| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הקדמתי את המאוחר למוקדם. אחזור עתה לסיפור המאורעות כסדרם. לאחר פטירתו של אבי הורע מצבנו הכלכלי, אף כי לא הגענו לידי פת לחם. דומני, כי בעלי החנות שעבד בה אבי העניקו לאימי סכום כסף כלשהו, פיצוי על שנות עבודתו הרבות במסגרתם, שאפשר את הקיום במשך זמן מה. גם משפחת אימי, הוריה ואחיה, תמכו בנו. וכך התאפשר לאחותי ולי להמשיך בלימודינו כאשר נפתחו בתי הספר מחדש, זמן מה לאחר שהגרמנים סיימו את ההשתלטות על יוון כולה. אני הייתי אז תלמיד הכיתה החמישית ב"גימנסיה הרביעית לבנים" של העיר (ביוון הגימנסיה ובית הספר היסודי היו בני שש שנות לימוד כל אחד). מאחר שהגרמנים תפסו לצורכיהם את בית הספר, שהיה קרוב לביתי, הועתקו הלימודים למקום אחר, מרוחק הרבה יותר, באחת השכונות שהתגוררו בה רק נוצרים, דבר שעורר את דאגתה של אימי. הספקתי לסיים את אותה שנת לימודים וגם להתחיל את לימודיי בכיתה השישית לפני שנאסר עלינו, היהודים, לבקר בבתי הספר. תוך כדי כך התעורר הצורך להירתמותי לפרנסת המשפחה, עקב ההרעה הכללית במצב הכלכלי עפ התפתחותה של אינפלציה דוהרת, שהורידה את ערכו של הכסף מיום ליום. הוחלט במשפחה, שאפתח דוכן למכירת מיני סדקית וסחורות אחרות- גרביים ולבנים לנשים ולגברים, ממחטות, חגורות וכיוצא באלה – שנחטפו על ידי החיילים הגרמניים. אלה שילמו בעדם במרקים מיוחדים, שהיו בשימוש רק בארצות שכבשה גרמניה. למיטב ידיעתי העניק לנו סבי עמנואל, אבי אימי, חלק ניכר של סכום הכסף, שהיה דרוש לרכישה הראשונית של הסחורות. את דוכני מיקמתי תחילה בחזיתה של אחת החנויות – לאחר שקיבלתי רשות על כך מבעליה, שהיה כמדומני מכר של משפחתנו – לא רחוק מקצהו הצפוני מערבי של רחוב אגנטיא, אחד הרחובות המרכזיים של העיר. ואולם, מאחר שהתעוררו קשיים באחסון הסחורה לאחר שעות העבודה כמו גם בהחלפתי בעת הצורך על ידי אימי, העתקנו את הדוכן אל מחוץ לחנותו של סבי, שסחר בשעונים, במשקפיים ובתכשיטים, ברחוב אגנטיא 80. אף כי המכירות היו טובות, הרי שבגלל האינפלציה שהוזכרה, כמות הסחורות הלכה ופחתה מיום ליום, והיה צורך להשקיע מדי פעם בפעם סכומי כסף חדשים לשם חידושן, דבר שלא היה קל לנו במצבנו הכלכלי. בעיסוקי זה המשכתי עד שהנהיגו הגרמנים את גזירת ההיסגרות בגיטאות, שמנעה כמעט לחלוטין את חופש התנועה שלנו. את הגזירות הראשונות גזרו הגרמנים עלינו במחצית השנייה של 1942, רק כשנה וחצי לאחר כיבוש העיר. מה הייתה הסיבה לדחייה? לא ידוע לי. על כל פנים אני בטוח, כי איחור זה בהחלת חוקי הגזע עלינו היה הגורם הראשי, אשר הביא להרדמת עירנותנו ולהערכה מוטעית של כוונות הגרמנים כלפינו. לחלקים נוספים מתוך הפרק:
מחירות לעבדות: כיבוש סלוניקי. מותו של אבי
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
