לפני כשנתיים הרציתי באוניברסיטה המשודרת מחזור הרצאות על תחילתה של הפילוסופיה היוונית, בשם "עלייתה של הפילוסופיה היוונית". באותו מחזור הרצאות, הקדשתי רק את שלוש ההרצאות האחרונות (מתוך שלוש-עשרה) לאפלטון. הפעם נקדיש 13 הרצאות רק לאפלטון ולפילוסופיה שלו.

מדוע אפלטון ולא תלס או הרקליטוס או פרמנידיס? הסיבה הראשונה ידועה לכל המתמצא בנושא זה: מכל הפילוסופים שלפני אפלטון לא הגיע אלינו אפילו ספר אחד בשלמותו. פילוסופים אלה כתבו ספרים, ובמקרים רבים ידועים לנו שמות ספריהם. אחדים מהם אף כתבו מספר גדול של ספרים. אבל ספרים אלה לא הגיעו אלינו, וכל מה שהשתמר הם קטעים מאותם הספרים, המצוטטים במקורות מאוחרים מאפלטון והלאה, ועדויות, דיונים על הפילוסופים האלה, על חייהם ועל תורתם - ושוב, במקורות מאוחרים.

אפלטון הוא הפילוסוף היווני הראשון שהגיעו אלינו כל כתביו, ולא זו בלבד שהגיעו אלינו כל כתביו, אלא הגיע אלינו יותר מזה. במהדורות המלאות של כל כתבי אפלטון, גם בתרגום העברי, תמצאו מספר דיאלוגים וכתבים אחרים שמסורת כתבי-היד מייחסת אותם לאפלטון, אבל רוב החוקרים בטוחים שחלק מהם לא נכתב בידי אפלטון, ולגבי אחרים, עדיין הדבר שנוי במחלוקת בין המומחים.

כל כך למה? מדוע דווקא מכתבי אפלטון הגיעו אלינו 5 כרכים שלמים כפי שהם מופיעים בתרגום העברי של ליבס? אפלטון הפך לסופר קלסי כבר בימי חייו. קראו אותו וקנו את ספריו בשוק הספרים היווני עוד בזמנו, ולא הייתה תקופה, מדורו של אפלטון ואילך, שלא קראו בה את כתביו, בעולם היווני ובכל מדינה שהשפעת התרבות היוונית חדרה אליה, במקור או בתרגום.

הסיבות לכך הן רבות. סיבה אחת חשובה, שדבר אין לה ולפילוסופיה של אפלטון, ושלא קל להבחין בה בתרגום עברי, היא שאפלטון אינו רק פילוסוף גדול, אלא גם סופר גדול. הוא יודע לכתוב; הוא יודע איך לעשות את הדיאלוג לדרמה של ממש, לדבר כלשון איש ואיש, לחקות את סגנונו של האדם המדבר בדיאלוג, לחקות את סגנונם של סופרים ופילוסופים שהשיחה נוגעת בהם, לתאר את המקום שבו מתרחש הדיאלוג, את הנפשות הפועלות - וכל זה בשפה שמתאימה למקום, לזמן, לרקע ההיסטורי, לרקע הדרמטי וכדומה.

כן, אפלטון הוא אחד מגדולי בעלי הסגנון היווני, ויש מי שיגיד שכאדם היודע לכתוב בסגנונות שונים לפי צורך הדיאלוג, הוא אולי הגדול שבמחברי הפרוזה היוונית. זאת אחת הסיבות לכך, שבעולם היווני המאוחר ובעולם הביזנטי נטו לקרוא את אפלטון לא רק בקורס לפילוסופיה באוניברסיטה, אלא כבר בבית הספר, כחלק מלימודי הספרות היוונית. קראו אותו כדי ללמוד יוונית נכונה, סגנון נאה, וספרות של ממש.

אמרתי שלא הייתה תקופה שלא קראו בה את אפלטון. יותר מזה: מהרגע שאפלטון הקים את האקדמיה שלו והתחיל להעמיד תלמידים ולפרסם את כתביו (וכתביו לא התפרסמו כ-5 כרכים של כתבי אפלטון בבת-אחת, אלא דיאלוג אחרי דיאלוג, שעשו מהם העתקים בכתבי-יד, והם יצאו, כל אחד בנפרד, לשוק הספרים היווני) - מאותו רגע הוא קנה לעצמו שם של פילוסוף, שאי אפשר להתעלם ממנו. קשה להבין את תולדות הפילוסופיה מאפלטון ועד ימינו מבלי להתמצא בכתבי אפלטון. אפילו פילוסופים רבים בימי הביניים ובזמן החדש, שאינם מתייחסים כלל לאפלטון בשמו, ואינם מגלים שום סימן של היכרות עם אפלטון, לא היו דנים ברוב הבעיות הפילוסופיות שהם דנים בהן, ואולי אף לא היו יודעים על קיומן, אילו אפלטון לא היה מעלה אותן בפעם הראשונה, או לפחות לראשונה ברמה פילוסופית של ממש. עד כדי כך, שהפילוסוף והמתמטיקאי האנגלי וייטהד כתב פעם, שכל הפילוסופיה המערבית מאפלטון ואילך אינה אלא הערות שוליים לאפלטון.

משום כך נתרכז בקורס זה באפלטון עצמו, עם הבטות, מפעם לפעם, למקורותיו או לפילוסופים אחרים שהוא התייחס אליהם. בחלקו העיקרי של קורס זה גם ננתח בפירוט כמה מן הדיאלוגים של אפלטון, דיאלוגים המופיעים בתרגום העברי של ליבס בשלושת הכרכים הראשונים. מי שיש בידו התרגום העברי, אני ממליץ לו שיקרא את אותם דיאלוגים; ואף אני אודיע משיעור לשיעור מה יהיה הדיאלוג שאדון בו בפעם הבאה.

נוסף לזה, יש עוד ספר אחד שעתה ניתן לקראו בעברית, ואני ממליץ עליו - ספרו של אלכסנדר קורא: "אפלטון כפשוטו", שיצא לאור בעברית לפני כ-4 שנים. בכוונה נמנעתי מניתוחם של כמה מהדיאלוגים שקורא מנתח אותם, משום שמי שיקרא את ספרו של קורא, ימצא בעזרתו דרך להבנת אותם הדיאלוגים, ובעיקר - וזאת מעלתו של הספר - לקריאה בין השורות ולניתוח עצמי של הדיאלוגים. אני אנסה לעשות תרגיל דומה לגבי כמה דיאלוגים אחרים, שקורא אינו נוגע בהם, או כמעט שאינו נוגע בהם.

בפרק זה ננסה להתרכז באפלטון האיש, ברקעו ובפילוסופיה שקדמה לו ושאותה ירש מן הדורות שלפניו. מי היה אפלטון האיש? אפלטון עצמו מזכיר את עצמו בדיאלוגים שלו רק שלוש פעמים, ובשלוש הפעמים האלו מדובר רק על כך, שאפלטון היה או לא היה במעמד מסוים הקשור בסוקרטס. לעולם אין הוא אחת מהנפשות הפעולות בדיאלוג, אם כי היה אחד מחבריו של סוקרטס במשך כמה וכמה שנים; והפעם האחת בה הוא מתקרב לכך שיעמיד את עצמו בדיון עם סוקרטס, הוא בדיאלוג הגדול "המדינה". שם, שני בני שיחו העיקריים של סוקרטס הם גלאוקון ואדימנטוס, אחיו של אפלטון - אך עדיין לא אפלטון עצמו.

הגיעו אלינו בכתבי היד מספר מכתבים המיוחסים לאפלטון, והחשוב ביותר בהם הוא האיגרת השביעית, שבה מספר לנו המחבר על תולדות חייו, מה הביא אותו לעסוק בפילוסופיה ומה הביא אותו להתערב בפוליטיקה בסיציליה, שעוד נדון בה בהמשך דברינו. אך רובם של המומחים לדבר אינם מקבלים את האיגרות האלו, רובן או כולן, כאיגרות מקוריות. כדי ללמוד על חיי אפלטון, עלינו להסתמך בעיקר על מקורות מאוחרים יותר, ומקורות מאוחרים יש לנו בשפע. אנסה אפוא לסכם בקיצור את הידוע לנו על חייו של אפלטון.

התאריכים ידועים לנו. אפלטון נולד בשנת 428/7 לפני הספירה והוא מת בן למעלה מ-80 שנה, בשנת 348/7 לפני הספירה. הוא נולד ומת באתונה וחי שם כמעט כל חייו.

יותר מזה: אפלטון היה בן למשפחה מיוחסת מאוד באתונה. ידוע לנו שאמו הייתה מצאצאיו של המחוקק סולון, ואביו היה צאצא של קודרוס, המלך האחרון של אתונה, שהקריב את עצמו במלחמה למען ניצחונה של אתונה. אחד מקרוביו של אפלטון, שהוא הקדיש לו אחד מהדיאלוגים שלו, היה איש בשם קריטיאס, דודו או בן-דודו של אפלטון (יחס המשפחה המדויק אינו ברור). כל מי שבקי בהיסטוריה היוונית של אותה תקופה זוכר שקריטיאס היה אחד ממנהיגי האריסטוקרטיה באתונה, שנלחמה להפלת הדמוקרטיה, ואחד מ-30 הטיראנים שהשתלטו על אתונה בעזרת ספרטה בסוף המלחמה הפלופונזית.

לפי המסורת, התחיל אפלטון את חינוכו בדרך הרגילה של לימוד ספרות, מוזיקה, גימנסטיקה ואתלטיקה. יש מסורת, המספרת שהוא התחיל גם בכתיבת שירה והגיע אפילו לכתיבת טרגדיות, אם כי לא הגיע אלינו שריד מהן. אך מתקבל על הדעת, לפחות, שכאדם בעל חינוך מעולה, היו לאפלטון הצעיר שאיפות ספרותיות, והיו לו ללא ספק גם שאיפות פוליטיות. ייתכן, שאילו לא קרה מה שקרה, והוא לא פגש את סוקרטס, היה מגשים שאיפות אלה והופך למדינאי או למשורר מפורסם.

אך כל זה לא קרה. כשהיה עדיין איש צעיר, פגש אפלטון באותו אדם סוקרטס שהכל מכירים אותו, וכבר עסקנו בו במחזור ההרצאות הקודם, ועוד נחזור אליו בהרצאות אלה. השפעתו של סוקרטס הביאה את אפלטון לכך שהחליט שמטרת חייו אינה העיסוק בפוליטיקה או בספרות, אלא הפילוסופיה. כפי שאומר לנו מחבר האיגרת השביעית (בין אם הוא אפלטון או לא, אך מתקבל על הדעת שלא בדה את הדבר מלבו), מה שגרם לאפלטון להחליט באופן סופי שיקדיש את חייו לפילוסופיה היה המאורע האחרון בחייו של סוקרטס - משפטו של סוקרטס והוצאתו להורג על כפירה באלים - כפי שטענו התובעים אותו למשפט - או, כפי שסוקרטס עצמו טוען באפולוגיה של אפלטון, על כך שלא היה מוכן להתפשר על זכותו להמשיך ולדון עם כל אדם דיון פילוסופי ולהביא אותו לידי מחשבה פילוסופית.

מכאן ואילך, אין חייו של אפלטון מעניינים במיוחד, חוץ מכמה אפיזודות בסיציליה, בעיר הגדולה סירקוסי. על כך קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים עד כמה סיפורים אלה הם מאורעות היסטוריים, רובם או כולם או מקצתם.

אחרי מותו של סוקרטס, ידוע לנו שמרבית חבריו, ואפילו אתונאי מיוחס כמו אפלטון, עזבו את אתונה לשנים אחדות כדי שלא יתנכלו להם ויעמידו גם אותם למשפט, כאנשים שהיו קשורים לסוקרטס. ידוע לנו, שאפלטון חי במשך שנים אחדות עם כמה מחבריו, אף הם תלמידים של סוקרטס, בעיר מגרה ליד אתונה. ידוע לנו מהמסורת העתיקה, שהוא סייר בדרום איטליה ובסיציליה וכנראה פגש שם בכמה מבני האסכולה הפיתגורית, שעדיין הייתה קיימת במערב העולם היווני, והשפעתה על מחשבת אפלטון היא אחד הנושאים שעוד נדון בו בהמשך הקורס. נמסר לנו גם, שהוא נסע למצרים וסייר בה זמן מה. אי אפשר לאמת או להכחיש סיפור זה, אך ישנם כמה רמזים בכתבי אפלטון לידיעה על הנעשה במצרים, ידיעה הנראית לנו כשאובה ממקור ראשון ולא מקריאה בספרים.

שתיים או שלוש פעמים בחייו ביקר אפלטון בעיר סירקוסי, ושם נפלה בחלקו הזדמנות מיוחדת במינה. היה שם טיראן (רודן), דיוניסיוס הראשון, אדם שהשתדל למשוך לחצרו אנשי ספרות, מדע ופילוסופיה כאפלטון, כדי לשוות לחצרו דמות של חצר נאורה, שעוסקים בה בעסקי מדע, תרבות וספרות.

אפלטון הגיע לחצרו של דיוניסיוס בפעם הראשונה כנראה בשנות ה-80 של המאה ה-4, ומצא בה את בן-אחיו של הטיראן הזה, את דיון, איש צעיר, שהתעניין במיוחד בפילוסופיה. פגישותיו ושיחותיו עם אפלטון הביאו אותו לידי כך, שהוא נמשך יותר לפילוסופיה והשתוקק להיות תלמידו של אפלטון. בנסיבות שאינן ברורות לנו, החליט הרודן דיוניסיוס שההשפעה הזאת איננה טובה או מועילה בשבילו; אולי משום שחשש שאפלטון מנסה לחנך את דיון להיות מושלה של סיציליה במקומו של דיוניסיוס עצמו. האגדה מספרת (ויש לי הרושם שאין זו רק אגדה, שכן מספר מקורות מוסמכים חוזרים על סיפור זה), שדיוניסיוס מכר את אפלטון כעבד לסוחר עבדים מספרטה, שבמקרה חנה בסירקוסי. אותו סוחר עבדים הביא אותו לעיר איגינה, והעמיד אותו שם למכירה בשוק העבדים, אך אחד מחבריו של אפלטון, מתלמידיו האחרים של סוקרטס, איש מגרה שהזדמן למקום, ראה את אפלטון בשוק העבדים ופדה אותו. כשחזר אפלטון לאתונה, החזיר לו את הכסף שבו פדה אותו. אניקריס (זה שמו) סירב לקבל את הכסף וביקש מאפלטון שיקדיש אותו להוראת הפילוסופיה. אפלטון קנה בית עם גן ליד הגימנזיום (מרכז להתעמלות ותרבות) שנקרא האקדמיה, מחוץ לאתונה, ובבית הזה לא רק גר, אלא אף התחיל ללמד תלמידים, ולעסוק במחקר ובהוראה. במשך השנים הפך הבית הזה למוסד "האקדמיה", שהיא אולי האסכולה הפילוסופית הראשונה ביוון עצמה.

במקום זה חי אפלטון רוב שנותיו ועסק בהוראת תלמידים. דרכי ההוראה אינם ברורים לנו, אבל מתוך המקורות מתקבל על הדעת שלא היו אלה "הרצאות פרונטליות" כפי שנהוג בימינו, אלא בעיקר שיחות עם תלמידים, כשאפלטון מעלה לפניהם בעיות, מפריך תשובות שלהם ומנסה להביאם לידי כך שיגיעו לתשובות בכוחות עצמם. זה אחד הדברים שעוד נעסוק בהם הן בקשר לסוקרטס והן בקשר לאפלטון - על התלמיד להגיע לתשובה, אבל בכוחות עצמו ולא על-ידי תשובות הניתנות לו על-ידי המורה.

נוסף לכך, ריכז אפלטון סביבו באקדמיה מספר אנשים שעסקו במחקר בתחומים שונים, ובעיקר מתמטיקאים ואסטרונומים, שגם הם, כנראה, עזרו לתלמידים ללמוד מקצועות כמתמטיקה, אסטרונומיה וכמה ממדעי הטבע האחרים, שיש בהם סיוע ללימוד הפילוסופיה.

אפלטון ביקר בסיציליה עוד פעמיים. על הביקורים האחרים אנו יודעים אפילו פחות מאשר על הביקור הראשון, והאגדות מרובות על ההיסטוריה. ידוע לנו, שדיון הגיע לאתונה באחד הימים, הצטרף לאקדמיה, והיה אחד מתלמידיו של אפלטון. ייתכן, שבביקורו השני של אפלטון ניסה דיון לחזור לסירקוסי ולהשתלט עליה בעזרתו - או לפחות ללא התנגדות מצדו – של אפלטון.

בביקור השלישי, מסופר לנו, שדיון הגיע לסירקוסי, שאז משל בה כבר דיוניסיוס השני. דיון ניסה להשתלט על סירקוסי בעזרת צבא ונהרג בקרב. עד כמה דברים אלה הם היסטוריים? ההיסטוריונים עצמם חלוקים כל כך, בפרט שהמקור העיקרי לסיפור זה הוא עדיין האיגרת השביעית המיוחסת לאפלטון, ורוב החוקרים בימינו סבורים שאיגרת זאת לא נכתבה על-ידי אפלטון עצמו.

אפלטון אף המשיך ללמד תלמידים באתונה. רבים מתלמידיו הפכו אחר כך לחברי האקדמיה בזכות עצמם, או לפילוסופים שהקימו אסכולות אחרות בזכות עצמו באתונה או במדינות אחרות בעולם היווני.

הפעילות העיקרית שדרכה מוכר לנו אפלטון היא, כמובן, כתיבת הדיאלוגים, שארכה כ-40 שנה או יותר, לפחות מסוף שנות ה-90 של המאה ה-4 לפני הספירה ועד למותו של אפלטון ב-348/7. עם מותו, הדיאלוג האחרון שלו, הארוך ביותר - "החוקים" - עדיין לא היה גמור בנוסח האחרון. הנוסח בו הגיע אלינו עדיין הוא ראשון או שני, ולא הנוסח האחרון והמלוטש, שאפלטון היה מוציא לשוק הספרים, כדרכו, לאחר עריכה וכתיבה מחדש.

אפלטון לא חי בחלל ריק. הוא נולד, כפי שמציינים כבר הביאוגרפים העתיקים, בשנת מותו של פריקלס, המדינאי הגדול של אתונה - כלומר, בשנה השנייה למלחמה הפלופונזית הגדולה; אותה מלחמה פלופונזית שכולנו זוכרים אותה, ושהייתה לא סתם מלחמה בין מדינה יוונית אחת לאחרת, עם מספר בעלות ברית שמצטרפות לצד זה או אחר, אלא המלחמה הגדולה הראשונה בין שני גושים. בפעם הראשונה בהיסטוריה היוונית נלחמו שתי אימפריות - האימפריה הספרטנית והאימפריה האתונאית - זו בזו; וכפי שמנסח זאת ההסיטוריון של אותה תקופה, תוקידידס, נחלק כל העולם היווני לשניים: אלה שהצטרפו לאתונה ואלה שהצטרפו לספרטה, או לפחות אלה שתמכו באחד משני הצדדים.

מלחמה זאת לא הייתה סתם מלחמה בין שתי מעצמות, שכל אחת מהן רצתה לבסס או לשמור את עצמתה ואת האימפריה שלה, ואף לא סתם מלחמה, כפי שנראה מכמה מספרי ההיסטוריה, בין מעצמה יבשתית כספרטה ובין מעצמה ימית כאתונה. היה בה יותר מזה: ספרטה ייצגה, למעשה, את הערכים הקדומים של החברה היוונית. היא הייתה חברה שהמשטר בה היה פשרה בין מלך, מועצת זקנים ואספת העם. גם אספת העם הייתה רק אספה של האזרחים הספרטניים במלוא מובן המלה, ששלטו על מספר רב ביותר של אנשים שלא היו אזרחים כלל. דרך החיים של ספרטה הייתה דרך חיים המבוססת על שירות בצבא, ביצוע פקודות וקיום החוקה העתיקה ללא שינויים, ואילו אתונה הייתה - כפי שקורא לה פריקלס בנאומו הידוע בספר השני של תוקידידס - בית הספר של כל יוון.

כשנולד אפלטון, כבר הייתה אתונה דמוקרטיה יותר מ-80 שנה, והיא עברה מספר ניסויים, שינויים בשלטון ומהפכות, שהן גורלה של כל מדינה בה מנסים לתת לכל האזרחים החופשיים את הרשות להשתתף בשלטון, מעשה יום-יום. המלחמה נסתיימה בניצחונה הצבאי של ספרטה ובמפלה צבאית של אתונה; אך הדמוקרטיה האתונאית לא הפסיקה להתקיים. היא חודשה זמן מה לאחר המלחמה הפלופונזית, והמשיכה להתקיים במתכונת דומה לזאת שהייתה קיימת לפני המלחמה הפלופונזית כל ימי חייו של אפלטון.

אחת הבעיות שעמדו בפני אפלטון (כאיש, ולא רק כפילוסוף) היא בדיוק אותה בעיה של המשטרים השונים: מה המשטר העדיף, והאמנם הדמוקרטיה שאפלטון גדל עליה (למרות שגדל עליה כנצר למשפחה אריסטוקרטית) היא צורת השלטון הטובה ביותר לאדם או לא . איני יודע אם שמתם לב לכך שעד כה לא אמרתי דבר בכל הסקירה הביאוגרפית על כך שאפלטון נטל חלק בחיים הפוליטיים של אתונה, והסיבה לכך היא פשוטה. תהיה אשר תהיה האמת על ניסיונותיו להשתתף בפוליטיקה של סירקוסי בסיציליה, הרי באתונה לא השתתף אפלטון כלל בחיים הפוליטיים. הוא ישב באקדמיה ועסק בהוראה ובכתיבה. היו לו חיי חברה. הוא אהב לארח אנשים בביתו לארוחות ערב, וארוחות הערב של אפלטון היו מפורסמות בעולם היווני: היה כדאי להיות מוזמן לארוחה כזאת. אך בפוליטיקה של אתונה עצמה לא התערב; לפחות לא באופן מעשי. אמנם נראה עוד, כשנעסוק בכמה מן הדיאלוגים הנוגעים בבעיות פוליטיקה ומשטר, שאפלטון דן בהם, בין היתר, גם בפוליטיקה של אתונה. אולי כאן אחד ההבדלים העיקרים בין סוקרטס לאפלטון. סוקרטס היה מוכן לצאת לרחוב ולהתווכח עם כל אדם ואדם על כל בעיה פילוסופית, כולל בעיות פוליטיות. אפלטון ישב לו באקדמיה, ומה שהיה לו לומר, אמר רק למעטים שהיו מוכנים לבוא וללמוד אצלו, ולאותם אנשים שהיו מוכנים לקרוא את הדיאלוגים שפירסם בשוק הספרים היווני. לעם של אתונה לא הייתה לאפלטון בשורה. מי שרצה לשמוע את בשורתו (אם הייתה לו) , היה צריך להטריח את עצמו וללכת לשמוע או לקרוא.

עד כה דנו באפלטון עצמו, בחייו וברקע ההיסטורי של חייו. אך ארוכה עדיין הדרך לפני שנוכל להתחיל לקרוא את אפלטון עצמו ולנתח אותו. בפרק הבא אדבר על הפילוסופים שקדמו לאפלטון, אותם הפילוסופים שקוראים להם פילוסופי הטבע הפרי-סוקרטיים, שאפלטון מתייחס אליהם בכתביו, אם כי לעתים קרובות יחס שלילי; וכמובן באותם אנשים שאפלטון עדיין הכיר אותם כשהיה צעיר - הסופיסטים, ואותו אדם ששינה את כל אורח חייו של אפלטון והפך אותו לפילוסוף - סוקרטס. עליהם נדבר בפרק הבא - ועל סוקרטס עוד נמשיך ונדבר בכמה מן הפרקים הקרובים.