האמוראים היו חכמים שפעלו בבל ובארץ ישראל אחרי התנאים, מהמאה השלישית ועד המאה החמישית לספירה.
חכמים אלה יצרו, בין השאר, את התלמודים הבבלי והירושלמי ואת מדרשי האגדה. שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, מבוססים על המשנה ומציגים דיונים על דברי המשנה. שני התלמודים מסכמים את 'התורה שבעל-פה', אך בדרך-כלל אין בהם קביעה סופית של ההלכה אלא הצגת הדיון עצמו. הדיונים בתלמוד מבוססים על חשיבה משפטית, ובהם - טיעונים וטיעוני נגד, ויכוחים ומחלוקות. בתלמוד משובצים גם אגדות ומדרשי אגדה, דברי מוסר, תיאורים הנוגעים להווי החיים ולמנהגים ועוד. שני התלמודים נכתבו בשפה הארמית והם נוצרו במאות 3-5 לספירה בשני מרכזים: התלמוד הבבלי נוצר ונכתב בבבל, בערים סורא ופומבדיתא; והתלמוד הירושלמי נכתב בארץ ישראל, בעיקר בעיר טבריה. התלמודים מחולקים לסדרים (חלקים) על-פי החלוקה של המשנה. שני התלמודים עוסקים רק בחלק מן המשנה. כל אחד מהם עוסק ב-4 סדרים מן המשנה: התלמוד הירושלמי עוסק בסדר זרעים, מועד, נשים ונזיקין, והתלמוד הבבלי עוסק בסדר מועד, נשים, נזיקין וקודשים.