בספטמבר 1976 מת מאו טסה-דונג והוא בן 83. מאחוריו למעלה משישים שנות פעילות פוליטית, שבארבעים מהן שימש כיושב-ראש המפלגה הקומוניסטית הסינית, וכמנהיגה של הרפובליקה העממית הסינית. מאו שייך לדור של מנהיגים-נפילים אשר הנהיגו את מדינותיהם במשך תקופה ממושכת ביותר. לסוג זה של מנהיגים, בפרט במשטרים קומוניסטיים, נוצרה תדמית של מנהיגים אבסולוטיים, שדבריהם אינם ניתנים לערעור. במציאות פני הדברים שונים, ולא רק לגבי מאו.

דרכו של מאו להנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית לא היתה סוגה בשושנים. גם לאחר שהוכר כמנהיג המפלגה, באמצע שנות ה-30, נאלץ להאבק הן נגד אויבים מחוץ כגון היפנים, הלאומנים בראשותו של צ'יאנג קאי-שק, האמריקנים, ומאוחר יותר הרוסים ואויבים אחרים, והן נגד אויבים מפנים, ובראש וראשונה בתוך המפלגה הקומוניסטית הסינית גופא.

פרשת חייו של מאו משקפת פרשת חיים של מנהיג שהגיע לשיא יכולתו, השפעתו והתפתחותו בתקופה של מלחמה ומאבק מהפכני, ואשר בעקבותיה נאלץ להתמודד ולהילחם בשיגרה היום-יומית של בניין אומה ופיתוח כלכלי וממלכתי. המפלגה הקומוניסטית הסינית, בהשפעת כמה ממנהיגיה האחרים, הסתגלה בקלות יחסית לתמורות שהתחוללו. מאו, שנכשל בהסתגלותו האישית, שאף לסגל את המציאות לתפישותיו המהפכניות והאידיאולוגיות וליישם את ניסיונו מתקופת המלחמה לתקופת ההתבססות והרגיעה. על רקע זה התפתח סכסוך בין המנהיג לבין המפלגה. הסכסוך הפך לקרע, אשר התרחב עד כדי ניתוק, שהגיע לשיאו בתקופת "המהפכה התרבותית", כאשר מאו הרס את המפלגה אשר יצר, טיפח והנהיג במשך עשרות שנים - הרס כדי לבנותה מחדש.

מבחינה זאת דומה גורלו של מאו לגורלם של מנהיגים גדולים אחרים אשר הגיעו לשיא יכולתם דווקא בתקופה של מלחמה ומאבק, ונכשלו בצורה זו או אחרת בתקופת השלום, כאשר נתקלו בצרות מוחין ובקטנות היום-יום. תכונה נוספת המאפינת מנהיגים אלה היא חוסר יכולתם להכשיר לעצמם יורשים בעלי שיעור קומה; הרעיון שמישהו מסוגל לרשת את מקומם הוא בלתי נסבל לדידם, ולכן צמח אחריהם דור של הנהגה בינונית. כאלה היו, למשל, צ'רצ'יל ודוד בן-גוריון, וכמותם היה גם מאו טסה-דונג.

מאו חזה מבשרו את תהליך השינוי שחל בסין בתקופת המעבר שבין המסורת למודרניות. הוא נולד בסוף דצמבר 1893, וילדותו עברה עליו בימיה האחרונים של השושלת הסינית המסורתית האחרונה. דורו צפה בשינויים החברתיים והכלכליים שעברו על סין באותה עת. ביטוי מובהק לשינויים שהתחוללו היתה פשיטת הרגל של החינוך הקונפוציאני, התפוררות המשפחה המסורתית, וירידת סמכות האב. מאו עזב את בית הוריו וברח בגיל צעיר במטרה לרכוש חינוך מודרני.

מלכתחילה, היתפסותו של מאו למרקסיזם לא נבעה מהכרה פוליטית מוקדמת, אף לא מן החיפוש אחר פתרון למציאות הסינית; היא נבעה בעיקר מהשפעה אישית מצד ידידים ומצד מורים, השפעה שדחפה אותו לרעיון הקומוניסטי. בשנת 1921 הוא היה בין קומץ המיסדים של המפלגה הקומוניסטית הסינית. מאותו זמן התפתח יחס גומלין דיאלקטי בין מאו לבין המפלגה, יחס שהיה לעתים חיובי ולעתים שלילי, לעתים מקרב ולעתים דוחה, ואשר התקיים עד יום מותו.

בשנות העשרים המוקדמות היו היחסים בין מאו לבין המפלגה חיוביים. באותה תקופה פעלה המפלגה הקומוניסטית הסינית תחת השפעה סובייטית חזקה מאוד, ומאו, כמו יתר חבריו במפלגה, הלך בתלם הרוסי אשר נכפה מבחוץ. הגישה הסובייטית הכתיבה הישענות על הפועלים העירוניים ויצירת "חזית מאוחדת" עם הבורגנות. המשמעות המעשית היתה שיתוף פעולה עם המפלגה הלאומנית, בהנהגת סון יאט-סן ואחריו צ'יאנג קאי-שק. באותה עת מילא מאו שורה של תפקידים ארגוניים, הן במפלגה הקומוניסטית והן במסגרת המפלגה הלאומנית, אלא שלא חש עצמו בנוח בנסיבות אלו. בסוף שנות העשרים, לאחר שסבב בכמה מחוזות והכיר מקרוב את מצבם של האיכרים ואת הפוטנציאל המהפכני העצום הטמון בהם, הגיע מאו למסקנה שהאיכרים חייבים להיות יסוד המהפכה בסין. בתודעתו של מאו היתה זו תפנית מחשבתית ומעבר מאוריינטציה של מהפכת הפרולטריון העירוני אל מהפכת האיכרים. אך גישה זו היתה בלתי מקובלת לחלוטין על המפלגה הקומוניסטית הסינית ועל שליטיה במוסקבה. דעותיו השונות של מאו הביאו לקרע הראשון בינו לבין המפלגה, והוא נאלץ לסגת אל פנים הארץ, לאזורים הרריים פנימיים המרוחקים ממרכזי השלטון הלאומני וממרכז המפלגה כאחד. באזורים כפריים אלה בנה מאו בסיס מהפכני, בסיס אשר באמצעותו ניסה ליישם את תפישותיו בדבר חשיבותם של האיכרים ושילובם במהפכה. אז גם פיתח יסוד חשוב נוסף באסטרטגיה שלו: הקמה צבא גרילה, שייחודו בהכרה פוליטית עמוקה, ובמודעות לבעיות הסיניות. הצבא הסיני של מאו, שהוא גרעין הצבא הסיני של היום, יצר קשר הדוק עם האוכלוסייה, קשר שבלעדיו לא יכול היה להתקיים. וכמובן, פותחה שיטת לחימה מיוחדת המבוססת על ניידות וגמישות, תנועה מהירה, התקפות פתע ונכונות לבצע נסיגות. אלה היו המאפיינים החשובים ביותר בתפיסותיו ובמעשיו של מאו, והם שהביאוהו מאוחר יותר לשלטון.

שעה שמאו ביסס את השפעתו באזורים הכפריים, נחלה המפלגה הקומוניסטית שורה של תבוסות ומפלות בניסיונותיה ליזום מהפכה עירונית. כשלונות אלה אילצו אותה לסגת הרחק אל האזורים שבשליטתו של מאו. חרף כשלונותיה ומנוסתה התמידה המפלגה באיבתה לרעיונותיו של מאו, אם כי היתה מלאת הערכה לכוח הצבאי שהקים. כדי להשמיד כוח זה ואת המפלגה יזם צ'יאנג קאי-שק כמה "מסעות השמדה", שנכשלו. אולם באוקטובר 1934, תחת לחץ בלתי פוסק של צבאות הלאומנים, שנעזרו גם ביעוץ גרמני, נאלצו הקומוניסטים לסגת ב"מסע ארוך" צפונה. היתה זו סאגה עצומה, שבה צעדו הקומוניסטים במשך למעלה משנה מרחק של אלפי קילומטרים. במהלך המסע, בחורף 1935-1934, ובנסיבות שעד היום אינן נהירות בתכלית, הפך מאו להיות מנהיג המפלגה הקומוניסטית. כל מנהיגיה הקודמים של המפלגה היו מנהיגים מטעם מוסקבה ואילו מאו היה הראשון שלא זכה בגושפנקא סובייטית. לרעיונותיו של מאו, שלא היו מקובלים על הרוסים, נוספו יסודות חדשים, שהתגבשו במהלך המסע. אחד מהם - האמונה שהאדם, אם הוא מאורגן בצורה נכונה וחדור הכרה פוליטית מתאימה, מסוגל להתגבר על איתני הטבע ואף על מכשולים עצומים אחרים, ואין דבר אשר יעמוד בפניו. יסוד אחר המתגבש במחשבת מאו בסוף שנות השלושים, עם ראשיתה של מלחמת סין-יפן, הוא היסוד הלאומי. יסוד זה היה קיים עוד לפני המסע והוא בא לידי ביטוי בקשרים שנרקמו עם המפלגה הלאומנית בשנות העשרים, ואף בניסיונות לשלב ולשתף את כל המעמדות החברתיים בתהליך המהפכני באזורים הכפריים-ההרריים שהיו בשליטת מאו. אולם בתקופת המלחמה נגד יפן הופך מאו את המפלגה למוקד להזדהות לאומית מצד כל שכבות החברה.

לאחר שהתבסס בשלטון באזור ינאן שבצפון מערב סין, התפנה מאו לראשונה מאז החל את פעילותו הפוליטית, ללימוד, לקריאה, לעיון בכתבי המרקסיזם-לניניזם, וכמובן - לכתיבה. בשנים אלו,1945-1937, הותיר את ענייני היום-יום במפלגה ובצבא בידי אנשיו-נאמניו. תקופה זו היא התקופה הפוריה ביותר במחשבתו של מאו, תקופה בה התגבשו גיבוש כמעט סופי הרעיונות המרכזיים במחשבתו. בשנים 1944-1942 ניסה מאו לראשונה להחיל את הרעיונות האלה על המפלגה ועל האוכלוסייה ששלט בה באותן שנים. ניסיון זה היה מבוסס על הכרתו של מאו שניתן לשנות ולשפר את טבע האדם, לטעת בו את ההכרה הפוליטית הנכונה, ואין שום צורך לחסל יריבים או אנשים בעלי דעות מנוגדות. אותו יחס העניק מאו גם ליריביו הפוליטיים. כך, בניגוד לגישתו של סטלין, לא היו בסין חיסולים פיסיים של מנהיגים אשר לא קיבלו את דעתו של מאו או את הדעות הדומיננטיות במפלגה. גישתו של מאו היתה שגם אנשים אשר אינם מקבלים את דעותיו, יכולים לתקן את מחשבתם ויכולים לתרום בצורה זו או אחרת למאמץ הלאומי, בין אם זה מאמץ מלחמתי או מאמץ כלכלי וחברתי. ביטוי מובהק לכך היה במשפט שאמר: "בן-אדם אינו בצל. אם עורפים את ראשו, לא יצמח ראש חדש". דפוסים אלה בהנהגתו של מאו במישור הלאומי, הארגוני, החברתי-כלכלי והאסטרטגי-צבאי, הם אשר היקנו לקומוניסטים את הניצחון במלחמת האזרחים והביאו להקמת הרפובליקה העממית הסינית, באוקטובר 1949.

ב-1949 מתחיל שלב חדש בסין בכלל, ובפרשת חייו של מאו בפרט. הבעיות החדשות שניצבו בפני מאו שוב אינן בעיות של מלחמה ושל איחוד הארץ אלא בעיות יום-יומיות של שיקום ופיתוח. המשימה העיקרית היתה בתחום הכלכלי-חברתי, והשאלה היתה באיזו דרך ללכת, מהו מודל הפיתוח הרצוי לסין? בנושא זה היה לקומוניזם הסיני ניסיון מצומצם ביותר ומניסיונם של אחרים ניתן היה להיעזר רק בניסיון הסובייטי. ברית-המועצות היתה הגורם היחידי באותו זמן, שיכול היה לשמש מודל לפיתוח סין, וגם לספק את הסיוע הנחוץ לכך.

וכך, בשלהי 1949, יוצא מאו מגבולות סין, לראשונה בחייו. הוא בא לברית-המועצות וחותם שם (בפברואר 1950) על ברית ידידות והגנה בין שתי הארצות, שתוקפה יפקע רק ב-1980. יחסו לסטלין היה סלחני וחשדני כאחד, ואופייני לגישתו לבני-אדם לרבות יריבים פוליטיים. מחד גיסא היה מודע למשגים החמורים ולמחדלים שעשה סטלין בכל הנוגע להתפתחות המפלגה הקומוניסטית הסינית; מדיניותו של סטלין בשנות העשרים והשלושים כמעט דחפה את המפלגה הקומוניסטית הסינית אל עבר פי פחת. מאידך גיסא מאו היה מודע לתרומת סטלין לבניין הסוציאליזם, לתיעוש העצום בברית-המועצות ולביסוסו של המשטר הקומוניסטי. מבחינה זו הלם המודל הסובייטי את צרכיה הכלכליים-החברתיים של סין באותו זמן. היסודות העיקריים במודל זה היו: ריכוזיות, פיקוח מלמעלה, מערכת ניהול ביורוקרטית ודגש על ארגון, מדיניות פרגמטית ואליטיזם - הכשרת אנשים בעלי מקצוע. את המודל הזה קיבלו הקומוניסטים בשנות ה-50 המוקדמות מרצון או מחוסר ברירה.

עד מהרה חש מאו שהדרך הזאת מביאה לסטייה חמורה ביותר מהעקרונות המהפכניים, כפי שפיתח אותם בשנות ה-30 וה-40. האכזבה מן המודל הסובייטי היתה גם נחלתם של כמה מבכירי הכלכלנים, שראו בדאגה את הקצב המהיר מדי של התיעוש לעומת הזנחת החקלאות. אבל בעיקרו של דבר ראתה המפלגה בחיוב את הדרך הסובייטית ובפרט את היבטיה הפוליטיים. וכך, באמצע שנות ה-50, מתחיל להתפתח הקרע בין מאו לבין המפלגה. המפלגה גם הושפעה מאוד מתהליך הדה-סטליניזציה אשר יזם כרושצ'וב בקונגרס ה-20 של המפלגה הסובייטית, בפברואר 1956. לתהליך זה היו השלכות חמורות ביותר על מעמדו של מאו בתוך סין. המפלגה הסינית חששה מהיווצרות תופעות סטליניסטיות דומות לאלו שנוצרו בברית-המועצות, וזאת למרות שהמצב בסין היה שונה לחלוטין: מאו כמנהיג היה טיפוס שונה לגמרי מסטלין - הוא שיתף את יריביו ולא שלט שלטון יחיד. אף על-פי כן נקטה המפלגה שורה של צעדים נגד מאו ולמעשה, מאז 1956 נעשה מאו מבודד ומנוטרל במפלגתו.

כדי להחזיר את סין למסלול המהפכני וכדי לחזק את מעמדו הפוליטי, יזם מאו בסוף שנות ה-50 את מה שקרוי "הקפיצה הגדולה קדימה". היה זה ניסיון אדיר, יחיד במינו, ראשון ואחרון בהיסטוריה של הקומוניזם הסיני, ומטרתו היתה לפתח את סין מבחינה כלכלית תוך כדי שינוי חברתי מהפכני, ולהקפיץ אותה במהירות אל העידן המודרני. אחת הכוונות, למשל, היתה להדביק תוך 15 שנה את בריטניה בייצור פלדה ובתעשייה בכלל. "הקפיצה" לא התבססה על המודל הסובייטי, אלא על ההנחה שאותו ניסיון מהפכני סיני משנות ה-30 וה-40 ניתן ליישום גם לצרכים של פיתוח כלכלי ומודרניזציה, הווה אומר: התבססות על משאבים אנושיים, על כוח-אדם, על תמריצים אידיאולוגיים ולא חומריים, על דה-צנטרליזציה ולא על צנטרליזציה, על ספונטניות ועל יוזמה פוליטית. הניסיון הזה, שארך זמן קצר בלבד, הסתיים בעצם בשואה כלכלית וחברתית, שכתוצאה ממנה ספג מאו מהלומה פוליטית.

בעקבות הכישלון של "הקפיצה הגדולה קדימה" גברה הביקורת על מאו. ב-1959 הוא פרש מתפקיד יושב-ראש הרפובליקה, תפקיד המקביל לנשיא, ובשנות ה-60 המוקדמות מנת חלקו היא - קיתונות של לעג ושל זילזול, הבאים לידי ביטוי עקיף מצד אינטלקטואלים רבים, במחזות, במאמרים ובספרות. הביקורת לא היתה ישירה. היא השתמשה בדוגמאות ובדימויים מסורתיים, אלא שלאיש לא היה ספק למי הכוונה. אותם אינטלקטואלים יכלו להרשות לעצמם לתקוף את מאו, משום שידעו שכמה ממנהיגיה הבכירים של המפלגה הקומוניסטית הסינית עומדים מאחוריהם ותומכים בעמדתם.

גם המפלגה פיתחה מסכת יחסים חדשה בינה לבין מאו. במקום לתקוף אותו במישרין או לבקר את דעותיו, היא הביעה הסכמה למדיניותו כלפי חוץ, וקיבלה אותה בניסוחה הקיצוני, המהפכני-האידיאולוגי. אבל כאשר הגיעו הדברים לשלב של ביצוע, התעלמה המפלגה מהוראותיו של מאו, שינתה אותן או פירשה אותן כדרכה. התוצאה היתה שלקראת אמצע שנות ה-60 חש מאו שסין שוב סוטה סטייה חמורה ביותר מהמסלול המהפכני. זהו הרקע ל"מהפכה התרבותית" שפרצה בסין בספטמבר 1965 וארכה עד סתיו 1968.

"המהפכה התרבותית" (שראשיתה במאבק באינטלקטואלים שמתחו ביקורת על מאו) היא אולי פרשת-הדרכים החשובה ביותר בהתפתחותה של הרפובליקה העממית הסינית. בעיקרו של דבר היה זה מאבק נרחב ביותר של מאו ושל תומכיו לטיהור המפלגה ולשינוי פני החברה כולה, כשהמטרה היא: תיקון המפלגה, עריכת רפורמות, והחדרה מחודשת של ערכים אידיאולוגיים. וזאת כמובן במקביל להחזרת מאו לעמדת הנהגה פוליטית מרכזית במפלגה בגירסתה החדשה. ל"מהפכה התרבותית" בשלביה הראשונים נילוו תופעות שונות, אשר החשובה בהן היתה הגברה עצומה של פולחן האישיות של מאו. בשנות "המהפכה התרבותית" פורץ פולחן האישיות של מאו את כל הגבולות הידועים והמקובלים.

אפשר לנחש, ויש על כך כמה עדויות, שאחד המוטיבים אשר הניעו את מאו לנקוט צעד מהפכני דרסטי זה, היה החשש מפני המוות. בשנים 1965-1964 סבר מאו שימיו ספורים, ושבעצם לא נותר זמן רב כדי להחזיר את סין למסלול המהפכני ולממש את הערכים האידיאולוגיים. היה צורך לחנך במהירות דור חדש, דור המשך, ולהקנות לו את אותו ניסיון מהפכני שחסר לו בעבר. לצורך ביצוע התהליך הזה נעזר מאו תחילה בצבא, וכן בגוף חדש, אותו הקים אז ושכונה: "המשמרות האדומים". אלו היו חבורות צעירים נלהבים (שמנו מיליונים), אשר עזבו את בתי הספר, את האוניברסיטאות, את המפעלים וכד' וסבבו ברחבי סין, כשהם תוקפים את מנגנוני המפלגה, את הקדרים הוותיקים ואת "אויבי מאו". לחצם לתיקון המפלגה לא הואיל, למעשה, כיוון שזו גילתה התנגדות והדפה את הביקורת. התנגדות זו הביאה את מאו למסקנה שיש צורך להרוס את המפלגה כדי לבנותה מחדש. מלאכת ההריסה בוצעה בנאמנות, על-ידי "המשמרות האדומים", אולם אלה, בהתלהבותם המהפכנית, נכשלו במלאכת הבנייה והביאו את סין אל סף האנרכיה. כדי להרגיע את הרוחות ולהשיב את הסדר על כנו הכניס מאו את הצבא לזירה הפוליטית והתערבותו שמה קץ ל"מהפכה התרבותית", בקיץ 1968.

שלוש השנים שלאחר "המהפכה התרבותית" עומדות בסימן מאמציו של הצבא למנוע את שיקומה של המפלגה. הצבא, מרגע שטעם את טעם השלטון והעליונות הפוליטית, מיאן להיפרד ממוסרות השלטון. כתוצאה מכך החל מאבק בין מאו לבין שר ההגנה לין פיאו, שהיה גם יורשו המיועד. כמו בעבר, גם הפעם עלה בידי מאו לגייס תמיכה ובסתיו 1971 נעלם לין פיאו מן הזירה הפוליטית (יורשו הקודם של מאו, ליו שאו-צ'י, הודח במהלך "המהפכה התרבותית").

סילוקו של לין פיאו והירידה בנוכחות הצבאית בפוליטיקה הסינית הביאו לחידוש המאבק המסורתי בין האגף המתון לאגף הקיצוני במפלגה. בעוד שהאגף המתון נשען על מנגנון המפלגה, על הממשלה, על המערך הכלכלי ועל חלק ניכר מן הקצונה של הצבא, נשען האגף הקיצוני על בני הנוער, על המיליציה, על פועלים עירוניים, על מערכת החינוך, על התרבות ועל התעמולה - ובעיקר על הגיבוי מצד מאו. מאו באמצע שנות השבעים מנותק במידה רבה מן המציאות ומשמש כעין "תעודת ביטוח" ביד הקיצונים, בפרט באמצעות אשתו ג'יאנג צ'ינג. במחצית השניה של 1976 מגיעה השפעת הקיצונים לשיאה; בהשראתה בוחר מאו ביורשו השלישי, הואה גואו-פנג, דמות בינונית, חיוורת ובלתי מוכרת. אין ספק שהקיצונים ראו בו כלי שרת לעתיד; בעת בחירתו לא היה מזוהה עמם לחלוטין ולכן בחירתו לא עוררה התנגדות רבתי מצד המפלגה.

כל מערכת השיקולים וההשגים של האגף הקיצוני התמוטטה לפתע בספטמבר 1976 כאשר מאו טסה-דונג מת. מותו חשף את חולשתם של הקיצונים, שמאו היה, כך מסתבר, משענתם העיקרית. רבים מאלה שתמכו בו בעבר ביכרו להצטרף לקואליציה החדשה שייצגה את הכוחות המתונים. אלה החלו נוקטים מדיניות פרגמטית בחברה ובכלכלה, בצבא ובתרבות, אשר במקרים רבים מאד מנוגדת לגמרי לתפישותיו של מאו. יתר על כן, ההנהגה החדשה פתחה במצוד ובמסע הדחות נגד שרידי הקיצונים, ואף מתחה ביקורת קשה על מדיניותם, ובעקיפין על מדיניותו של מאו עצמו.

מאו, מפרספקטיבה של 1979, הפך להיות דמות שנויה במחלוקת בתולדות הקומוניזם הסיני. על תרומתו למהפכה שהביאה את הקומוניסטים לשלטון אין עוררין; שנות השלושים והארבעים היו שעתו הגדולה וספק רב אם בלעדי מנהיגותו היו הקומוניסטים הסיניים מגיעים להישגים שאליהם הגיעו. אולם באשר לתקופה שאחרי 1949, ברור שמאו לא היה מנהיג אהוב; הוא היה נערץ ומכובד ובו בזמן גם שנוא ומרתיע. ניסיונותיו לשינוי טוטלי של האדם והחברה עלו בתוהו, אבל תוך כדי כך הביאו תהפוכות, אי יציבות וסבל רב לאוכלוסייה ובעיקר בלמו, במשך כשני עשורים, את התפתחותה ואת התקדמותה הכלכלית של סין.