מבוא

מקור המילה תיאטרון הוא יווני ופירושו מקום להסתכלות. מדובר בבנין, או שטח מצויד במושבים לצופים ובבמה, עליה מציגים מחזות. זהו מדיום, או אופן חוויה שיש בו ממשחק התפקידים שבין שחקן לצופה.

הצגות התיאטרון היווני - טראגדיות, דראמות, סאטירות וקומדיות היו חלק מן הפולחן הציבורי לכבוד דיוניסוס, אל היין והפריון, בנם של זאוס (הגדול שבאלי יוון) ושל סמלי (שהיתה בת תמותה). דיוניסוס נרצח, גופו נקרע לגזרים והוא קם לתחיה. למיתוסים הנוגעים לאל דיוניסוס יש קשר הדוק למעגל החיים ולשינויים העונתיים: לידה, צמיחה, כמישה, מוות ולידה מחדש; אביב, קיץ, סתיו וחורף. פולחן דיוניסוס נועד, בחלקו, להבטיח את שובם של האביב והפריון, אך כאל היין ייצג דיוניסוס גם רבים מן הכוחות הלא רציונליים שבעולם, ובפולחנו היתה הכרה בתשוקותיו הבסיסיות של האדם. ההצגות ביוון העתיקה נערכו פעמיים בשנה: בימי החגים הדיוניסיים הגדולים, שחלו בסוף חודש מאי ותחילת חודש אפריל, וכן בימי החגים הדיוניסיים הקטנים, שחלו מסוף דצמבר ועד תחילת ינואר.

אתונה היתה חלוצה של מוסד התיאטרון כבר במאה החמישית לספירה ויום תיאטרון היה אירוע חגיגי רשמי בעיר.

הכניסה לתיאטרון היתה חינם אין כסף. מאוחר יותר הוקמו בתי תיאטראות גם בערים קטנות דוגמת דלפוי, אפידאורוס, אורפוס ואריתריאה.

המחזאים, השחקנים והבמאים מילאו חובה אזרחית ודתית, וגם הצופים שישבו בתיאטרון וצפו בהצגות להנאתם לקחו חלק בפולחן האל - הצפיה בהצגות היתה, כשלעצמה, דרך השתתפות בטקסי פולחן.

החשובה והמפוארת ביותר היתה החגיגה העירונית הגדולה שנערכה באביב, עת עלה בידי האנשים להפליג ללא כל חשש בים ולהגיע לאתונה, בה נאספו אנשים מכל קצות הארץ ובפניהם הציגו בני אתונה את כשרונם, מיומנותם ואפילו את עושרם. בכל פעם הציג התיאטרון שלוש טראגדיות, סאטירה אחת וחמש קומדיות. חגיגות החורף היו מיועדות לאנשי אתונה בלבד. ההצגות התחרו ביניהן על המקום הראשון, אך אין בידינו מידע מה היו אמות המידה בתחרויות הללו.

בתחילה חיברו המחזאים את המילים והמוסיקה והם היו הבמאים והמפיקים ואף אימנו את חברי המקהלה. המימון נעשה על ידי המדינה ואזרחים אמידים נתבקשו לקחת חלק.

החגיגה החלה בתהלוכה דתית בחוצות העיר לעבר המזבח ופסלו של האל, וגולת הכותרת שלה היה הקרבת קורבנות לדיוניסוס. היום שלמחרת הוקדש לתחרויות בין מקהלות הנערים, ובשלושת הימים הבאים נערכו הצגות התיאטרון. מדי יום הוצגו שלוש טארגדיות ומחזה סאטירי אחד. ההצגות התקיימו בתיאטרון על שם דיוניסוס הנמצא במורד הדרומי של האקרופוליס. בעת החגיגות הפך שטח התיאטרון כולו מקודש לאל ופסלו הוצב כשהוא פונה אל המבצעים, דבר שהעיד שההצגות אכן נערכו לכבוד האל, להללו ולשבחו.

על הבמה הוקם מבנה אשר שימש להחלפת בגדיהם של השחקנים המשתתפים. למבנה זה היה תפקיד חשוב בהצגה - הוא שימש רקע לתיאטרון ועל פי צרכי העלילה החליף את אופיו - פעם היה ארמון, פעם אוהל ופעם מקדש. מן הפתחים הגיחו שחקנים לבמה ועל גגו השטוח הופיעו מי שגילמו תפקידי אלים. המקהלה הופיעה במשטח שניצב לפני הבמה, ממנה הובילו מדרגות והיה קשר בלתי אמצעי בין השחקנים לחברי המקהלה בעת ההצגה. קולו של השחקן נחשב לערך המוסף שלו, כי ההצגות נערכו במקומות פתוחים. השחקנים נהגו לנהל דו-שיח עם קהל הצופים ולצורך כך עמדו סמוך מאוד לשפת הבמה.

בימיו הראשונים של התיאטרון היווני, עת נהג להופיע שחקן אחד בלבד, היו כותבי המחזות מופיעים בעצמם על הבמה. תפקידה של המקהלה באותה עת היה בעל חשיבות נרחבת, אך בהדרגה, במשך השנים, הלך תפקידה והצטמצם ונוספו שחקנים. על פי רוב היו פועלות על הבמה שלוש דמויות בעת ובעונה אחת.

ביוון העתיקה לא הופיעו שחקניות נשים ואת תפקידיהן מלאו שחקנים גברים. חברי המקהלה היו אף הם גברים. השחקנים עטו על פניהם מסיכות וכך יכלו בנקל להחליף תפקידים. בתיאטרון פתוח לא היתה כל חשיבות להבעות פנים ולכן השימוש במסיכות היה נפוץ כל כך. הדבר הבולט ביותר בתלבושתם של השחקנים היה השרוול הארוך והרפוי אשר הקל על תנועת הידים. לרגליהם נעלו השחקנים מגפיים רכים, בעלי סוליה שטוחה. מספר חברי המקהלה היה לעתים שנים-עשר ופעמים חמישה-עשר. דברי השחקנים ושירת המקהלה לוותה בנגינת חליל.

קראו עוד:

טראגדיה, דרמה-סאטירית וקומדיה
סופוקלס
אדיפוס המלך