לכתבי הקודש נוספו במהלך הדורות ספרים נוספים, המהווים נכסי צאן ברזל של הספרות הדתית: הם נלמדים בהרחבה ומצוטטים בהזדמנויות רבות. ניתן לחלק ספרים אלה לשני סוגים עיקריים: ספרים בעלי מעמד סמכותי וספרים שהפכו למקובלים על רוב המאמינים.

הספרים בעלי המעמד הסמכותי הם חיבורים שתוכנם מחייב את המאמינים - אין לערער עליהם ואין לשנות את הנאמר בהם. הספרים המקובלים אינם מחייבים, וניתן לערער על הכתוב בהם. חשיבותם נובעת מהשפעתם על ציבור המאמינים ומהשפעתם על ספרים שחוברו באותם נושאים בדורות שלאחר מכן.

לספרות הסמכותית ולספרות המקובלת כמה תפקידים. הן נועדו להבהיר את הנאמר בכתבי הקודש, לחזק את קיום החובות הדתיות, להעמיק את האמונה, להחדיר ערכי מוסר ולחזק את השייכות לקהילת המאמינים.

הספרות הסמכותית ביהדות היא כמעט כולה ספרות הלכה - כלומר, ספרות העוסקת בפירוט ובהבהרה של המצוות והחוקים שבתורה.

אוסף החוקים היהודי המפורט הוא המשנה. המשנה מחולקת לששה נושאים עיקריים, הקרויים "סדרים", וכל סדר מחולק לנושאי משנֵה- מסכתות (ביחיד- מסכת). החוקים המופיעים במשנה נוגעים לחקלאות, תפילות וברכות, אופן חגיגת החגים, דיני אישות, אוּפני הקרבת קרבנות ועוד. מקור המשנה הוא בדיונים שנערכו בעל-פה בין תלמידי החכמים, ולכן היא קרויה גם "תורה שבעל-פה". תקציר של דיונים אלה נערך והועלה על הכתב בשנת 200 לספירה.

הן בארץ ישראל והן בתפוצה היהודית הגדולה שבבבל התקיים בין המאה השלישית למאה השביעית לימוד ודיון בחוקים המופיעים בסדרים ובמסכתות שבמשנה. נוסח דיונים זה קרוי תלמוד או גמרא, והוא כולל דעות של חכמים שונים על החוקים שבמשנה. התלמוד הועלה על הכתב ונערך במאה השביעית.

בימי הביניים, במאה ה-12, חיבר הרמב"ם ספר הלכה הנקרא משנה תורה, או "היד החזקה" (שם שניתן לו משום שהוא כולל 14 (י"ד) חלקים). הספר מציג את ההלכות המופיעות בתלמוד בצורה שיטתית וכולל את המצוות שבהן היו היהודים חייבים כשבית המקדש היה קיים. משנה תורה השפיע מאז הופעתו על הפסיקה ההלכתית בכל קהילות ישראל.

במאה ה-16 חיבר הרב יוסף קארו, מהחשובים שבחכמי צפת, ספר הלכות בשם "בית יוסף", ואחר כך כתב לו עיבוד תמציתי בשם שולחן ערוך. בניגוד לרמב"ם, השמיט הרב קארו מאוסף ההלכות מצוות שתוקפן בטל עם חורבן בית המקדש, כמו דיני הקרבת קרבנות. שולחן ערוך הפך לספר הלכה נפוץ ביותר בקרב יהודים שומרי מצוות.

כל ספר הלכה מבוסס על התלמוד ועל ספרי ההלכה שנכתבו לפניו, אך הוא מוסיף עליהם פסיקות הנוגעות לשאלות חדשות שהתעוררו.

הספרות המקובלת ביהדות כוללת ספרי פרשנות למקרא וכן ספרות אגדה. ספרות האגדה מורכבת מספרי מדרש ומקטעי משנה ותלמוד שאינם עוסקים בהלכה.

אחד מפירושי המקרא בעלי ההשפעה הוא פירושו של רש"י, שחי בגרמניה במאות ה-10 וה-11.

ספרי המדרש, שהם כאמור חלק מספרות האגדה, מרחיבים את תוכנם של חמשת חומשי התורה והמגילות ומעניקים להם פרשנות (למשל, בראשית רבה ושמות רבה, שסיפורים מתוכם - על אברהם, יוסף ומשה - הובאו בפרק הראשון – סיפורים מכוננים). ספרים אלה מכילים את הגרסה הכתובה והערוכה של דרשות שנישאו בעל-פה בבתי הכנסת.

קטעי המשנה והתלמוד שהם חלק מספרות האגדה, עוסקים בהגות, במוסר, מרחיבים את סיפורי המקרא ומציגים סיפורים בעלי לקח מוסרי המבוססים על דמויות מן המקרא (למשל, אגדות על המלך הורדוס ועל בר-כוכבא).

הספרות הסמכותית בנצרות עוסקת בעיקר בענייני אמונה. בנוסף, נכללים בה ספרים המדריכים את המאמין כיצד עליו לקיים את חובותיו הדתיות וכן קובצי חוקים.

החיבורים המרכזיים שעיצבו את הנצרות הם כתבי אבות הכנסיייה, העוסקים בענייני הגות ואמונה. סמכותם של אבות הכנסייה, שחיו במאות הראשונות לספירה, הוענקה להם על-ידי הכנסייה. אחד מהם היה אוגוסטינוס, שחי בשנים 354- 430, וכתב חיבורים רבים. שניים מבין חיבוריו הם: "וידויים", המתאר את תולדות חייו ובמרכזן את תהליך התנצרותו; ו"אודות עיר האלוהים", העוסק בשאלה כיצד מכוון האל את ההיסטוריה האנושית, וכיצד משפיעה הופעתו של ישוע על תולדות האנושות. אוגוסטינוס עיצב את האמונה הנוצרית בסוגיות רבות, וחלק מקביעותיו יושמו באמצעות חקיקת חוקים. לחיבוריו של אוגוסטינוס היה מעמד סמכותי בכל העולם הנוצרי עד הרפורמציה (כלומר הזרם הפרוטסטנטי). לאחר מכן המשיכה הכנסייה הקתולית להכיר בסמכותם של חיבוריו, אך הכנסייה הפרוטסטנטית קבעה, כי כתבי הכנסייה חשובים, אך אינם בעלי סמכות וניתן לדחות חלק מתוכנם.

כאמור, הספרות הסמכותית כוללת גם קבצים של חוקים. חוקים אלה נקבעו במועצות של אנשי כנסייה ועסקו הן בסמכויות אנשי הדת, תפקידיהם ואורחות חייהם, והן בענייני מוסר ובחובות המוטלות על כלל ציבור המאמינים. דוגמה אחת לחוק המתייחס לחובה המוטלת על המאמינים הוא החוק המחייב אותם לשלם מסים לכנסייה.

הספרות המקובלת בנצרות כוללת, דברי פרשנות לכתבי הקודש ודרשות של כמה אנשי כנסייה חשובים: אוריגינס, שחי בשנים 185- 254 ועסק בפירוש הברית הישנה; הירונימוס, שחי בשנים 342- 420 ועסק בתרגום הברית הישנה מעברית ללטינית ובפירוש הטקסט; יוהנס כריזוסטומוס, שחי במאה הרביעית ועסק בחיבור דרשות, בפולחן הנוצרי ובהטפה.

הספרות הסמכותית באסלאם היא ברובה ספרות שָרעִית - כלומר, ספרות הלכתית המפרטת ומבהירה את המצוות והחוקים שבקֻראן ובחָדית’. ארבעת החכמים שהחלו בפיתוח השָריעה הם: אבו חָניפַה אָלנֻעמאן אִבן תָ'אבִת, מאלִך אִבן אָנַס, מֻחמד אִבן אִדריס אָלשאפִעי ואָחמַד אִבן חָנבַל. ארבעתם חיו במאות ה-8 וה-9. כל אחד מהם יצר שיטה של פסיקה הלכתית, הנקראת מָד'הַב – כלומר, אסכולה. השיטה מבוססת על כללים הקובעים את פרטי המצוות שהמוסלמי חייב לקיימן, על בסיס החוקים שבקֻראן ובחָדית’. לכל אחד מארבעת היוצרים של אסכולות ההלכה קמו ממשיכים, הפועלים עד ימינו.

בין ספרי השָריעה החשובים ניתן לציין את "אָלרִסַאלַה" ו"כִּתאבּ אָלְאֻם" של אָלשאפִעי, שנכתבו במאה ה-9 ואת "כִּתָאבּ אָלְמָבְּסוט" של שיַבְאָנִי, איש האסכולה החָנַפִית שנכתב במהלך המאה ה-8 .

גם "הסִירה" (כלומר, הביוגרפיה) הראשונה של הנביא מֻחמד נכללת בספרות הסמכותית. בסירה זו, שכתב אִבן אִסחאק וערך אִבן הִשאם, מתוארים אורחות חייו של הנביא והנחיות למאמינים. חלקים מן הסונה מבוססים על סירה זו.

הספרות המקובלת באסלאם כוללת את ספרי הפרשנות המרכזיים של הקֻראן: "גָ'אמִע אָלְביאן עָן תָאְוִיל אָי אָלְקֻרְאָן" (כלומר, הספר המקיף לפירוש הקֻראן), מאת מֻחמד אִבן גָ'ריר אָלטָבַרִי, שהוא הפירוש המקיף הראשון לקֻראן, שחובר במאה העשירית; "אָלתַפְּסִיר אָלכַּביר" (כלומר, הפירוש הגדול) מאת אָלְרָאזִי; "גָ'אמִע אָלְאָחְכַּאם" (כלומר, מכלול הדינים) מאת אָלקֻרטֻבי; "אָלדֻר אָלְמָנְתֻ'ור פי אָלְתַפסִיר בִאָלמָאתֻ'ור"(כלומר, הפנינים המפוזרות בפרשנות באמצעות החָדית’) מאת גָ'לָאל אָלְדִין אָלסֻיוטִי ועוד. חיבור פרשני נוסף הוא "אָלְגָ'לָאלָין", שאותו כתב אָלְסֻיוטי בשותפות עם גָ'לאל אָלְדִין אָלמָחַלִי.

בספרות המקובלת נכללים גם "קִצָץ אָלאָנבִיאא' " (סיפורי הנביאים), המרחיבים את המסופר בקֻראן אודות הנביאים שקדמו למֻחמד. קטעים מתוך קִצָץ אָלאָנבִיאא', שעסקו באברהם, הופיעו בפרק הראשון.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:
הספרות הסמכותית והספרות המקובלת (חלק זה)
הספרות הסמכותית כמעצבת החוק הדתי
תרומת הספרות המקובלת לפרשנות כתבי הקודש
תרומת הספרות המקובלת לחיזוק האמונה
תרומת הספרות המקובלת לחיזוק האמונה