על זכות הבחירה

הדעה הרווחת היא שביישוב העברי בארץ "הנשים לא היו צריכות להילחם כלל כדי לקבל זכות בחירה". לכל היותר, היה על תומכי מתן זכות הבחירה לנשים, גברים כנשים, להתמודד בנדון עם האולטרה-אורתודוקסים וזאת עשו בהצלחה ובלי קושי מיוחד. ואולם, המחלוקת בדבר זכות הבחירה לנשים היתה במשך שמונה שנים (1926-1918) אחת הסוגיות העיקריות בחיים הפוליטיים של היישוב. במהלך השנים הללו התגבשה תנועה של נשים, אשר תחת הנהגתו של ארגונה הראשי, "התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות בא"י", השיגה את אחד הניצחונות הבולטים של הנשים ביישוב: הזכות לבחור ולהיבחר.

השאלה המעניינת היא, איך הצליחו הנשים במאבק הזה, וכיצד הגיעו להישגים נכבדים כל-כך תוך פרק זמן קצר יחסית. לשון אחר: איך ייתכן שב"כנסייה בזכרון-יעקב", בשנת 1903, נשללה זכות הבחירה מנשים, וכבר ב-1920 הלכו הנשים העבריות לקלפי, בחרו ונבחרו. יתרה מזאת, איך אירע שבינואר 1926, במושב הראשון של אסיפת הנבחרים השנייה, הוכרז על שוויון זכויות לנשים בחיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים של היישוב העברי?

בהסתדרות הציונית הוכרה אמנם זכות הבחירה לנשים כעיקרון בסיסי החל מהקונגרס השלישי (1899), אבל הנשים נכשלו שוב ושוב בניסיונותיהן לממש עיקרון זה ביישוב עצמו: כאשר נערך בזכרון-יעקב (28.8.1903) הניסיון הראשון לאיחוד מוסדות היישוב העברי - לא אושרה זכות הבחירה לנשים. גם באסיפה שהתקיימה מיד לאחר הצהרת בלפור בפתח-תקוה (18.11.1917), שבה הוחלט להתארגן לקראת הקמת מוסדותיו האוטונומיים של היישוב, לא אושרה זכות הבחירה לנשים. באסיפה המכוננת הראשונה, שכונסה ביפו-תל-אביב ב-7.7.1918, הוחלט שוב על שלילת זכות הבחירה מנשים. בהתחשב בעובדה שבאסיפה זו עוד לא היה ייצוג לדתיים וליישוב הישן, היא נראתה כמפלה ממשית לנשים, שכן הובהרו בה באופן חד-משמעי ממדי ההתנגדות לזכויותיהן האזרחיות, גם מחוץ לחוגים הדתיים.

המצב לא השתפר באסיפה המכוננת השנייה (2.11.1918), שבה נכחה גם נציגות דתית מירושלים. באסיפה זו הנושא העיקרי השנוי במחלוקת היה זכות הבחירה לנשים: נציגי תנועת הפועלים וכמה קבוצות אזרחיות תמכו במתן זכות הבחירה לנשים, אך נציגי האורתודוקסיה הדתית וכן כמה קבוצות אזרחיות אחרות התנגדו. כדי למנוע את פרישתו של הציבור הדתי מהאסיפה קיבלו נציגי הפועלים - בעלי בריתן של הנשים - את הצעת הפשרה של התנועה הציונית-דתית "המזרחי", שלפיה תינתן לנשים הזכות לבחור אך לא הזכות להיבחר.

במשך כל הזמן הזה לא ישבו הנשים בחיבוק ידיים. כבר כשנשמע האיום הראשון על זכויותיהן, באסיפה בפתח-תקוה (18.11.1917), החלה תנועת הנשים להתגבש. בערים ובמושבות (ירושלים, יפו-ת"א, ראשון-לציון, חיפה, צפת ופתח-תקוה) החלו להתארגן קבוצות מקומיות שנקראו "אגודות נשים", שהציבו לנשים, בפעם הראשונה ביישוב, מטרות חברתיות ומדיניות. בזה נבדלו מארגוני נשים אחרים בני הזמן, שלא היתה להם זיקה חברתית-מדינית כלל, ואשר יעדם העיקרי היה מעשי חסד וצדקה.

נקודת המפנה בהתגבשותה של תנועת הנשים היתה האסיפה המכוננת השלישית (שהחלה ב-18.12.1918), שבה היה מיוצג היישוב על כל פלגיו, ועל כן כונתה בשם "המועצה הארץ ישראלית". האסיפה הזו דנה בעיקר בבחירות לאסיפה המייסדת, והשתתפו בה בשם נשי ישראל שתי נציגות בדעה מייעצת: עדה מימון (מסקטור הפועלים) ושרה טהון (מסקטור האזרחים). כמו בפעמים הקודמות, סלע המחלוקת העיקרי היה זכות הבחירה לנשים. מאחר שבאסיפה זו היישוב הישן לא היה מיוצג בהתאם למשקלו המספרי באוכלוסייה, הובטח רוב למצדדי זכות הבחירה לנשים. בתום האסיפה נבחר ועד זמני של 32 חברים, וביניהם שרה טהון; על הוועד הזמני הוטל להכין את הבחירות לאסיפה המייסדת, כשלכל יהודי/ה בוגר/ת זכות לבחור ולהיבחר.

החרדים לא הגיבו מיד, אבל בלחץ הרחוב הירושלמי, שראה במתן זכות בחירה לנשים מעשה חילוני אנטי-מוסרי, קראו מנהיגיו להחרים את הבחירות ולהיבדל מהיישוב. זה לא היה איום סרק: הכוח המספרי של החרדים (שהיו אז, רובם ככולם, אנטי-ציונים) היה יכול לקבל בנקל משמעות פוליטית מרחיקת לכת (לפי אחת ההערכות, היווה היישוב הישן בסוף מלחמת העולם הראשונה כמחצית מכלל היהודים בארץ). החרמת הבחירות למוסדות היישוב על-ידי ציבור כה גדול יכלה לבטל בעיני הבריטים את הלגיטימציה של מוסדות אלה כמייצגי הלאום היהודי. היא היתה מערערת גם את סמכותו של הגוף הנבחר כלפי היישוב עצמו.

האיום בהיבדלות היה חמור בהרבה בהתחשב בעובדה שלחרדים היו כמה בעלי ברית פוטנציאליים, למשל חברי התנועה הציונית-דתית "המזרחי". אלה חששו להישאר לבדם באסיפה המייסדת מול רוב חילוני, ואף אנטי-דתי. בעלי ברית אחרים של החרדים היו הנציגים המסורתיים של העדה הספרדית ועדות המזרח, וכן האיכרים, שחששו מהתחזקותה הכלכלית והפוליטית של תנועת הפועלים. כולם ביחד, עם החרדים, היו "אגף הימין" של היישוב.

גודל האיום וכוח המיקוח של "אגף הימין" הובנו היטב הן על-ידי המנהיגות הציונית הן על-ידי הפעילות מקרב הנשים.

הבחירות נדחו שוב ושוב, שש פעמים, עד אפריל 1920. הסיבה העיקרית לדחייה היו היסוסיה של "המזרחי" ששאפה ל"שיתוף פעולה עם החילונים, מטעמים של צרכים לאומיים וזיקה לעולם הערכים הליברלי", אך בד בבד לא יכלה להתנתק כליל מהאורתודוקסיה של היישוב הישן. "המזרחי", להבדיל מהחרדים, לא ראתה במתן זכות בחירה לנשים שאלה הלכתית אלא "עניין בעל אופי תרבותי-חברתי". אבל רק בפברואר 1920 הסכימה סוף-סוף "המזרחי" להשתתף בבחירות למוסדות היישוב, ונקבע שהבחירות יתקיימו לא יאוחר ממאי 1920.

"המזרחי" לא היתה היחידה ששינתה את דעתה; אחדים מהנציגים החרדים הסכימו לבסוף גם הם להשתתף בבחירות לאסיפת הנבחרים, למרות השתתפות הנשים בבחירות אלה. החרדים הללו העריכו, כנראה, כי בכוח משקלם המספרי באסיפת הנבחרים יצליחו להביא לביטול זכות הבחירה לנשים.

הבחירות לפרלמנט היישוב נערכו ב-19.4.1920, בהשתתפות 20 מפלגות, שמתוכן רק רשימות המועמדים של ארבע מהן כללו נשים: רשימת ההתאחדות - "רשימת אגודות נשים", "מפלגת המתקדמים", "אחדות העבודה"ו"הסתדרות הפועל הצעיר". החרדים הלכו לקלפי רק ב-3.5.1920 ב"קלפיות כשרות". הנשים החרדיות לא בחרו, אך סוכם שכל קול של גבר חרדי ישוקלל כשני קולות. מ-28,765 בעלי זכות הבחירה השתתפו בבחירות 22,200: 20,160 בקלפיות הכלליות ועוד 2,040 חרדים בקלפיות המיוחדות.

מתוך 314 נציגים נבחרו 14 נשים, כלומר כ-4.5% מכלל הנבחרים. מ"רשימת אגודות נשים" נבחרו חמש צירות: א' ייבון, נחמה פוחצ'בסקי, א' גיסין שרויט, ח' רוזנברג וח' שיפון. מ"מפלגת המתקדמים" נבחרו שרה עזריהו (אז עוזרקובסקי) וי' קטינקא, שתי נשים מתוך 13 נבחרים (15%). מרשימת "אחדות העבודה" נבחרו: א' בקר, ש' גליקליך, ע' גלר, רחל ינאית-בן-צבי ומניה שוחט - חמש צירות מתוך 70 צירי המפלגה, היינו 7.1%. ומקרב "הסתדרות הפועל הצעיר" נבחרו שתי צירות מתוך 41 צירי הרשימה, כלומר כ- 5%: חיה בוסל וח' מייזל.

שמחת הניצחון של תנועת הנשים לא האריכה ימים. עד מהרה התברר שהישגי הנשים היו עלולים להימחק וכי יהיה צורך להתחיל הכול מחדש. החרדים פשוט לא השלימו עם תוצאות הבחירות. כבר במושב הראשון של אסיפת הנבחרים הם עזבו את האסיפה, לאחר שנדחתה דרישתם לקיים בחירות מחדש בתוך שישה חודשים, ללא השתתפותן של הנשים. עם זאת, הם המשיכו להשתתף בוועד הלאומי, גם כאשר נבחרה רחל ינאית-בן-צבי למוסד זה כממלאת מקום. המשבר פרץ מחדש במושב השני של האסיפה, במרץ 1922. לא רק שהחרדים סירבו להשתתף במושב זה, אלא ש"המזרחי", כמה מנציגי האיכרים וכמה מצירי עדות המזרח הצטרפו אליהם והודיעו שלא יופיעו במושב, עד שתבוטל זכות הבחירה לנשים. ההנהגה הציונית נטתה להתחשב בדרישותיהם של החרדים, מחשש שיפרשו מאסיפת הנבחרים ויגררו אחריהם את אגף הימין כולו. זו הסיבה שבמשך כל המושב השני של האסיפה הופעל לחץ על הנשים לעזוב את האולם, אך כל נבחרות הציבור החזיקו מעמד, למרות ש"ישבו כעל גחלים לוחשות."

למעשה, מעמדן של הנשים באסיפת הנבחרים היה חזק דיו לעמוד מול לחצים אלה. ראשית, אחרי 1920 השתנו יחסי הכוחות הפוליטיים ביישוב לטובת הנשים. לא רק שכוחם של החרדים התברר כמוגבל ביותר, אלא שהפועלים, בעלי בריתן של הנשים, הופיעו עכשיו ככוח מוביל וכנציג הנאמן של הציונות. שנית, באסיפת הנבחרים ישבו עכשיו נבחרות העם, שהיו חדורות תחושת שליחות לאומית ונשית. שלישית, התרחבותה הארגונית של תנועת הנשים ורב-גוניותה, חיזקו גם הן את מעמדן של הנבחרות באסיפת הנבחרים.

אך כל אלה לא הספיקו כדי להבטיח את אישורה הסופי של זכות הבחירה לנשים כסעיף בחוקת הבחירות. החרדים הבהירו שכל עוד תוקנה לנשים זכות הבחירה, הם לא ישתתפו במוסדות הלאומיים; "המזרחי" הציעה "פשרה": לערוך משאל עם בשאלת זכות הבחירה לנשים, שבו ישתתפו גברים בלבד. הנשים מיהרו להביע את התנגדותן לרעיון זה. במרץ 1924 ארגנה ההתאחדות במושבות ובערים "יום תעמולה לזכויות האישה בארץ". באירוע זה השתתפו נשים מכל שכבות היישוב, מהימין ומהשמאל, אך השתתפו בו גם גברים שדיברו בגנות משאל העם ובזכות שוויון אזרחי לנשים.

המושב השלישי של אסיפת הנבחרים כונס לבסוף באמצע יוני 1925, לאחר דחייה של שנים רבות, והנציגים קיוו שעכשיו סוף-סוף תיפתר ה"סוגיה". אולם הפתעה חיכתה לצירי האסיפה: ד"ר יהושע טהון הציג בפניהם הסכם שנחתם בין החרדים לבין הנהלת הוועד הלאומי, פרי משא ומתן בלתי פורמלי שנמשך בין שני הגורמים חודשים על גבי חודשים. בהסכם נקבע שזכות הבחירה לנשים היא שאלה דתית ולא ניתנת להכרעה דמוקרטית. ההסכם נתקל בהתנגדות חריפה של רוב הצירים, ובהצבעה הוא נדחה ב-103 קולות נגד 53.

בסוף המושב הזה אושרה חוקת הבחירות לאסיפת הנבחרים השנייה על בסיס של שוויון מיני, והוחלט על עריכת בחירות חדשות לאסיפת הנבחרים (זו היתה, אגב, הפעם היחידה שבה נערכו בארץ בחירות על-פי השיטה האזורית). אלא שבמקביל התכנסו צירי החרדים, "המזרחי", התימנים וכמה מצירי הספרדים, והכריזו על עצמם כעל אסיפת נבחרים חוקית. יתר המפלגות חששו להמשיך בתוכנית הבחירות שלהן, וכדי לצאת מהסבך זבה "המזרחי" והעלתה את רעיון משאל העם. בספטמבר 1925 החליט הוועד הלאומי, שפחד מפילוג היישוב ומאובדן סמכותו, לקבל את הצעת "המזרחי", בשני תנאים: א. במשאל ישתתפו גם נשים; ב. אגף הימין יקבל עליו מראש את תוצאות המשאל. אגף הימין הסכים לתנאים אלו ויום המשאל נקבע ל-8.11.1925.

אין לדעת מה היה קורה, אילו נערך המשאל למעשה. אלא שברחובות ירושלים הודבק כרוז נגד משאל העם מטעם הרבנים החרדים, ותוצאתו המיידית היתה התפוררותה של מפלגת החרדים ושל "אגף הימין" בעקבותיה. המנהיגות הפוליטית החרדית לא יכלה לצאת נגד האוטוריטות הדתיות, אולם גם לא יכלה לחזור בה מהסכמתה לעריכת המשאל. התוצאה היתה שהחרדים בחרו למעשה להיעלם מן המפה הפוליטית של היישוב.

הבחירות התקיימו, עם הנשים ועם "המזרחי", בדצמבר 1925. מתוך 221 הנבחרים היו 25 נשים, כלומר 12% מצירי האסיפה. ההתאחדות הופיעה בבחירות אלו בשם "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י" וזכתה בהצלחה מיוחדת: מתוך 25 הנבחרות, 13 השתייכו להתאחדות, ביניהן לאה קוק, נציגת הזרם הדתי בתוך הארגון. 12 הצירות האחרות נבחרו ברובן מטעם השמאל, אך היו גם נבחרות מהימין האזרחי או הרביזיוניסטי.
הגידול בייצוג הנשים באסיפה השתקף גם בייצוגן בוועד הלאומי, שעם 38 חבריו נמנו עתה ארבע נשים: א' יבון ושרה עזריהו (ההתאחדות), רחל ינאית-בן-צבי (אחדות העבודה) ועדה מימון (הפועל הצעיר), כולן פמיניסטיות ותיקות.

בסוף המושב הראשון של אסיפת הנבחרים השנייה, ב-15.1.1926, הוכרז רשמית על "שוויון הזכויות של הנשים בכל ענפי החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים של היישוב העברי". הצהרה זו קיבלה תוקף חוקי מממשלת המנדט רק ב-1927. בשנה זו, לאחר דחיות רבות, אושרה חוקת "כנסת ישראל", אשר הניחה את יסוד האוטונומיה הלאומית של יהודי א"י.

מאבקה של תנועת הנשים למען זכות הבחירה הסתיים אם כן בניצחון מובהק. אתו התבססה אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.

מה היה מקור כוחה של תנועת הנשים ביישוב? שאלה זו מתעוררת לנוכח העובדה שבאותה תקופה השיגו נשים את זכות הבחירה שלהן רק בארצות הדמוקרטיות ביותר והמהפכניות ביותר (בפינלנד ב-1907, בנורבגיה ב-1913, בדנמרק ב-1915, ברוסיה ב-1917, בשבדיה ובאנגליה ב-1918, בגרמניה ב-1919, בארצות-הברית ב-1920 ובצרפת רק ב-1944). בכל אותן ארצות, זכות הבחירה הושגה רק לאחר מאבק ארוך ומייגע שנמשך עשרות שנים.

מקור הכוח הבסיסי ביותר של תנועת הנשים ביישוב בין 1917 ל-1926, היה תודעתן הציונית והפמיניסטית של הנשים שיזמו את התנועה והנהיגו אותה: הפמיניזם היה בעבורן חלק בלתי נפרד מהמהפכה הציונית ומשאיפתה ליצור חברה יהודית חדשה המבוססת על חירות ושוויון. נראה שתודעתן הפמיניסטית של מנהיגות התנועה אפשרה להן מלכתחילה להעביר את סוגיית מעמד האישה מרמת הפרט לרמת הכלל. נוסף על כך, אפשרה להן תודעתן הציונית להבין את כללי המשחק הפוליטיים שהתמסדו אז ביישוב, ובעיקר את עיקרון גיבוש הכוח באמצעות מנגנונים וארגונים שונים ובאמצעות פעילות פוליטית מתמדת. זו הסיבה לכך, שכאשר הומחש האיום על זכות הבחירה לנשים, המנהיגות לא היססו לייסד ארגון פוליטי על טהרת הנשים, ואף הרכיבו רשימת נשים לבחירות, בד בבד עם פעילותן הנמרצת בתוך מפלגותיהן.

עם זאת, התודעה הציונית והפמיניסטית של מנהיגות התנועה לא היתה מספיקה, לולא היו ביישוב נשים רבות שהסכימו אתן וראו במאבק על זכות הבחירה חלק בלתי נפרד ממאבקן של הנשים על זכויות האדם שלהן בכלל. נשים אלו הן שייסדו את הגרעין הראשוני של תנועת הפועלות החל מ-1911, והן שהקימו אגודות נשים במושבות ובערים אחרי 1917.

התודעה הפמיניסטית והציונית אפשרה לתנועת הנשים לחרוג מן המסגרות הפוליטיות המסורתיות של המחנה האזרחי ותנועת הפועלים. נראה שרק תודעה זו יכולה להסביר את שיתוף הפעולה בין נשים שהשתייכו באופן כה פעיל ומרכזי לסקטורים שנאבקו ביניהם על הנהגת היישוב. שיתוף הפעולה בא לביטוי בכמה רמות: לדוגמה, חברות אחדות של ההסתדרות הכללית היו גם חברות בהתאחדות; מנהיגות תנועת הפועלות לא נמנעו מלהשתתף באסיפות הכלליות של ההתאחדות, למשל בוועידה הארצית הראשונה של ההתאחדות שהתקיימה בירושלים ב-1922; בבחירות לוועד הקהילה יפו-ת"א ב-1918 עשו האזרחיות והפועלות יד אחת כדי להציג רשימת נשים משותפת; הנשים באסיפת הנבחרים הראשונה עמדו עמידה משותפת מול הלחצים שהופעלו עליהן לוותר על זכות הבחירה לנשים למען שלמות היישוב, ועוד.

מקור כוח שלישי של תנועת הנשים נבע מכך שמנהיגותיה השתייכו לעילית היישוב החדש. עיסוקיהן המקצועיים של המנהיגות (מורות, סופרות, עיתונאיות, רופאות, אגרונומיות, עובדות סוציאליות וכדומה) העמידו אותן בראש הסולם החברתי. הסיבה לכך לא היתה רק העובדה שהיו בעלות השכלה גבוהה, אלא גם העובדה שמקצועות אלה תרמו לבניית היומיום של המפעל הציוני. באמצעות עיסוקיהן המקצועיים החדשניים תרמו המנהיגות לתחייתה של השפה העברית, לביסוס החקלאות, לקידום שירותי הרפואה והעבודה הסוציאלית, וכל אלה הוסיפו וחיזקו את מעמדן.

המנהיגות היו גם דמויות מפתח במפלגות האם שלהן. לדוגמה, שרה עזריהו וי' קטינקא היו מראשי הפרוגרסיביים, ואף נבחרו לאסיפת הנבחרים ה-1 ברשימת מפלגה זו. מעמדן החברתי והפוליטי אפשר למנהיגות התנועה גישה פורמלית ובלתי פורמלית למוקדי הכוח הפוליטיים, והגביר את השפעתן. עובדה זו גם הקנתה לדרישותיהן בנושא השוויון האזרחי של הנשים בסיס לגיטימי ומכובד.

מקור כוח נוסף של תנועת הנשים קשור לכך שהתנועה היתה חלק אורגני של היישוב החדש, ובעלת בריתה המרכזית היתה תנועת הפועלים. עובדה זו מיקמה, למעשה, את תנועת הנשים בצד המנצח במאבק בין היישוב הישן ליישוב החדש, ואפשרה לה להתגבר על אלה מקרב הציונים שהתנגדו למתן זכות הבחירה לנשים. לבסוף, אי-אפשר להבין את הצלחתה של תנועת הנשים בלי לציין את תמיכת המנהיגים הגברים של מפלגות הפועלים והפרוגרסיביים. תמיכה זו היתה משמעותית, למרות שלא פעם היו בעלי ברית אלה מוכנים להקריב את זכויות הנשים, ולמרות שתמיכתם לא היתה אוטומטית ונרכשה לא מעט בזכות ההתארגנות הפוליטית של הנשים וסירובן להתפשר.

למעשה, תכונות אלה הן שהפכו את הנשים לגורם שאפשר וכדאי להתחשב בו, גם במאבק בין היישוב הישן ליישוב החדש וגם בתחרות הבין-מפלגתית בתוך היישוב החדש. אבל גם שיקולי הגברים לא היו רק תועלתניים; המנהיגות הגברית, הפועלית והפרוגרסיבית כאחת, ראתה בזכות ההצבעה לנשים אבן בוחן לדמותו של הבית הלאומי העתידי.

הפועלות אמנם היו הפמיניסטיות הראשונות שהתארגנו ביישוב החדש, אך בנוגע לזכות הבחירה הפועלות היו נלוות בדרך כלל לאזרחיות, ולא ייצגו סקטור מאורגן ומגובש. הסיבה לכך איננה מקרית: היא קשורה לפילוסופיה הפוליטית של תנועת הפועלות בארץ ובחו"ל, שראתה במאבק על זכות הבחירה לנשים עניין משני, לעומת הניסיון לשלב את הנשים בתהליך הייצור.

לא רק השוני בפילוסופיה הפוליטית מסביר את תפקידן השונה של האזרחיות ושל הפועלות בתנועת הנשים. מסבירה זאת גם העובדה שבמקביל למאבק על זכות הבחירה, היו הפועלות צריכות להיאבק גם על הלגיטימציה של ארגונן - מועצת הפועלות - בתוך תנועת העבודה. מאחורי המאבק הזה עמדה השאלה, האם ההסתדרות הכללית היא הכלי המתאים גם לכיבוש העבודה על-ידי הנשים בא"י, או שנחוצה גם מסגרת נשית כזרוע ארגונית-אוטונומית של תנועת הפועלות. התשובה לשאלה זו ניתנה על-ידי הנשים. בוועידת היסוד של ההסתדרות, בדצמבר 1920, שבה הוזנחו גם הייצוג הנשי וגם "בעיית הפועלת", הכריזה מנהיגת הפועלות, עדה מימון, שהנשים מתכוונות להקים ארגון משלהן בתוך ההסתדרות, ושאם יסרבו לתת להן ייצוג במועצת ההסתדרות, ירכיבו להבא רשימת נשים עצמאית שתרוץ לבחירות בנפרד.

איום זה פעל את הפעולה הרצויה, כי באותה תקופה התאמצה המנהיגות הפועלית לרכז את כל ציבור העובדים בהסתדרות, וחששה מכל צורה של היבדלות - קל וחומר כאשר להיבדלות זו היה סיכוי רב להצליח, כפי שהוכיחה הצלחת רשימת הנשים בבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה, זמן קצר קודם לכן. אף על פי כן נשארה מועצת הפועלות בת חורגת בהסתדרות עד אמצע שנות העשרים. עובדה זו הכריחה את מנהיגות הפועלות להשקיע אנרגיות אישיות וארגוניות כפולות ומכופלות בהשגת משאבים מארגון האם. כתוצאה, לא נותרו לה די אנרגיות להשקעה במאבק על זכות הבחירה. אך למרות ההישג במאבק על זכות הבחירה, ניצחונן של הנשים לא שינה בהרבה את מעמדן ביישוב. מן הבחינה פוליטית הן הוסיפו להיעדר כמעט לחלוטין ממוקדי הכוח המרכזיים של המוסדות הלאומיים, והיה עליהן להילחם בערים ובמושבות כדי להשיג את זכות הבחירה ברמה המוניציפלית (למשל, בפתח-תקוה השיגו הנשים את זכות הבחירה לוועד המושבה רק ב-1940). מן הבחינה המשפטית, לא שינתה זכות הבחירה את מעמדן של הנשים בכל הקשור לדיני אישות. ניסיונה של תנועת הנשים להקים מערכת שיפוטית עברית-חילונית על יסוד שוויון זכויות וחובות לנשים ולגברים, נכשל כליל; דיני האישות ביישוב ואחר-כך במדינת ישראל נשארו בידי בתי-הדין הרבניים. ההכרה בזכות הבחירה שלהן לא שינתה כלל את מעמדן הנחות של הנשים במבנה הכלכלי התעסוקתי. הנשים הוסיפו להיות כוח עזר זול וזמין ולא היתה להן כל שליטה על ההתפתחות הכלכלית ביישוב.

למרות כל אלה, ניצחונן של הנשים במאבק על זכות הבחירה הוא דוגמה חשובה מאוד ליכולתה של קבוצה חברתית חלשה, כמו הנשים, להשפיע על גורלה שלה, מתוך מימוש וצירוף של כמה "מרכיבי הצלחה": הפוליטיזציה של מעמד האישה, שיתוף פעולה בין הנשים, יכולת ארגונית המותנית - בין היתר - בהבנת הצרכים של אוכלוסיית היעד ושל תהליך השינוי החברתי העובר עליה, ומעבר לכול, אי-ויתור על זכויות האישה כחלק מזכויות האדם. יתר על כן, הניצחון הזה תרם ליצירת נורמה של שוויון אזרחי ביישוב, כשם שמאבקן של נשי העלייה השנייה בקבוצות תרם לנורמה של שוויון בין המינים בתנועה הקיבוצית. כתוצאה מכך, התפתח ביישוב מכלול של חוקים שהבטיח שוויון אזרחי בין המינים (פרט לדיני אישות). חוקים אלה היו בהמשך לחוקיה של מדינת ישראל. במובנים אלה, בישראל כמו בארצות אחרות, השגת זכות הבחירה לנשים היתה שלב הכרחי אך לא מספיק בדרך לשוויון.