. לשמע דבריה ניאות אודיסאוס לגולל את תלאותיו. הוא הציג את עצמו כאחיו של אידוֹמֶנֶאוּס מלך כרתים, וסיפר שאודיסאוס ביקר בביתו בדרכו לטרויה, לאחר שספינותיו נסחפו לעבר האי. בפרטי-פרטים הוא תיאר איך אירח את בעלה בקְנוֹסוֹס במשך שנים-עשר ימים, ולשמע הסיפור ניגרו דמעותיה כשלג זך שנמס על ההרים. ליבו של אודיסאוס נחמץ מחמלה על אשתו, ובכל זאת הסתיר את דמעותיו, ועיניו עמדו קבועות כאילו הן עשויות משן או מברזל.
לאחר ששָׂבעה בכי, בחנה אותו פנלופה וביקשה שיתאר את בגדי בעלה וינקוב בשם כמה מחבריו. הוא הזכיר לה שעברו עשרים שנה מאז, ולאחר שאימץ את זכרונו, ענה שאודיסאוס לבש כותונת מבד דקיק בצבע הבצל ומעיל ארגמן רכוס בפריפת זהב כפולה, שעוטרה בתבנית כלב האוחז בכפותיו עופרה מפרפרת. אחר-כך גם מנה כמה מידידיו. לשמע התיאור המדויק שוב פרצה פנלופה בבכי, ואמרה שמעתה היא רואה בנוכרי ידיד-נפש. הן את המעיל שהזכיר היא עצמה נתנה לבעלה, ובמו ידיה קבעה את הפריפה. היה זה כשיצא אל טרויה הארורה, בדרך שממנה לא ישוב עוד.
אודיסאוס ביקש ממנה שתחדל להכאיב לעצמה ולהשחית את יופייה בבכי, מכיוון שבדרכו שמע שאודיסאוס שוהה בצפון יוון, ולא ירחק היום שבו יחזור לאיתקה. פֵיידוֹן מלך התֶסְפְּרוֹטים עצמו הראה לו את האוצרות שצבר בעלה, וסיפר לו שאודיסאוס יצא לדוֹדוֹנָה כדי להיוועץ באל באיזו דרך עליו לשוב לביתו, האם בהיחבא או בגלוי. פנלופה נמלאה חיבה ורגשי תודה, והבטיחה שמעתה יפנקו את הנוכרי. כבן-בית הוא יסעד לצד טֵלֶמָכוֹס, ואיש לא יעז להתקלס בו.
שעת השינה הגיעה, ופנלופה קראה לשפחות וביקשה שירחצו את רגלי הקבצן ויציעו לו מיטה בסדינים ושמיכות משובחות. אבל אודיסאוס אמר לה שיישן על הקרקע, כי כך התרגל בנדודיו, ואם נגזר שירחצו את רגליו, מוטב שתעשה זאת שפחה זקנה ונבונה, למודת סבל כמוהו. הדברים האלה מצאו חן בעיני פנלופה. היא אמרה לו שמעולם לא נכנס לביתה אדם מבחין כמותו ומבין דבר. אכן, מצויה בבית שפחה זקנה ונבונה, ששימשה לבעלה מינקת מאז נולד, ועל אף שתש כוחה – היא שתרחץ את רגליו.
לפריט הקודם
לפריט הבא
