הפורטוגלים הניחו את היסודות למסעות התגליות האירופיים כאשר חתרו לחקור את חופי אפריקה בחיפוש אחר זהב, עבדים, פאגאנים שניתן לנצר אותם, או מלכויות נוצריות שבעזרתן ניתן לאגף את המצור המוסלמי. אבל במרוצת הזמן, בייחוד אחרי אמצע המאה ה-15, נולד הרעיון לחפש נתיב ישיר ל'הודו'. 'הודו' היתה בפיהם שם כללי למזרח הרחוק, למחוזות הרחוקים שהיו מקור התבלינים, ולאו דווקא לציון ארץ הודו עצמה.

בספרים רבים נאמר שהתבלינים היוו מניע עיקרי למסעות התגליות וכך גרמו, בעקיפין או אפילו במישרין, לאירוע הדרמתי כל-כך שאנו מכנים 'גילוי אמריקה'. איך אירע שחומרים זעירים ושוליים לכאורה גרמו לאירועים כה מרחיקי-לכת והרי-גורל? מדוע דווקא פלפל שחור, קינמון, ציפורן וכיוצא בהם דחפו אנשים ומדינות למבצעים כה מסוכנים וכה מסובכים?

כדי להבין תופעה מתמיהה זו יש לספר מעט על התזונה האירופית במאה ה-15, אשר לנו, בני המאה ה-20, קשה עד מאוד לתאר את דלותה. מזונם של בני אירופה היה מבוסס בעיקר על דגנים, מעט קטניות למיניהן, מבחר מצומצם מאוד של ירקות ופירות, בעונתם בלבד כמובן, ומוצרי חלב. בשר אכלו, ואפילו בכמויות גדולות באופן יחסי, אך על-פי רוב בסתיו (כאשר היו שוחטים את הבהמות, שהרי בחורף חסר מזון לבעלי-החיים), ובעיקר העשירים, ולא כלל האוכלוסייה; לעתים קרובות היה הבשר מקולקל, שכן אמצעי השימור היו מוגבלים. המשקאות ששתו היו בעיקר יין ושיכר עשוי מדגנים. המים היו מסוכנים לשתייה, והמשקאות החמים שאנחנו רגילים בהם היום לא היו מוכרים לבני אירופה.

התבלינים הם שהפכו את התזונה העלובה לנסבלת. בהיותם יקרי המציאות שימשו קריטריון להבחנה בין מזונם של העניים למזונם של העשירים, ועל כן גם הפכו לסמל מעמד ולמשאת נפש. ראוי לציין, שהמושג 'תבלינים' לא היה מוגבל למזון, אלא שימש שם דבר בעל משמעות רחבה יותר, סמל לכל מוצרי המותרות של המזרח הרחוק: בשמים, חפצי אמנות, בדים יקרים, אבנים יקרות, שנהב, תכשיטים - כל אותם מוצרים שאירופה הנחשלת לא היתה מסוגלת לייצר ונאלצה לרכוש ולייבא מאסיה.

מן התבלינים נדפו הניחוחות של מחוזות העושר, מחוזות העידון, חיי הפאר וההדר. דרכי היבשה אל המחוזות הללו, לרבות 'דרך המשי' הנודעת, נותקו למעשה במאה ה-14, הן בעקבות נפילת האימפריה המונגולית ועליית שושלת מינג בסין, והן בגלל התעצמותן של ממלכות מוסלמיות, ומאז נפסק המסחר הישיר (שלא היה מעולם אינטנסיבי) בין אירופה למזרח הרחוק. מרקו פולו המפורסם (1324-1254) היה בין האירופים האחרונים שהגיעו למזרח וחזרו לאירופה. מאז היה המסחר עם המזרח הרחוק תלוי כולו בתיווך המוסלמי; והתיווך המוסלמי נעשה בלתי-צפוי ויקר עד מאוד. אין תימה אפוא שהשאיפה למצוא לו חלופה היתה גורם מדרבן ראשון במעלה לחיפוש אחרי נתיבי ים חדשים.

הדרך הימית שהחלו הפורטוגלים לשרטט במסעותיהם לאורך אפריקה במחצית השנייה של המאה ה-15 לא עמדה בציפיות, היא מתגלה כארוכה, קשה ויקרה מאוד. משום כך קמים באירופה, בשליש האחרון של המאה ה-15, 'משוגעים לדבר', הטוענים בעקשנות כי ניתן להגיע אל המזרח הרחוק בהפלגה מערבה.

החידוש בטענה זו לא היה בכך שחשבו שכדור-הארץ הוא עגול; הנחה זאת היתה מקובלת על כל המשכילים ועל כל יורדי הים באירופה כבר בעת העתיקה. התפישה הקוסמולוגית של אריסטו, ואחריו של הגיאוגרף-האסטרונום ההלניסטי תלמי (פטולימאיוס), היתה מבוססת על ההנחה שהיקום כולו מורכב מספירות, וכדור-הארץ אינו אלא אחת הספירות הללו. תלמי, במאה ה-2 לספירה הנהוגה, חישב את היקפו של כדור-הארץ ושירטט במפותיו קווי רוחב וקווי אורך. לא היה אפוא חידוש בטענה שניתן, להלכה, להקיף את כדור-הארץ ולהגיע מן המערב אל המזרח על-ידי הפלגה מערבה. החידוש בתיאוריות של המאה ה-15 היה בטענה שמבצע כזה הוא אפשרי, ואפילו מעשי, באמצעים שעמדו לרשות בני התקופה. אולם אמונתו של קולומבוס באפשרותו של מבצע כזה, שהסתמכה בעיקר על תיאוריה מפורטת שחיבר הקוסמוגרף הפלורנטיני טוסקאנלי (Paolo Toscanelli), היתה לאמיתו של דבר מבוססת על כמה טעויות קולוסאליות.

ראשית, הוא טעה טעות עצומה בחישוב היקף כדור-הארץ. מכל האומדנים שהכיר בחר קולומבוס (בכוונה, ככל הנראה) את הנמוך ביותר, שהיה קטן בשליש בערך מן ההיקף האמיתי של כדור-הארץ. על כך יש להוסיף את הטעות בהערכת גודלו של האוקיאנוס המפריד בין אירופה למזרח. טעות זו הסתמכה על פסוק בכתבי הקודש, בספרים החיצוניים (בחזון עזרא [ד, מב] נאמר: 'וביום השלישי ציווית על המים להיקוות בחלק הארץ השביעי וששת החלקים הובשת'), לפיו חייב האוקיאנוס בהכרח להיות צר. טעותו השלישית של קולומבוס היתה בהערכה מופרזת של אורכה של יבשת אסיה כלפי מזרח; זו נבעה מן התיאורים של מרקו פולו שאותם הכיר היטב.

בשל חיבור שלוש הטעויות הללו יחד היתה ההערכה של קולומבוס לגבי הרווח בין אירופה לבין הקצה המזרחי של אסיה קטנה לאין שיעור מכפי שהוא במציאות. לפי חישוביו צריך היה הקצה המזרחי של אסיה (שנקרא בפיו 'אינדיה' - הודו - כשם כללי למזרח הרחוק) להימצא במרחק של כ-3,000 מילין ימיים מאירופה (7,000 ק"מ בקירוב), בעוד לאמיתו של דבר נמצאת יפאן במרחק של למעלה מ-20,000 ק"מ מאירופה. כאשר הגיע קולומבוס לאיים הקאריביים, התאים מיקומם בדיוק לחישוביו לגבי המקום שבו אמורים היו להימצא איי יפאן. אם כן, ההישג הגדול של קולומבוס היה מבוסס על טעויות אדירות.

משימתו הראשונה של קולומבוס היתה לשכנע את בני דורו באמיתות חישוביו. אך מלבד זאת היה עליו לגבור על הפחד העמוק שהיה טבוע בספנים מן ההפלגה ללב הים הפתוח. היום אנחנו יודעים שההפלגה מפורטוגל להודו סביב אפריקה היא מבצע קשה, ארוך ומסוכן לאין שיעור מאשר חציית האוקיאנוס האטלנטי. אבל לא כך נראו פני הדברים לספנים במאה ה-15. עוד בעת העתיקה ובמשך ימי-הביניים שיכללו הספנים את שיטות השיט לאורך חופים. המפות המדויקות היחידות ששימשו בימי-הביניים ובמאה ה-15 היו הפורטולאני (Portolani) - מפות שהציגו את קווי המיתאר של החופים - ובאמצעותן יכלו הספנים לקבוע היכן הם נמצאים. יתר סוגי המפות היו למעשה תמונות יפות וסמליות, אך לא היו יכולות לשמש להתמצאות או לניווט.

אמצעי הניווט הלכו והשתכללו. מן המאה ה-13 קיים המצפן, שנעשה יותר ויותר משוכלל ומדויק; קיימים מכשירים לחישוב המיקום על-פי זוויות של השמש ועל-פי מפת הכוכבים; קיימות שיטות למדידת מהירות האונייה, אם כי לא היו מהימנות ללא שעונים מכאניים. האמצעים הללו נטעו אמנם בספנים ביטחון מסוים ביכולתם לקבוע את מקומם בלב ים, אך עדיין לא ביטחון מספיק כדי להרחיק ללב הים הפתוח והבלתי-ידוע.

ההפלגה דרומה לאורך אפריקה היתה במידה רבה מסע חופים לאורך חופיה של אפריקה, שקווי המיתאר שלה הלכו והתבהרו. נוסף על כך, הפלגה דרומה היתה הפלגה על-פי קווי רוחב, שהיו ניתנים לחישוב מדויק ביתר קלות מאשר קווי אורך (וכך עד המאה ה-18). כאשר גילו ספני פורטוגל שדרומה מקו המשווה אין אורבות להם מפלצות והים איננו רותח, הם העזו להרחיק הלאה והלאה. לעומת זאת ההפלגה ללב האוקיאנוס האטלנטי, אל הים הפתוח, אל הבלתי-ידוע, הרחק מכל חוף, לתקופה ממושכת, היתה בחזקת הרפתקה מפחידה ביותר.

קולומבוס צריך היה אפוא לשכנע פטרונים או שליטים שכדאי להשקיע במבצע מפחיד ומסוכן ממין זה. לשם כך היה עליו להוכיח קודם כול שהוא אדם מהימן.

מי היה האיש הזה? מי היה הטיפוס העקשן הזה, שהתרוצץ משנות ה-70 של המאה ה-15 בין חצרות מלכים ונסיכים וניסה 'למכור' להם את הרעיון להגיע להודו בהפלגה מערבה? כיום, אחרי חמש-מאות שנה ומחקרים רבים לאין ספור על קולומבוס, הנסתר לגביו עדיין רב מן הנגלה. דומה, כאילו ביודעין אפף את עצמו במסתורין: קולומבוס שיקר, זייף והעלים, הוא היה איש סודי, שגילה טפח והסתיר טפחיים.

כל אומות העולם מבקשות היום, בדיעבד, לזכות בקורטוב מן התהילה שנקשרה בשמו. לפיכך, קיימות סברות שונות ומשונות לגבי זהותו, מוצאו, והרקע שעליו צמח. בין היתר הועלתה התיאוריה המעניינת לפיה היה צאצא של יהודים מומרים מספרד שהיגרו לאיטליה. סברה זו איננה נופלת מכל האחרות, אבל אף היא איננה ניתנת להוכחה. כל העמים - פורטוגלים, אירים, סקנדינבים – כולם ניסו לאמץ אותו. יש אפילו טענה (מופרכת לחלוטין, כמובן) לפיה היה קולומבוס בן יבשת אמריקה שהגיע לאירופה והראה לאירופים את הדרך חזרה למולדתו.

לאחרונה (1988 בפורטוגלית, 1992 בתרגום לאנגלית) התפרסם ספר עב כרס, פרי עטו של היסטוריון פורטוגלי – בארטו (Mascarenhas Barreto) - המנסה להוכיח באותות ובמופתים שקולומבוס היה לאמיתו של דבר פורטוגלי שנשלח כסוכן חשאי לחצרו של מלך ספרד כדי להסיט בכוונה תחילה את עניינם של הספרדים מן הדרך האמיתית להודו ולהפנותם לחיפושי שווא במערב. ריבוי התיאוריות רק מחזק בנו את ההכרה עד כמה מעטות העובדות המוצקות שבידינו לגבי תהליכים ואירועים שאירעו לפני חמש-מאות שנה.

במרוצת 1992, בעת שהעולם ציין את יובל חמש-מאות השנה לגילוי אמריקה, אפשר היה למצוא בכל עתון ובכל חוברת מדעית או פסוודו-מדעית את כל התמיהות והסברות הללו. אך בסופו של דבר, דומני, מתקבלת ביותר על הדעת היא הסברה שקולומבוס היה בן למשפחה גנואזית בשם קולומבו (בפורטוגל נקרא ,Colóm בספרד - Colón; והצורה הרווחת - Columbus - היא הגירסה הלטינית שהוא עצמו לא השתמש בה מעולם), משפחה של בעלי מלאכה, אורגים, לאו דווקא מן המכובדים והעשירים בעירם. כרבים מבני גילו במדינה של יורדי-ים מסוגה של גנואה, הוא עזב את הבית בגיל צעיר ועלה על אונייה ללמוד את מקצוע הספנות. במשך שנים אחדות שירת קולומבוס על אוניות גנואזיות ועל אוניות של שודדי-ים. ב-1476, ככל הנראה, נטרפה האונייה שבה שירת סמוך לפורטוגל וקולומבוס ניצל והצליח להגיע לחוף. וכך נקלע ספן, שקיבל את הכשרתו על אוניות המסחר של גנואה, אל המעצמה הימית האחרת באותה תקופה. מדינה זו משקיעה באותם ימים את רוב מרצה בהרפתקה הגדולה של תגליות, מסחר בינלאומי וקולוניזציה באיים שכבשה.

בפורטוגל עצמה, ובמושבה הפורטוגלית באיי מדירה, מצא קולומבוס את מקומו. שם כנראה למד לקרוא ולכתוב (כך מוסבר מדוע לא כתב מעולם איטלקית, אלא ספרדית שזורה במלים פורטוגליות רבות), ושם דבק בו חיידק הסקרנות הגיאוגרפית. הוא השתתף כנראה בכמה מסעות לאפריקה; יש סברה שהשתתף גם במסעות לאיסלנד; מכל מקום, היה מעורב מאוד בפעילות הימית של הפורטוגלים.

מצויד בניסיון גנואזי ובניסיון פורטוגלי - השילוב הטוב ביותר להכשרה ימית באותה תקופה - ובידע גיאוגרפי אקלקטי, שליקט מספרים וקטעי ספרים שקרא ברעבתנות רבה, התחיל קולומבוס לחלום על תהילה שיוכל להשיג במימוש השאיפה למצוא נתיב ימי חדש להודו.

חשוב לציין, כי באותה תקופה כבר אי-אפשר היה לנסות לערוך מבצע מעין זה באורח פרטי, ללא תמיכה; חסות של מדינה היתה תנאי הכרחי לכך. הפורטוגלים קבעו את התקדים: תגליות, קולוניציה, יצירת נתיבי מסחר חדשים נעשו מאז ואילך בחסותה של מדינה ולא כיוזמה פרטית. רק כוח צבאי ופוליטי של מדינה חזקה עשוי היה להבטיח שתגלית גיאוגרפית כלשהי תהיה תחילתו של תהליך מתמשך ולא אירוע חד-פעמי. קביעת בעלות טריטוריאלית, מונופולין על נתיב מסחרי קבוע, הרחבת גבולות העולם הנוצרי - לכל אלה נדרשה חסות מדינית. מאתיים שנה קודם לכן, ב-1291, יצאו לדרך שני אחים גנואזים בשם ויוואלדי בדיוק לאותה מטרה - לחפש נתיב ימי להודו. הם הגיעו כנראה עד חופה המערבי של אפריקה ושם נעלמו עקבותיהם. אם כן, השאיפה התקיימה גם בעבר, אולם במאה ה-15 היו התגליות הגיאוגרפיות ענף של פעילות ממלכתית.

שני גורמים הפכו את מסעו של קולומבוס לבעל משמעות היסטורית: האחד הוא החסות שהצליח להשיג בסופו של דבר משליטי ספרד, והאחר הוא המצאת הדפוס. קולומבוס, כידוע, לא היה האדם האירופי הראשון שהגיע ליבשת אמריקה. יש תיאוריות והשערות רבות על ספנים פיניקים או מצרים עתיקים, שהצליחו להגיע ליבשת שמעברו השני של האוקיאנוס האטלנטי. אבל מעבר לספקולציות קיימות היום הוכחות מוצקות, ארכיאולוגיות וספרותיות, שבני ארצות סקנדינביה אכן הגיעו לחלקה הצפוני של יבשת אמריקה, ואפילו התיישבו בה לזמן מה עד שחזרו לארצותיהם.

אם כן, מדוע נחשב קולומבוס למגלה אמריקה ולא, למשל, אריק 'האדום', הוויקינגי בן המאה ה-10? לכך יש תשובות אחדות. תשובה אחת נעוצה בעובדה שהמסעות הסקנדינביים היו מעין מסע דילוגים: מנורבגיה לאיסלנד, מאיסלנד לגרינלנד, מגרינלנד לניו-פאונדלנד שבאמריקה הצפונית - הפלגות קצרות יחסית ולא מסע ארוך לחציית האוקיאנוס האטלנטי. אך לא זה העיקר. לגילויים הקודמים לא היה המשך; הם לא היוו חוליה ראשונה במדיניות ארוכת טווח של תגליות, מסחר, התפשטות וקולוניאליזם, אלא היו מפעל שנקטע באבו. יתרה מזו, בהעדר הדפוס לא נרשם האירוע בזיכרון הקולקטיבי של בני אירופה. הסיפורים על מעללי הספנים שהגיעו לניו-פאונדלנד ולוינלאנד עברו מדור לדור בסאגות האיסלנדיות; אבל את הסאגות האיסלנדיות הכירו רק איסלנדים. הן לא הגיעו כלל לתודעה האירופית. לעומת זאת, המסע של קולומבוס היה חוליה ראשונה בשרשרת שהולידה את התגליות והכיבושים הגדולים ואת ההשתלטות של אירופה על העולם כולו. על כן, כך פסקה ההיסטוריה, קולומבוס הוא הראוי להיחשב למגלה של אמריקה.

בחיפושיו אחר חסות של מדינה לצורך הגשמת חזונו פנה קולומבוס באופן טבעי לבית המלוכה הפורטוגלי, שכבר דורות אחדים תמך במסעות תגלית. אך הוא חזר ונדחה, שוב ושוב, קודם כול מפני שפורטוגל היתה שקועה עמוק מדי, מבחינת תקציבים ומשאבים, בחיפוש הנתיב הדרומי-מזרחי להודו, נתיב שאף הבטיח רווחים נאים. לא היתה לפורטוגלים שום סיבה להתחיל לנסות רעיון מטורף כמו זה של קולומבוס. שנית, המומחים בפורטוגל הבינו כנראה שחישוביו של קולומבוס מופרכים לחלוטין, ולכן דחו אותו. גם כאשר פנה אל המלכים בצפון אירופה, אל שליטיה של אנגליה וצרפת, נדחה על הסף; בשבילם הגיע מוקדם מדי. בשביל פורטוגל איחר קולומבוס את המועד, ואילו אנגליה וצרפת עסוקות בבעיות הפנימיות שלהן ומתחילות להתאושש ממלחמת מאה השנים, ואין להן אינטרס מיוחד בהתפשטות מחוץ לאירופה.

בלית ברירה פנה אל מלכיה של ספרד. אך גם הם לא מיהרו להיענות להפצרותיו ולבקשות של תומכיו בחצר. רק באותו רגע של התרוממות רוח, השלמת הרקונקיסטה - כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים - הם נענים לו. אולי, בין היתר, כדי להרגיז מעט את פורטוגל, שהיא מדינה אחות אבל גם מדינה יריבה לגבולה של ספרד. מלכיה של ספרד, איזבלה ופרננדו, מסכימים להעניק את חסותם לקולומבוס, ומוכנים להבטיח לו הבטחות מופלגות לגבי עתידו אם אכן יגשים את תוכניתו (שבה לא נתנו אמון רב). הממון למבצע זה לא נתרם מקופת המדינה. המעשייה המספרת שאיזבלה מכרה את תכשיטיה כדי לממן את מסע קולומבוס איננה אלא אגדה. קולומבוס גייס כסף מאנשים פרטיים, בהם סוחרים גנואזים ויהודים מומרים, ולמלכי ספרד לא היה מה להפסיד. וכך, על-פי חישובים מוטעים לחלוטין, בכוונה להגיע להודו, דהיינו למזרח הרחוק, ובתמיכה כלאחר-יד של הכתר הספרדי - מצליח קולומבוס לצייד שלוש אוניות ולצאת לדרך. דרך זו, מבחינתו האישית, תנחיל לו בסופו של דבר אכזבות ומרורים.

הרקע המיידי למסעו הראשון של קולומבוס ולגילוי אמריקה מהווה קרקע פורייה לשאלות היסטוריוגרפיות והיסטוריוסופיות מן המעלה הראשונה. ראינו כבר עד כמה רב הנעלם על הנגלה אצל הגיבור הראשי בפרשה. עובדה זו פתחה פתח רחב לספקולציות ותיאוריות מכל הסוגים, והיא אף מעוררת במלוא חריפותה את השאלה בדבר חשיבותה של האישיות בהיסטוריה. האם דמותו המיוחדת של קריסטופר קולומבוס היא שחרצה את השתלשלות האירועים? האם, אלמלא עקשנותו, היה בהכרח קם איש אחר ומוליך את בני אירופה לצידו האחר של האוקיאנוס האטלנטי? מה היה קורה אילו...? שאלה זו אין ההיסטוריונים אמורים לשאול (כך לימדו אותנו בבית-הספר), אולם ככול שנרבה לחשוב עליה כן ניטיב להבין את מהותה של התקופה שבה אנו עוסקים. פרשת קולומבוס היא אולי הדוגמא הטובה ביותר לשילוב המורכב של הבשלת תנאים הכרחיים ויד הגורל, או המקרה, המעצבים את פני ההיסטוריה האנושית.