עד המאה השנייה לספירה היו ביהודה ספרים קדומים שנחשבו מקודשים. במאה השנייה כונסו חלק מהספרים האלה והוחלט שהספרים האלה הם ספרים מקודשים. אסופה זו היא התנ"ך. החכמים שהחליטו אילו ספרים יִיכּללו בתנ"ך החליטו גם אילו ספרים לא יִיכּללו בו. הספרים שהם השאירו בחוץ נקראים 'הספרים החיצוניים'.
בין הספרים החיצוניים יש ספרים המספרים מחדש את סיפורי התנ"ך, כגון 'ספר היוֹבְלים'; יש ספרים המשלימים את התנ"ך ואת מה שלא סופר בו, כגון 'ספר צוואות בני יעקב' המביא את קורותיהם של בני יעקב, אחי יוסף; יש ספרי חוכמה ומוּסר, כגון 'ספר בן סירא' הדומה מאוד לספר משלי; ויש ספרים חיצוניים שאינם קשורים כלל לספרי המקרא, כמו ארבעת ספרי מקבים. הספרים החיצוניים אומצו על-ידי הנצרות ונתקבלו כחלק מכתבי הקודש בכנסיות הנוצריות. הנוצרים תרגמו את הספרים החיצוניים ללשונות הכנסיות השונות, וכך נשתמרו הספרים החיצוניים בתרגומים לשפות שונות - ליוונית, לחבשית, ללטינית, לארמנית ועוד. בעת החדשה הגיעו אלינו הספרים החיצוניים דרך התרגומים הנוצריים, חלקם דרך מגילות מדבר יהודה, ובגניזה בקהיר ונמצאו גם קטעים בספרים מימי הביניים.
