| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ראשיתו של בית הקברות של יהודי סלוניקי בשטח קרקע מחוץ לחומת העיר, לצד דרומה, שם התחילו מגורשי ספרד ופורטוגל קוברים את מתיהם עם בואם לעיר. גבולות בית העלמין הורחבו במרוצת השנים, ובעשור האחרון של המאה ה- 19, לפני שנהרסה החומה הדרומית של העיר, הוא השתרע על פני כל אורכה החיצוני של חומה זו, מן ההרים שבמזרח ועד קרוב לשפת הים במערב. לאחר הריסת החומה הנזכרת, התחילה העיר להתרחב בקצב מהיר לצד דרום, וכך נמצא בית הקברות חוצה בין שני חלקיה, דבר שהיה לצנינים בעיני השלטונות, קודם הטורקיים ובהמשך היווניים, לאחר הריסת החומה הפקיעו הטורקים שטחים מבית העלמין לשם סלילת כביש ובניית גימנסיה (בה שוכנה האוניסרסיטה של סלוניקי לאחר כיבוש העיר ע"י היוונים). באשר לאחרונים, הם פעלו בעקביות להעברת בית הקברות למקום אחר, כדי להפוך את המקום לפארק, כפי שתוכנן על ידי אדריכל צרפתי לאחר השריפה הגדולה של 1917, שכילתה את רוב רובה של העיר. הדבר עלה מפעם לפעם על סדר היום לאחר יישובם של רבים מן הפליטים היוונים, שגורשו מאסיה הקטנה ב- 1922, בשכונות בקרבת בית העלמין (אלה חיללו לעיתים את המצבות שבו). מוסדות הקהילה לא יכלו לעמוד בלחץ השלטונות, וכדי להציל את מה שניתן, עשו לפעמים ויתורים. כך, למשל, מסרו בסוף שנות ה- 30, ללא תמורה, שטח של כ- 30 דונם לטובת ההרחבה של מתקני האוניברסיטה. תוך כדי כך נקבע בחוק מיוחד, כי שטח בית הקברות כולו יהפוך לפארק סגור, ובינתיים נאסרה הקבורה ברוב שטחו. לאחר כיבוש העיר על ידי הגרמנים פעלו גורמים יווניים שונים, ולא רק שונאי ישראל המוצהרים, אצל הגרמנים להחרים את השטח כולו ולהוציאו מידי היהודים. הגרמנים, שרצו להשביע את רצונם של התושבים הנוצריים, מצאו את ההזדמנות לכך. בסוף שנת 1942, נדרשה הקהילה לשלם כופר בן 3.5 מיליארד דראכמות (הסכום הופחת לאחר מכן ל- 2.5 מיליארד) לשלטונות הגרמניים, תמורת שחרור הפועלים היהודיים, שנלקחו קודם לכן על ידם לעבודות כפייה. מכיוון שמוסדות הקהילה לא יכלו לגייס את הסכום הנדרש, הם נאלצו לקבל את הצעת הגרמנים למסור את שטח בית העלמין לידיהם תמורת מיליארד דראכמות מן הכופר3. ברגע שעבר השטח לרשותם החליטו השלטונות הגרמניים להרוס כליל את כל אשר בו. את הביצוע הם הטילו על עיריית סלוניקי. בדצמבר אותה השנה היא גייסה מאות פועלים ושלחה אותם לבצע את מלאכת ההריסה. הפועלים עקרו את 100 אלף המצבות, שהיו בבית העלמין, בזריזות ובקנאות יוצאות דופן. באשר ליהודים, מי שיכול, והם היו מעטים, הוציא את עצמות יקיריו והעבירם לקבורה בשטח אחר, שהוקצה על ידי העירייה, לאחר ששילם לגרמנים מס מיוחד. במקום החדש נקברו יחדיו העצמות שהוצאו. זיכרון קלוש, אם בכלל, שמור עימי מן המאורעות, הקשורים בימיו האחרונים של בית העלמין4. הדברים קרו חודשים אחדים לפני תחילת המשלוחים לפולין, כאשר הגזירות, שהחלו גוזרים עלינו הגרמנים מזה כמה חודשים, היו בראש מעיינינו. אף אם נודע לנו, כי קיימת אפשרות להעביר את עצמותיו של אבי – ושל שאר מתי המשפחה – לקבורה במקום אחר, אינני בטוח, כי שקלנו כלל לעשות כן, ואם כן, הרי שלא יכולנו להרשות זאת לעצמנו במצבנו הכלכלי באותם הימים. לחלקים נוספים מתוך הפרק:
מחירות לעבדות: כיבוש סלוניקי. מותו של אבי הערות שוליים: 3. על פי התרגום היווני של הספר של י' נחמה "In Memoriam", סלוניקי 1974, עמ' 70-73.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
