ככל שמתקרבים בסקירה ההיסטורית למלכויות האינדיאניות שבהן פגשו הספרדים במאה ה-16, מתרבים מקורות הידע, והחוקר בטוח יותר במסקנותיו. הספרדים פגשו כמה תרבויות גדולות: במרכז מקסיקו – את ממלכת האצטקים שהיתה אימפריה כבירה, החזקה ביותר ביבשת. באזורי החוף המקסיקני ובמרכז אמריקה – את שבטי המאיה, שחיו בערי מדינה הנתונות בדעיכה. בצפון קולומביה פגשו את ממלכת טאירוֹנָה (Tairona), שעליה ידוע מעט מאוד, ואת תרבות מוּישׁקָה (Muisca), או צ'יפצָ'ה (Chipcha), תרבות צורפי הזהב הנחשבים ביותר; בדרום, באזור האנדים – את האימפריה של מלך האינקה, שהיתה בעת הכיבוש הספרדי בשיא גודלה, אבל שקועה במלחמת אחים. מכל המלכויות שהתקיימו ביבשת במאה ה-16 בני המאיה לבדם לא השתייכו לממלכות גדולות, ובכל זאת, מאז המפגש בינם לבין האירופים, עוררו את סקרנותם של באי העולם הישן. המאיה היו אולי יוצאי הדופן והמשכילים ביותר מכל עמי היבשת החדשה.

עולם המאיה הורכב, כאמור, מממלכות קטנות. כל אחת מהן התנהלה על ידי עיר מרכזית, לעיתים עיר גדולה מאוד, שסביבה התפרסה הממלכה. המבנה המדיני מזכיר אולי את הפוליס היווני. נוסף על העיר המרכזית היו למאיה כפרים ועיירות, שסיפקו מזון לעיר שקמה בתוכם. אף על פי שכמה מממלכות מאיה התפשטו ואף הגיעו לכיבושים מרשימים, מעולם לא הפכו לאימפריה. רק שתי אימפריות התקיימו ביבשת אמריקה במאה ה-16 – מדינת האינקה באנדים, שהתפרשה לאורך 5,000 ק"מ, ומדינת בני המֶשׁיקָה, הם האצטקים, ששלטה מדרום ארצות-הברית דהיום עד לארצות המאיה באמריקה המרכזית.

כל חוקרי תרבויות המאיה, במיוחד אלה שעבודותיהם הפכו לקלאסיות,¹ השתמשו בביטויים כגון "היוונים של אמריקה" ו"אתונה של אמריקה" בדברם על מושא מחקרם. אבל לא רק החוקרים של ימינו הכירו ביכולתם של העמים הללו בתחום המדעים, הם הוערכו כך גם בימי קדם. גם הממלכות האחרות ידעו להוקיר כל מה שנוצר בקרב הממלכות הקטנות והחכמות.

תחילת המאיה כתרבות עירונית בתקופה מקבילה להופעת התרבות האולמקית, שממנה הושפעו רבות. ידוע על יישובים גדולים בשנות 2,000 לפני סה"נ ואפילו לפני כן. ב-2,500 לפני סה"נ כבר התקיימה קירמיקה פולחנית, ובסיסיהם של בתים, מקדשים ופירמידות מצביעים על עולם שניתן לתארו כעירוני. בגואטמלה נמצאו שלוש-מאות בסיסי בתי ציבור ופולחן מאותן תקופות. בפסל מתקופה זו נראה יגואר הנושא על גבו פטריה. יש בכך סימן לתרבות כוהנית-שמאנית, שהשתמשה בפטריות הזיה לצורכי פולחן.

ממלכת המאיה האחרונה, שנכבשה על ידי הספרדים בגדות אגם פֶּטֶן איטסָה (Peten Itza) שבצפון גואטמלה, נפלה בשנת 1697, כלומר בסוף המאה ה-17. ניתן אפוא לדבר על 3,700 שנות תרבות, לפחות, באותו האזור. אבל אי אפשר לדבר על סופה של תרבות המאיה במאה ה-17, שכן היא מתקיימת גם בעצם היום הזה. ארכיאולוגים רבים גילו בהשתוממות שדמויות שהם חושפים בחפירות, מופיעות באריגים עכשוויים של תושבי צ'יאפאס במקסיקו ובגואטמלה, בלי שמייצריהם ראו אי פעם את הדמויות העתיקות. חלק מאלי קדם עדיין נושאים משמעות עבור בני המאיה. מיתוסים, לוח שנים קדוש וטקסים בכיסוי נוצרי מעלים אפוסים של ימים רחוקים מאוד, שבהם התרבות לא היתה משועבדת לזרים, וכוהני הדת וחכמיה סיפרו על אלים, על גיבורים ועל מלכים. מבחינה זו תרבות המאיה היא מיוחדת במינה. לפנינו ארבעת אלפי שנות המשכיות, ובני בניהם של אותם האנשים שחיו פעם, ממשיכים לחיות, ליצור ולהאמין כדרך אבותיהם ובאותו אזור גיאוגרפי עצמו. בני המאיה בימינו, שאולי אינם מכירים את המקדשים ואת התורות של קדמוניהם, ממשיכים לחיות בהם. אפשר להגדיר זאת בהשאלה ממושג הלקוח מחיי האבוריג'ינים באוסטרליה: העבר ממשיך לחיות באמצעות זמן מיוחד שאיננו כרונולוגי אלא מיתולוגי – "זמן החלום".

החוקרים מחלקים את תרבות המאיה לתקופות שיש להן מקבילות גם אצל העמים האחרים בצפון היבשת ובמרכזה. התקופה הראשונה מכונה בשם טרום-קלאסית, והיא ממשיכה מתחילת התרבות העירונית ועד לשנת 300 לפני סה"נ,² עם הופעת הכתב, ואולי עד 200 לפני סה"נ, כשמלך מאיה כתב את שמו על גבי אבן, כלומר עם תחילת תודעה היסטורית. תקופה זו מקבילה לתקופת התרבות האולמקית במפרץ מקסיקו ולזו של צ'אווין באזור האנדים. עיר המאיה שכולה שייכת לתקופה ראשונית זו מכונה "אל מיראדור", כלומר המיצפה, והיא נמצאת ביערות צפון גואטמלה. גם ערים אחרות, המשתייכות לאופק הקלאסי, היו כבר מפותחות בתקופה ראשונה זו. דוגמא מעניינת במיוחד נמצאת בעיר טיקאל (Tikal), אף היא ביערות הגשם של גואטמלה. חלק מהעיר הגדולה והמרשימה הזאת מכונה כיום "העולם האבוד". בתחומי "העולם האבוד", שבנייתו החלה ב-600 לפני סה"נ לערך, נמצאו שלושים ושמונה מבני פולחן ופירמידות. גובהה של הפירמידה הגדולה, שהיא אולי המאוחרת יותר, מגיע ל-35 מ'. בין הבניינים הקדומים גם מיצפה כוכבים לחישובי הלוח, שגילויו יוחס לתקופה מאוחרת יותר.

בתקופה הקלאסית ניכרת התפתחות עירונית מואצת. נבנות ערים חדשות, והערים הישנות משנות את צורתן ואת גודלן. בתקופה זו קמות ממלכות רבות ונוצרות דרכי גישה. בערים מתקיים עיסוק במדעים, במיוחד באסטרונומיה ובמתמטיקה. זוהי גם תקופה של מלחמות רבות ומרידות נגד שליטים שנחשבו כאלים. התקופה הקלאסית של המאיה מקבילה לתקופת "עיר האלים" ברמת מקסיקו. בין הערים המוכרות יותר אפשר לציין את טיקאל ואת קיריגוּאָה (Quiriguá) בגואטמלה, את פאלֶנקֶה, בּוֹנאמפּאק ויאצ'ילאן (Palenque, Bonampac, Yachilán) במקסיקו, אוּשמאל (Uxmal) ביוקטאן שבמקסיקו וקוֹפּאן (Copán) בהונדורס. היו כמובן מאות ערים נוספות, בהן חשובות מאוד, ועל חלק מהן עוד נרחיב את הדיבור. כסוף התקופה הקלאסית נחשב התאריך האחרון שצוין בטיקאל: 879 לסה"נ, ואולי 928, התאריך האחרון המתעד סיום תקופה בלוח. ב-928 לא היו עוד ערים, שכן במאות ה-9 וה-10 נפלו כל ממלכות המאיה.

תחילת התקופה הפוסט-קלאסית אי שם במאה ה-10, והיא מסתיימת עם הכיבוש הספרדי. בתקופה זו, פרחו ברמה המרכזית של מקסיקו בזמן המלך קצ'אלקואטל, ממלכת טולה והתרבויות הטולטקיות שירשו את טולה, ואחריהן האימפריה האצטקית.

בתרבות הפוסט-קלאסית, בשונה מן הקלאסית, אין המשך טבעי וישיר של תהליכים חברתיים-תרבותיים קודמים. בתקופה זו הגיעו לאזור המאיה עמים ושבטים שונים, במיוחד מהרמה המרכזית של מקסיקו, מטולה המתפוררת. הם התחברו ליסודות מקומיים ויצרו תרבות שונה שבה התקיים סינקרטיזם מיוחד³ – עירוב אמונות מאיה ואמונות טולטקיות. הדוגמא המובהקת ביותר של התקופה המאוחרת היא העיר צ'יצ'ן איטסה שפרחה במאות 13–11 לסה"נ. תחילתה היתה כעיירה גדולה בתקופה הקלאסית, אבל בנייתה כעיר וקביעת שמה נבעו מהתחברות של שני שבטים שלא היו בני האזור: שבט האיטסה, שעל פי כל העדויות לא היה מאיה במקורו, ושבט הטולטקים שהגיעו מטולה. התוצאה היתה עיר גדולה שרבים מבנייניה הם העתק של טוּלָה, אבל ניתן בה מקום לאלי המאיה כגון צ'אק, אל הגשם.

המעבר בין התקופה הטרום-קלאסית לתקופה הקלאסית היה טבעי. התקופה החדשה לא היתה תוצאת פלישה או קריסת תרבות, אלא באה בהתפתחות טבעית, וההבחנה בין התקופות הללו היא אקדמית יותר מאשר היסטורית. החוקרים קבעו שבתקופה המאוחרת נעשתה בנייה עירונית מרשימה ואנשיה הכירו לוח שנים והשתמשו בכתב. מתוך כך ניתן לסבור שהתקופה החדשה שונה מקודמתה, אבל למעשה מדובר באותם אנשים ובתהליך התפתחותי שהתרחש באזורים שונים בתאריכים שונים. מאידך, המעבר מן התקופה הקלאסית לתקופה הפוסט-קלאסית הוא מהותי. תרבויות המאיה הגדולות קרסו. הערים הגדולות והחשובות נפלו זו אחר זו, קמו מלכויות אחרות, וההשפעה הזרה היתה ברורה. למלכויות החדשות הפוסט-קלאסיות לא היה קו מחבר ברור לעולם שהיה לפניהן.

קיימים מקורות רבים לשיחזור תולדות המאיה: תעודות הכתובות בכתב הירוגליפי בלשון המאיה, מימצאים ארכיאולוגים, תעודות מאיה כתובות באותיות לטיניות וכן ספרי הספרדים שבאו עם ראשוני הכובשים. בימי קדם רשמו המקומיים בכתב החרטומים המיוחד שלהם ספרים רבים, המכונים Códices – קודקסים. מדובר בספר מצויר, עשוי מדפי נייר או קלף. הספר דן בנושא אחד, כגון גורלות, או בנושאים אחדים, ומגמת הכתוב היתה לשמר תולדות עיר או ממלכה. הכתבים הללו תיארו את דרכי האלים וניבאו את העתיד במערכת זמן מיוחדת שבו העתיד והעבר הם מציאות אחת.⁴ הכתבים הללו תיעדו תולדות שבטים, ממלכות, חברה, כהונה ועוד. הבישוף הספרדי דייגו דה לאנדה (Diego de Landa) ציווה לשרוף את כל כתבי הציורים של המאיה ונותרו מהם ארבעה בלבד, ששלושה מהם וודאיים, והם כתבי-היד של דרֶזדֶן, פאריס ומדריד. הבעיה העומדת בפני החוקרים כרוכה בפיענוח הסימנים השונים. יש חוקרים הטוענים שהצליחו לפענח חלק גדול מאלפי הסמלים של כתב המאיה. עם זאת, לא תמיד הפיענוח של המומחים השונים זהה,⁵ והדרך לקריאה האמיתית של הסימנים עדיין ארוכה מאוד. עם זאת יש תמימות דעים בקרב החוקרים באשר לפיענוח מספרים, תאריכים, שמות מקומות, אנשים, ערים, מלכויות ושבטים. החוקרים הראשונים גרסו, שהמאיה תיעדו רק חישובים אסטרונומים או סיפורי אלים. כיום ברור שהנחה זו היתה מוטעית. המאיה רשמו גם פרקי היסטוריה. הכתבים בקודקסים ועל גבי קירות מקדשים תיעדו את תולדות הממלכות, סיפורי מלחמה וסיפורי מעשים מחיי היום-יום.

המימצאים הארכיאולוגיים של תרבות המאיה הם גדולים ומרשימים. ערים רבות התגלו במקסיקו, בגואטמלה, בהונדורס ובבליז (הונדורס הבריטית). בכל עיר נמצאו מבנים מונומנטליים, קברים, מקדשים, מצפים אסטרונומיים ועבודות פיסול רבות בעץ עמיד במיוחד ובאבן. גודל הקברים והטיפול בנקברים מלמדים לא מעט על מבנה חברתי ועל תפישת עולם. קברים מונומנטליים נמצאו בעיר פאלנקה שבצ'יאפאס, מקסיקו, במיוחד קברו של פּאקאל (Pacal), המלך הראשון ומייסד העיר והשושלת. בעיר טיקאל בגואטמלה, שהיתה הגדולה בערי האופק הקלאסי, ובעיר קופאן בהונדורס נמצאו קברים, שמהם ניתן ללמוד על העושר המיוחד שהשיגו אדוני המקום. הקבר בטיקאל, מהמאה ה-6 לסה"נ, הנמצא מתחת לפירמידת היגואר, מלמד לא רק על עושרו של המת, כי אם גם על הקשר שלו לעולמות העלומים. המדרגות המובילות לקצה הפירמידה והבסיסים שבתוך הקבר בנוים על מספר תשע, כמספר הרקיעים שמתחת לפני האדמה וכמספר אלי השאול.⁶ בקופאן, בפירמידה פנימית המוקדשת להישארות הנפש, נמצאו תשעה גרזני צור ששימשו להקרבה. גרזנים מיוחדים אלה היו קשורים גם הם לתשעת המעגלים שמתחת לעולם הארצי.

המקדשים, המדרגות והאסטלות הרבות תיעדו את האירועים שקרו. אלה תוארו בציורים, שלידם נרשמו כתובות המביעות במילים את תוכנם. לוח הכתבים הגדול ביותר נמצא בקופאן: המדרגות המובילות למקדש הן ספר ענק, שכן יש עליהן למעלה מאלף ומאתיים סימנים הירוגליפים המתארים את תולדות העיר קופאן. במקום אחר בקופאן מתוארת קבוצת אנשים שונים הנראים כאנשי שררה או חוכמה. והחוקר הרברט ספינדן (Herbert Spinden)י⁷ טען, כי מדובר בכנס של אסטרונומים, העוסקים בתיקון לוח השנים. תפישתו של ספינדן נבעה מראייתו את המאיה כחבורה של בני חכמים שנתנו דעתם במיוחד לנושא הזמן. כיום כבר ידוע שמדובר בשושלות מלכי העיר, כשכל מלך יושב באסטלה המיוחדת שלו ליד התאריך המציין את זמן עלייתו לשלטון. ליד כל מלך ומלך מופיע גם מספרו בסדר השלטון של השושלת. בין המלכים נמצא גם "שבלול עשן", המלך שציווה לבנות את מדרגות הכתב, ובהן תיאור קורותיו וקורות משפחתו. בעקבות הקריאה המחודשת בכתובות ובעקבות גילויים נוספים ניתן היום לשחזר תאריכים, וברוב המקרים גם שמות, של שבעה-עשר מלכי קופאן. קופאן היתה עיר ואם, וסביבה נמצאו עד כה 1,420 יישובים.

בני המאיה השאירו גם מקור אחר, שלא נמצאו כמותו בתרבויות השונות ביבשת. לאחר בוא הספרדים חשו מנהיגים, הכוהנים המשכילים, כי נבואת קץ הזמנים עומדת להתגשם. על כן נדרש לשמר את הידוע, שהרי לא יקום דור אחר היודע לקרוא את הכתבים העתיקים. חלק מחכמי התקופה כבר למדו את הכתב הלטיני, הם חיברו ידע לידע חדש, כבימי קדם, וכתבו את הרשום בקודקסים בשפתם, אך באותיות לטיניות, על נייר ועל קלף, על קירות המקדשים ועל אסטלות, וכן כתבו את דברי הנבואה שעדיין השתמרו. הרישום המאוחר הזה הוא חומר רב ערך, וקשה לדמיין את המחקר בלעדיו. בדרך זו נרשמו מיתוסים, תאריכים על פי ספירת השנים של המאיה, עיקרי דת, אפוסים של שבטים ואף טקסטים נרחבים המתחילים בבריאת העולם ומסתיימים בתולדות השבט המציג את הסיפור. עם הספרים שהשתמרו בדרך זו נמנה ספר תולדות שבט קיצֶ'ה (Quiche) בגואטמלה המוכר בשם פופול ווך (ספר העדה). זה המיתוס השלם ביותר ששרד, הכולל בתוכו קוסמוגוניה, היינו תיאורי בריאת העולם, מעשי האלים, תולדות הגיבורים, ההיסטוריה של השבט המספר את סיפורו והיחס שלו לעמים אחרים. ספר שבט הקקצ'יקל בגואטמלה המוכר בשם תולדות השאיל (Xahil) או תולדות הקאקצ'יקל (Caqchiquel). ספר נבואות של כוהני השמש ביוקטאן, הצ'ילאם (כוהן) באלאם (יגואר, השמש). כמו כן נמצאו ספרי נבואות במקומות שונים בחצי-האי, כמו בעיר מאני (Maní), בצ'ומאייל (Chumayel), ועוד. בין ספרי הנבואה השתמרו טקסטים שניבאו את בואם של הזרים המוחלטים, הספרדים. בין ספרי צ'ילאם באלאם נמצא ספר קטן המכונה "שפת סֶיוּאָה" (Seyua), והוא ספר יסוד להבנת מושגים של תרבות המאיה. בטקסט זה מסביר הכוהן לבנו את שפת הסתרים של הכהונה: "מי יידע כשיגידו... שהתכוונו ל..." שפת הסתרים היא חומר בסיסי לפיענוח טקסטים אחרים.

לא תמיד תואמים המקורות זה את זה. בתיאור מלחמה מביא כל אחד מן הצדדים תיאור שונה של אותו ארוע עצמו. יש גם שוני בין חומר כתוב למימצאים ארכיאולוגיים. בספר הנבואות צ'ילאם באלאם מופיעים תאריכים מדויקים של תולדות העיר צ'יצ'ן איטסה. התושבים הראשונים הגיעו לעיר בשנים קאטון שש-אחאו (השנים 435–455 לסה"נ), המתיישבים הראשונים חיו במקום זה עד שנת 692 ואז נטשו אותו. בשנת 948 הגיעו שבטי האיטסה, ומלכיהם כרתו ברית עם משפחת קוֹקוֹם (Cocom), שליטי מאיאפּאן (Mayapan), ועם שִׁיוּ (Xi), שליטי אוּשמאל. כתוצאה מן המלחמה נגד מאיאפאן נעזבה שוב העיר צ'יצ'ן איטסה ב-1204. לפי הטקסט גרמו בני האיטסה, שהגיעו במאה ה-10, לחורבן ולחיסול האלים הקדומים: "זמן המאיה נגמר", "האמונה והפולחן של צ'אק נגמרו", "נגמר מעגל הזמן הטוב", ועוד. הארכיאולוגיה של צ'יצ'ן איטסה מתארת את המעבר של אנשי כפר מאיה קטן לעיר גדולה, בה שלטו האיטסה, כמעבר נוח, ללא אלימות יתרה, שבו נשמרו האלים הקדומים, בהם אל המים צ'אק. כוהני השמש דיברו ככל הנראה על חורבן מוחלט במובן שלהם, חורבן עולמם וסמליו; אף שהזרים קיבלו את אלי המקום, אירע נתק. תחת העולם שהיה קמה מציאות דתית וחברתית אחרת, מציאות לוחמנית שבה הוקרבו אנשים יותר מתמיד, אך מעתה הועלו הקורבנות לנחש הנוצות הזר.

חומר אחר להכרת המאיה בא ממקורות ספרדיים הקרובים לתקופת הכיבוש. הבולטים בין הספרדים שכתבו על אנשים, היסטוריה ואמונה היו הבישוף לאנדָה, זה שציווה לשרוף את כתבי הקדמונים ורדף את הכוהנים האינדיאנים. מול לאנדה בולט הכומר ברטולומה דה לאס קאסאס, מגן האינדיאנים, שלחם בפני מלך ספרד על זכותם של המקומיים וכתב דברי גינוי למעשי הספרדים.⁸ בגואטמלה בולטים הכומר חימֶנֶס (Ximenez), האיש שגילה את הפופול ווך, הכומר רֶמֶסאל,⁹ ועוד.

אזורי תרבות המאיה מקיפים ארבע-מאות אלפי קמ"ר בגבולות מקסיקו, אל-סאלוודור, בֶּליז, הונדורס וגואטמלה של ימינו. קווים משותפים רבים ציינו את המלכויות השונות, אף כי הגיאוגרפיה שינתה אמונות והדגשים. מבחינים בתחומי המאיה בשלושה אזורים ברורים: אזור היער המרכזי, חצי-האי יוקטאן בדרום ואזור ההר בצפון. האזור המרכזי המורכב מיערות פֶּטֶן (Peten) שבצפון גואטמלה ודרום מקסיקו ומיערות הונדורס. ביערות הגשם הללו יורדים 5,000 מ"מ לשנה. באזור היערות המרכזי התמקמו רוב עמי התרבות הקלאסית. תנאי הקיום ביער הם קשים. קשה לבנות עיר ולשמור על בנייניה ועל דרכי הגישה אליה מפני העצים הצומחים במהירות וכובשים כל חלקה טובה. אחרי שהערים הללו נעזבו הגיח היער מיד וכיסה אותן. חורבות טיקאל, פאלנקה, יאצ'ילאן ואחרות מוקפות כיום יער, שעציו צומחים אף מתוך הבניינים. הפירמידות הפכו לבסיס הקומה העליונה של עצי היער. מאידך גיסא אין ביער הגשם בעיה של מחסור במים, והחקלאות מתקיימת בו על ידי ניצול נכון של מקורות מים – ניקוז ותיעול. לא מכבר נמצאה ביערות גואטמלה רשת צפופה של תעלות השקייה מתקופת המאיה. החלק הצפוני של חצי-האי יוקטאן, שבו היער נמוך, יבש בחלקו; יורדים בממוצע 500 מ"מ גשם לשנה. בחבל ארץ זה אין כמעט זרימה עילית, והנחלים התת-קרקעיים זורמים לים. כל בור טבעי או בור מעשה ידי אדם, כל מערה טבעית שגגה קרס והתגלה בה מקור מים – הפכו עבור הקדמונים למרכז הקיום. אין פלא שביוקטאן היה צ'אק, אל המים, האל החשוב ביותר שאליו כוונו רוב השירים, ההמנונים והקורבנות, שכן רק מברכתו ניתן להתקיים. לא רק המים נחשבו לקדושים, אלא גם ערוץ הנהר התחתון והבור הידוע כ"עין של צ'אק", המקום שדרכו מתבונן אל המים על בניו האנושיים, מכונה סֶנוֹטֶה (Cenote).

בחלק הדרומי של יוקטאן נמצא אזור ההר, שהוא קר בחלקו. זה אזור התירס וגם מקור התירס. צמח זה נולד בהרי גואטמלה והתפשט עד לדרום יבשת אמריקה. בגואטמלה נודעה לגידול זה קדושה מיוחדת. על פי הפופול ווך, האדם האמיתי נוצר מתירס על ידי האלים.

לכל אחד מאזורי המאיה מאפייני תרבות משלו, ועם זאת היו תכנים משותפים לכולם: האלים, הכתב ושורש הלשונות, אף על פי שמדובר בעשרים ושמונה לשונות ובמאות דיאלקטים. במקומות שונים ניתנו לאלים שמות שונים אף כי מדובר באותו אל עצמו. מאחורי השמות השונים מוצאים את אל השמש והזמן, אלי השמיים והשאול, אל המים, אל הרוח ואלי המוות. לדוגמא, האל שאליבא דרוב החוקרים נוצר בעיר האלים, ועל פי מיעוטם נוצר אצל שבטי המאיה, "נחש הנוצות", הוא קצ'אלקואטל, כונה ביוקטאן בשם קוּקוּלקאן (Cuculcan), שפירושו "נחש הנוצות", ובגואטמלה כונה גוּקוּמאץ (Gucumatz) באותו מובן מילולי. גם המלך הטולטקי, שהגיע בסוף המאה ה-10 לאזור המאיה, מכונה בכתבים קוקולקאן, כשם שהמלך החמישי של טולה כונה קצ'אלקואטל.

בני המאיה, במיוחד באזורי המרכז והצפון, פיתחו מדעים מיוחדים כגון אסטרונומיה ומתמטיקה. הם הגיעו לידע אסטרונומי שכמוהו לא הכירה אירופה של אותם השנים. לוח השמש שלהם היה מדויק יותר מן הלוח הגרגוריאני; גם לוח הירח ולוח נוגה היו מדויקים להפליא. אורך שנת השמש הוא 365.2422 יום, אורך השנה בלוח הגרגוריאני הוא 365.2425, ובלוח המאיה – 365.2420. ההבדל אמנם קטן, אבל הוא משמעותי ומצביע על יכולת הדיוק. בני המאיה ידעו שחודש ירחי הוא בן 29.52 יום, והם הכירו בדיוק את שנת נוגה. לוח השמש של המאיה, ששימש אותם בחיי היום-יום ובחקלאות, התבסס על 18 חודשים בני 20 יום כל אחד. חמישה ימים נוספים היו הימים "ללא אלים", ואת החסר הוסיפו מדי פעם. בני המאיה פיתחו יכולת לחשב זמן היסטורי ומיתולוגי. לדוגמא, בקיריגואה בגואטמלה מתוארכים זמנים שלפני הזמנים. מדובר ב-400 וגם ב-90 מיליון שנה לפני זמנם, תוך ציון של יום וחודש. התאריך ההיסטורי המוחלט הראשון המופיע בלוח הוא שנת 3133 לפני סה"נ, שבה ככל הנראה התרחש אירוע משמעותי, ומתאריך זה החלה ספירת השנים.¹⁰ תאריכי תיעוד היסטורי מתחילים משנת 200 לפני סה"נ, כאשר בקופאן שבהונדוראס נרשמה עלייתו של מלך. התאריך האחרון נמצא באזור סאן לורנסו והוא משנת 928. הלוח רב-השנים מחולק ליום, חודש, שנה וכפולות של עשרים שנה. לכל יום, חודש ושנה יש אל מיוחד השומר עליו. קים (Kim) הוא יום, ואוּינאל (Uinal) הוא חודש, היינו עשרים יום, טוּן (Tun) הוא שנה, קאטוּן (Katun) הוא מחזור של עשרים שנה, וכך הלאה. על ידי שתי דרכי ספירה – הספירה הארוכה המודדת מרחבי זמן גדולים, והספירה הקצרה המודדת זמנים קרובים – תיארו ותיעדו תולדות אלים והיסטוריה. מדי 20 שנה, בסוף קאטון, הקימו אסטלה, מקדש או ציון אחר לתום התקופה. בטיקאל מצוי מיתחם נרחב של אסטלות ובמות למנחות, המוקדשות כולן לסופי קאטון. התאריך האחרון שנמצא, על גבי אבן קטנה, סומן בשנת 928. בתקופה זו כבר קרסו ערי המאיה.

מתקופה קדומה ביותר היו למאיה מצפי כוכבים ולוחות למדידת זמן. פירמידה שלמה או בניין נישא אחר היו עשויים להוות לוח זמן. בקופאן, למשל, שימשה סידרה של בניינים, שהוקמו במרחק 12 ק"מ זה מזה, כלוח חקלאי. כאשר ראו מבניין מספר עשר את השמש שוקעת בבניין שתים-עשרה – ידעו שהגיע הזמן לתחילת זריעת התירס. יום השוויון באושמל נקבע כשהשמש האירה את מסיכות צ'אק. בפירמידת הארמון בצ'יצ'ן איטסה, שבתחתית המדרגות שלה פוסלו ראשי נחש ללא גוף, יורדת השמש ביום השוויון כנחש על גבי המדרגות ויוצרת את גוף הנחש שלא פוסל. כשקרן השמש מגיעה למיצפה כוכבים תת-קרקעי – ידעו שזה היום הקצר או הארוך ביותר בשנה. כדי להגיע לדיוק ארכיטקטוני-אסטרונומי, היו מדעני המאיה צריכים להכיר לא רק את מסלול השמש, או את מצבי הכוכבים שחקרו במיצפים, אלא גם את סטיית ציר כדור-הארץ. הכל נמדד והכל נרשם. באחד הכתבים מציינים ליקויי חמה וירח עתידיים. אותם אסטרונומים רשמו במדויק שישים ותשעה ליקויים. רק שמונה-עשר ליקויים היו צריכים להתרחש מעל אזור המדידה, והיתר הופיעו במקומות אחרים בכדור-הארץ. במלים אחרות, המדענים בני המאיה לא זו בלבד שידעו להפיק מסקנה נכונה ממראה עיניים, אלא גם השכילו לחשב את הצפוי בדיוק מתמטי.

לידע עוצמה רבה. הידע האסטרונומי איפשר לקבוע זמנים לחקלאות, לפולחן וגם למלחמה. הידע התקבל על ידי העם כמעשה קסמים. כוהן השמש, למשל, הודיע, שהאל רוגז והשמש עומדת להיעלם ביום מסוים, וכדי להצילה ערך תפילות והקריב קורבנות מעל לפירמידה המוקדשת לשמש. כשהתרחש לקוי החמה כפי שנובא, ובדיוק של שעה, השתררה אימה רבה, וכאשר התפילות הועילו – גברה האמונה בכוהן. התושבים ידעו שהכוהן שלהם הציל אותם והציל את האל (שמש או ירח) ממפלצת האדמה או ממפלצת הים, שעמדו לבלוע את האל. האימה היתה קדושה. אימה ואמונה כרוכות לעיתים זו בזו.

המאיה ידעו לנצל את מקורות המים לצורכי חקלאות ולגדל מבחר רב של צמחי מאכל וצמחי תעשייה. הם ידעו לבנות, הכירו את אמנויות הקירמיקה, עיבוד הנוצות והאבנים ופיתחו טכניקה מיוחדת לציורי קיר. כדי להקים את המבנים שבנו וכדי ליצור תשתית קיום לערים הגדולות נזקקו למערכת מסחר עניפה. המרחקים בין המרכזים השונים היו גדולים מאוד, ועם זאת ברור שהמאיה הגיעו עד לצפון יבשת אמריקה הדרומית. באזור יוקטאן בנו דרכי גישה מחומר גירני לבן, ואלה חיברו בין עיר לעיר. בשבילים הלבנים הללו, סאק בלשונם, התנהלו חיי המסחר בחצי-האי. על נתיביהם, במרחקים קצובים של 25 ק"מ, היינו מרחק של מסע יום, בנו פונדקי דרכים, שבהם התחלפו שליחים ורצים והסוחרים נחו לקראת המשך דרכם. בדרכים טיפלו ממלכות, שלעיתים נלחמו זו בזו, אך קיימו מערכת בריתות שמגמתן היתה סלילת דרכים ושמירה עליהן. עם זאת, דרכים יבשתיות אלו לא הספיקו. כדי לקשר בין המקומות המרוחקים היה צורך בדרכי גישה גדולות יותר מאותה דרך לבנה שקישרה בין ערי יוקטאן. הנהרות שבאזור היער ורשת תעלות היו נתיבי התעבורה החשובים ביותר, במיוחד במרכז אזור המאיה. הסבלים נשאו על גבם את הסחורות, שנפרקו בנמלים שלגדות הנהרות והים, עד ליעדן. בהמות מסע לא היו, ואת הגלגל לא הכירו. כמו אצל האולמקים, הגלגלים נשאו פסלי אלים אבל לא משאות. באורח פרדוקסלי, חכמי המאיה, שידעו מדעים מורכבים, חיו בתקופת האבן ולא השתמשו בגלגל. המוצרים הרבים החליפו בדרכם ידיים וממלכות. הסוחרים הביאו לכל עיר, נוסף על צמחי מאכל ותעשייה, כגון תירס מההר ופרחים מהיער, גם צמחים ששימשו כמטבע עובר לסוחר ואיפשרו מסחר מתוחכם, כגון פולי קקאו. הזהב, שלא העריכו, הגיע מפנמה ואקוודור ליוקטאן רק במאה ה-12, ואת הנחושת התחילו להכיר סמוך לנפילתם בידי הכובשים הספרדים. הקקאו נחשב למעדן מלכים, אבל היו סוגים של פולי קקאו ששימשו רק כמטבע.

הממלכות הקימו מערכות לוגיסטיות שאיפשרו אפילו לצבא רב, יחסית, לנוע ממקום למקום. המאיה, בשונה ממה שחשבו פעם החוקרים, לא היו עמים שוחרי שלום. הערים הגדולות שלהם, כגון טיקאל שבה התגוררו שמונים אלף תושבים, לא היו יכולות להתקיים מהיער הקרוב. אדמת היער אינה טובה ואינה עמוקה, ובירוא שטחים נרחבים לחקלאות גורם לסחף מיידי. אדמות היער שמסביב לא הספיקו כדי לקיים את טיקאל, וגם לא גידול תירס ועץ מיוחד שמפירותיו מייצרים קמח.¹¹ מלכי הערים שלחו את חייליהם למלחמה כדי להשיג אספקה למחיה, כדי לשמור על דרכי מסחר וכדי לפגוע באותם סוחרים שאינם פועלים על פי האמנה שנקבעה בין המלכויות.

כדי לנוע במרחב, למטרת שלום או מלחמה, היה צורך במפות. לאנשי המאיה היו מפות מדויקות של כל אזורי מחייתם, כולל שבילים ותעלות ביערות. כשהספרדים הגיעו, והכובש קורטס פגש את שבטי המאיה, סיפקו לו הללו מפות שבהן השתמש כדי לעבור באזורים אחרים עד לבירת ממלכת האצטקים. מפות מדויקות שכאלה, שבהן צוינו לא רק שבילים ובניינים, אלא גם החוסן הצבאי או הכלכלי של המקומות, לא הכיר קורטס באירופה.

צורכי המסחר תבעו ידיעת חשבון. למאיה היו טבלאות חישוב מדויקות, שחלקן נמצא עדיין בשימוש אצל השמאנים של הקהילות. היו גם מחירים קבועים לסחורה מיוחדת. לדוגמא, ארנבת עלתה עשרה פולי קקאו, וזה היה גם מחיר בילוי אצל זונה. עבור עבד שילמו מאה פולים. את החישובים ניהלו, בדומה לחישובי לוחות השנים, בכפולות או בחלוקות של המספר עשרים. לכל הערכים המספריים היו סימנים בכתב הירוגליפי. בני המאיה, כמו האולמקים, הכירו את האפס והיו מסוגלים לבצע חישובים מורכבים. בשל ידיעתם את רזי החשבונות נהגו הממלכות, שביקשו לבנות מיצפה כוכבים או להביא להתאמת הלוחות, לפנות לחכמי המאיה. בקירות המקדשים ברמה המרכזית של מקסיקו רואים את פני חכמי המאיה, כשהם יושבים בתנוחת "הלוטוס" המפורסמת שלהם וקובעים את הלוח המדויק.

לכל סוף; גם לממלכות הידועות בחכמתן. ערי המאיה נפלו, וכך הסתיימה התקופה הקלאסית המפוארת. רבות הן התיאוריות על סיבת הנפילה. סופרים והיסטוריונים מדברים על "המסתורין" של נפילת ערי המאיה במאות ה-9 וה-10. על סופן של התקופות האחרות אין ויכוח: התקופה הטרום-קלאסית זרמה בטבעיות לתקופה הקלאסית. הממלכות הפוסט-קלאסיות, לאחר הקזת דם ממושכת במלחמות פנימיות, נפלו כפרי בשל בידי הספרדים. מדינות מרוחקות, שהחזיקו מעמד מול הספרדים, איבדו את עצמאותן כמאה שנים לאחר מכן; מבצר המאיה האחרון נפל ב-1697. הממלכות השונות נכנעו לספרדים, שהפעילו נשק חם, כולל תותחים, ונעזרו בבעלי ברית מקרב עמים מהאזור שעיינו את הממלכה המותקפת. באשר לתום התקופה הקלאסית אין עדויות ברורות. המימצאים הארכיאולוגים מלמדים שהערים קרסו זו אחר זו. הדרמה האחרונה תועדה בתאריכים. הופעת הציון האחרון בספירת עשרים שנה – הקאטון, מבהירה שחורבן העיר לא התרחש יותר מעשרים שנים לאחר מכן, שאם לא כן הרי בחלוף קאטון נוסף היתה מוקמת אבן חדשה לציון התאריך האחרון לספירת עשרים השנה. מלחמות מתועדות בכל ציון היסטורי במקדשים או באסטלות, כשמלך מוצג בעומדו כמנצח על המלך המנוצח, שלעיתים אף הועלה כקורבן. לפעמים רואים בהתהפך הגלגל, כעבור כמה שנים, באותו מקום עצמו. ממשיכי המלך שהובס ניצחו את המנצח הקודם, והוא הפך למירמס רגליו של השליט החדש. האם יש במלחמות הללו חלק מההסבר? חוקרים רבים מדברים על מגיפה שכילתה אנשים ויבולים, על בצורת, על סחף אדמה ועל רעב. הבעיה בכל ההסברים הללו נוגעת להיקף המפולת, שהתרחשה באותם הזמנים גם בהר, גם ביער וגם בחצי-האי יוקטאן. קשה מאוד להניח, שכל אסונות הטבע התרחשו בעת ובעונה אחת במקומות שונים ונבדלים מבחינה גיאוגרפית. האם בצורת באזור יוקטאן פגעה בעת ובעונה אחת גם ביערות הגשם של קופאן ושל טיקאל וגם בהר של גואטמלה? האם בתקופת בצורת או מגיפה נעזרו במחסני הצ'וּלטוּן (Chultun), שבהם אגרו מזון ומים, ומחסנים אלו לא הספיקו?

התאריכים המתועדים מצביעים על מגמה שתחילתה בנפילת עיר האלים הרחוקה ברמת מקסיקו, שאנשיה, חייליה ואליה הגיעו גם לאזור המאיה. ב-761 נרצח מלך העיר המכונה דוֹס פִּילאס (Dos Pilas). ב-799 מופיע התאריך האחרון של העיר פּאלֶנקֶה, בעת מלוכת בנו השלישי של פּאקאל, מייסד הממלכה. ב-820 נרצח מלך קופאן בידי מלך קיריגואה, והאמונה שהמלך הוא אל כל יכול התנפצה, גם לגבי יורשי כסא המלכות. ב-859 מצוין התאריך האחרון של העיר קאראקוֹל (Caracol, "השבלול"). ב-879 מופיע התאריך האחרון בעיר הגדולה מכולן, בטיקאל. מה אירע בתקופה זו?

המלכים, אשר בעידן הקלאסי הצליחו לקדם יצירות אמנות ובנייה מרשימות, הרגישו, כדברי האמנים הטולטקים, שהם יצירי מופת, שהאל איפשר להם לברוא מחדש את העולם. אבל בתקופה הבאה לא האמנות היתה עיקר, אלא השלטון. המלכים, שחשו עצמם לא רק חזקים בזכות האלים, אלא אלים לכל דבר, החליפו את פסלי האלים המסורתיים בפסליהם שלהם, האלים החדשים. החלפה זו לוותה בהגברת הבנייה המונומנטלית. נבנו יותר מקדשים ויותר פירמדיות ששימשו למאוזוליאום. יחד עם המתים-האלים הוקרבו מלווים, בהם מפקדי צבא. כך, למשל, נקבר אדון טיקאל מתחת למקדש היגואר ועימו שישה מלווים. החיים התהדקו יותר מתמיד למוות. עוצמת אדון המוות הולידה מוטציה תרבותית מאיימת: קמו מדינות שקידשו את האמונה באל המוות כאל יחיד. הן ערכו כיבושים לא רק כדי לזכות בעבדים ובמיסים, אלא גם כדי להעלות קורבנות ולצרף את הערים הנכבשות לממלכת המוות. לדוגמא, באזור גואטמלה-הונדורס קמה מלכות דוס פילאס, שמלכם יצא להילחם נגד הבלתי-מנוצחים וגרם בהתקפות הראשונות על טיקאל הרס וחורבן. תושבי הממלכה הגדולה,¹² שלא האמינו שהמלחמה תגיע לשערי העיר, התרכזו בבניינים הגבוהים של המרכז הפולחני כדי להגן על עצמם. באזור מקסיקו, קרוב לפאלנקה, התפתחה באותה דרך העיר טוֹנינָה (Toniná). לא מכבר גילו בשרידי העיר תבליט קיר, שבו מוצג אל המוות המחזיק את הראש הכרות של מלך פאלנקה, הבן השלישי של פאקאל האגדי.¹³

כשפרצו אותן המלכויות המקדשות את המוות, קמו עובדי האדמה, שלא יכלו לשאת עוד את הניצול רב השנים שהפכם לעבדים, לקורבנות השיטה, האלים והאדונים, ויצאו במרד. עד אז עבדו את האדמה, לחמו בשעת הצורך מטעם אדוניהם והוקרבו על מדרגות הפירמידות. המרד נשא אופי עממי, וקשה לדעת מי היו המפקדים של החיילים ללא נשק. בציור קיר גדול ממדים בעיר בּוֹנאמפּאק רואים כיצד גוברים החיילים על מרד עבדים, הורגים בהם וכורתים את ראשיהם. אך לא לעולם חוסן. הערים שעמדו מול התקפת ממלכות המוּנעוֹת בכוח האמונה במוות, ומול החקלאים המורדים שגם חדלו לספק מזון, לא עמדו במלחמה בשתי חזיתות. הן נפלו. ערי המחשכים, כמו דוס פילאס וטונינה, נפלו אף הן. עם נפילת העיר התקשו מפקדי המרד לארגן את החקלאים, שכן חסרה להם הסמכות הדתית והשלטונית של המלכים והכוהנים. בלי אירגון לא ניתן היה לקבוע סדר בעולם שנהרס, סדר שבלעדיו היער מכסה את הערים. מיתוסים שונים, במיוחד בפופול ווך, מתארים בלבוש מיתולוגי את השלב שבו ניצחו החקלאים את האדונים וסדר אחר הושלט לזמן מה.¹⁴ בטיקאל ובערים אחרות היה מרכז העיר מיושב עוד זמן-מה עד לנטישה הסופית. הטבע הפך למנצח האמיתי, הגובר על היומרות והיהירות של האדם, שגירש את היער כדי לבנות את מבני האבן הכבירים כמצבת נצח לעצמו.

הערות

1 . עמדתי על חילוקי הדעות בנוגע לקריאת הסימנים, כאשר שני חופרים באותו אזור עתיקות (העיר טונינה), ד"ר ידאון (Yadeun) הארכיאולוג הראשי וד"ר מריסלה איאלה (Ayala) האחראית על פיענוח כתב הסימנים, הגיעו למסקנות מנוגדות על סמך אותם סימנים ואותם מימצאים. הבעיה נובעת כנראה מכך שבני המאיה סימנו לעיתים בצורות שונות אותו צליל ואותו מונח, וגם בגלל חוסר יכולתם של החוקרים לקבוע כיום באיזו שפה דיברו אז בכל אזור ואזור.
2. גדולי החוקרים של תרבות המאיה הם:

Eric S., Thomson, Maya Civilisation (Oklahoma 1954); Sylvanus G. Morley, The Ancient Maya (Stanford 1983); Kamp Ch. Gallen, Maya (Penguin 1987);AIfredo RuzEl Pueblo Maya (Salvat, Mexico 1982

רוס הוא הארכיאולוג שגילה את הקבר של המלך פאקאל, מייסד העיר פאלנקה.
3. במקומות שונים, גם בחיבורים שצוינו לעיל (Thompson Morley), מופיע התאריך 300 אחרי סה"נ כזמן תחילתה של התרבות הקלאסית. לדעת החוקרים הראשונים, הופיעו אז לוח השנים והכתב. מכיוון שלוח וכתב היו מצויים לפחות שש-מאות שנה לפני כן, הקדמתי את תאריך המעבר מתקופה לתקופה.
4. סינקרטיזם הוא מושג במדע הדתות ופירושו חיבור בין יסודות של אמונות שונות עד כדי יצירת דת אחרת, שונה מאלו ששימשו לה מקור.
5. המאיה האמינו שניתן ללמוד על העבר על ידי הכרת העתיד בסיוע ספרי הגורלות ומצב הכוכבים. שם, בעבר נקבע מה שעתיד להיות. באשר לאלים הרי "היה" ו"יהיה" משמשים באותו מימד זמן.
6. ר' בפרק הבא על אלי המאיה.
7. H. J. Spinden Ancient Civilisation of Mexico and Central America (Museum of Natural History, New York, 1917
8. Diego de Landa. Relacion de las Cosas de Yucatan (Mexico, Porrua 1959); Bartolome de Las Casas, Historia de las lndias (Fondo de Cultura Economica, Mexico 1951).
9.  Fray Francisco Ximenez, Historia de la provincia de San Vicente De Chiapas (Pineda Ibarra, Guatemala 1931); Antonio de Remesal, Historia General de las lndias Occidentales (Ministerio de Educacion, Guatemala 1966
10. במסורת שבטי המאיה שמור גם תאריך התחלתי נוסף לשנת 3133 לפני סה"נ. על פי מה שמספרים "שומרי הזמן", שהם שמאנים המתגוררים בחצי-האי יוקטאן, 1998 לסה"נ היא שנת 5372 למניינם. כלומר, התאריך של תחילת ספירת הנוצרים הוא במקרה זה 3375.
11. התיאוריה של השימוש בפרי העץ, מקור הקמח, שאיפשר קיום בניצול יחידות קרקע קטנות יותר, הועלתה על ידי פולסטון:

Puleston D., "New Data from Tikal on Classic Maya Subsistence", Society for American Archaeology (Santa Fe, New Mexico, 1968

12. האזור הארכיאולוגי של טיקאל משתרע אמנם רק על פני 16 קמ"ר, אבל שטח פארק טיקאל הוא 576 קמ"ר. בשולי הפארק, כלומר בקצות המרחב הגדול, נראים בבירור תלי מקדשים ופירמידות. אם העיר ובנותיה הגיעו לגודל מעין זה, אפשר ללא ספק להשתמש בתואר "ענק".

13. החוקרת מריסלה איאלה איננה מקבלת את הזיהוי. לדעתה, האיש המוחזק בידי אל המוות איננו המלך האחרון של פאלנקה, אלא מלך קטן של ממלכה קטנה וקרובה יותר.

14. ר' מאמרי בנושא זה:

"A Social and Religious Revolution Among the Mayan Tribes : as Suggested by Mythology", Studies in the History of Religions (Supplements toNumen; EJ. Brill, Leiden, New York, Kobenhagen 1987, pp. 138-168