הקמת צה"ל – לאחר הקמת המדינה

התפיסה הממלכתית ומימושה (1949-1948)

עם קום המדינה (מאי 1948) שאפה ההנהגה של המדינה ובראשה ד' בן-גוריון לאחד את כל התושבים של מדינת ישראל, שבאו מארצות שונות, לאוכלוסייה מגובשת. לשם כך פעלו על-פי קו מדיני שביטא, לדעתם, גישה ממלכתית. על-פי גישה זו יש עדיפות לאינטרסים של המדינה על פני אינטרסים של גופים או של חוגים בעם. כיצד באה לידי ביטוי התפיסה הממלכתית?

הגישה הממלכתית התבטאה במיוחד בפעולות בשלושה תחומים מרכזיים: בתחום הביטחוני הוקם צה"ל ופורקו ארגונים צבאיים, שבתקופת המנדט פעלו במחתרת – אצ"ל, לח"י ופלמ"ח.
בתחום התרבותי הוקמה לאחר מספר שנים מסגרת של חינוך ממלכתי במקום זרמים נפרדים, הקשורים לתנועות פוליטיות.
בתחום החברתי שלטה גישה של הטמעת העולים החדשים בחברה הישראלית הוותיקה. המושגים והערכים של העולים בארצות מוצאם נחשבו גורם שעלול להפריע להשתלבותם בחברה הישראלית.

כיצד גדל צה"ל 1948

כאשר החלה מלחמת העצמאות הורכב הכוח הצבאי היהודי מיחידות התנדבותיות שונות. בפרוץ המלחמה היה צורך לתגבר את הכוח הצבאי והוכרז על מדיניות של גיוסים. על-פי מדיניות זו השתלבו בכוחות הלוחמים גם העולים שהגיעו לארץ בימי המלחמה. חלק מהעולים קיבלו הכשרה צבאית בסיסית, בטרם עלו לארץ, במחנות בטיליה ובצרפת. אחרים הועברו ישר מהאנייה לחזית. הקמת צה"ל הבטיחה את אחדותו של הכוח הלוחם.

במהלך המלחמה התגבש בצה"ל מערך חטיבתי שהתפרס על פני כל הארץ, ועקב הרכש המתמיד של נשק ושל תחמושת הייתה בידי הצבא החדש עוצמת אש רצינית.
לאחר ההפוגה השנייה היו בצבא הישראלי כתשעים אלף חיילים, שיכלו להיעזר במטוסי קרב ובאניות מלחמה (אם כי כמותם הייתה עדיין קטנה).

הגח"ל (גדודי חוץ לארץ)

"בעיית הגח"ל שונה הייתה בהרבה בחינות מבעיית המח"ל. אין להשוות בין שני טיפוסי מגויסים אלה. המח"ל היו אלה אשר באו מארצות המערב ואשר התנדבו לבוא ולעזור במלחמה ולשוב אחר כך לארצותיהם. לעומתם היו "העולים-החדשים" של הגח"ל – פליטי אירופה, אשר ברחו מארצותיהם או שבאו מחיי ניוון ועוני במחנות פליטים וקיוו למצוא בארץ-ישראל את מולדתם ואת ביתם.

בין אנשי גח"ל ניתן להבחין שני סוגי עולים:
1. אלה אשר עלו ארצה במישרין מארצות צפון אפריקה, בולגריה, רומניה, הונגריה, מחנות גרמניה וכו'
2. אלה אשר באו ממחנות המעצר בקפריסין, בהם כבר עברו הכשרה מסוימת ואימונים מצומצמים. שני הסוגים עמדו לפני בעיות-קליטה קשות בארץ. הצבא, שהיה בשביל רבים מהם תחנה ראשונה בדרכם בארץ, שימש להם גם כור היתוך חברתי ולאומי."

המח"ל (מתנדבי חוץ-לארץ)

"את תרומתם של אנשי המח"ל למלחמת הקוממיות אין למדוד בקנה מידה כַּמוּתי אלא איכותי.
חלקו של המח"ל בניצחוננו היה רב לא רק בשל מספרו, אלא בשל כישרונם וניסונם של אנשיו בענפים השונים. מספרם היה רב והשפעתם ניכרה ביותר בעיקר בחיל-האוויר, אך גם בחילות אחרים, כחיל-הים, חיל-התותחנים, חיל-הרפואה, ועוד. חטיבת-הרגלים החדשה – חטיבה "שבע" – כללה ריכוז גדול של אנשי מח"ל – כ 300 איש, ומפקדה איש מח"ל אף הוא (לשעבר מיור בצבא הקנדי). המח"ל ביטא להפליא את הסולידריות העמוקה של יהדות הגולה עם היישוב בארץ בשעת-חירום."

מה תהיה דמות הצבא

עם הכרזת המדינה הורגש הצורך בהקמת צבא ממלכתי סדיר. הדבר התעכב בשל רצון המוסדות להגיע להסכם עם אצ"ל ועם לח"י על התפרקות מרצון. לכן, למרות קבלת ההחלטה על הקמת צה"ל ב-25 במאי 1948, היא פורסמה ונחתמה על-ידי ראש הממשלה רק יומיים לאחר מכן.
פקודת יום מיוחדת פורסמה ב-31 במאי 1948, ולמחרת נחתם ההסכם עם אצ"ל בדבר התפרקותו, ובדבר השתלבות אנשיו בצה"ל. החלק הירושלמי של הארגון הוסיף לפעול.
אנשי הלח"י השתלבו בצה"ל כבר ב-19 במאי. בספטמבר אותה שנה פורק גם הפלמ"ח ואנשיו הפכו להיות חלק מצה"ל.
צה"ל הפך אפוא לגוף צבאי ממלכתי של מדינת ישראל – צבא העם הכפוף לממשלה.

קטע מפקודת הקמת צה"ל (מאי 1948)

‏‏פקודת צבא-הגנה לישראל
מס' 4 לשנת תש"ח – 1948
פקודה המקימה צבא-הגנה למדינת ישראל

לפי סעיף 18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח – 1948, ניתנת בזה הפקודה הבאה:

1. מוקם בזה צבא-הגנה לישראל מורכב מחילות יבשה, חיל ים וחיל אוויר.
2. במצב חירום יונהג גיוס חובה לצבא-הגנה לישראל על כל שורותיו.
3. כל אדם המשרת בצבא-הגנה לישראל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסכמים.
4. אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא-הגנה לישראל.
.....
6. כל פעולה הנעשית בהתאם להוראות פקודה זו תהא חוקית אלא אם היא עומדת בסתירה לכל הוראה אחרת בחוק הקיים.
7. שר הביטחון ממונה על ביצוע פקודה זו.
8. פקודה זו תיקרא בשם "פקודת צבא-הגנה לישראל תש"ח – 1948".

י"ב באייר תש"ח (26 במאי 1948)

הממשלה הזמנית
דוד בן-גוריון
ראש הממשלה

צה"ל צבא ממלכתי

23 יוני 1948

"ב-26 במאי הוצאנו פקודה על הקמת צבא ההגנה לישראל. זו לא היתה פקודה רגילה להקמת אחד השירותים הממלכתיים, אלא צו חיים ומוות לקיומה של המדינה, לקיומה של תוחלת ישראל. כי עוד לפני הקמת המדינה הותקפנו התקפה זדונית ע"י צוררים אכזרים; ועם הקמת המדינה הועמדנו בפני פלישה כוללת של צבאות-ערב המזוינים; והתגוננות בפני הפלישה עמדה – ועדיין עומדת – במרכז חיינו וקיומנו.
הסעיף הרביעי של הפקודה הוא נגד הקמתו וקיומו של כל כוח מזוין מחוץ לצבא הגנה לישראל. ושוב: זה לא היה סעיף המכוון רק לסדר ממלכתי תקין – אם כי גם זה חשיבותו גדולה ומכרעת – אלא צורך ותנאי חיוני להתגוננותנו: נגד אויב חיצוני אפשר לעמוד רק בכוח צבא אחיד, המציית לממשלה אחת ולפיקוד עליון אחד."

האצ"ל מצטרף לצה"ל (יוני 1948)

‏‏

לרגל כניסת גדודי האצ"ל לצבא העברי
חיילים, אחים!

תמה פרשה אחת בחיינו ומתחילה פרשה שניה,
בזמנו ובלשד-עצמותינו הבאנו את האומה עד הלום. פרקנו את עול השעבוד הבריטי ובחלקה של המולדת קם שלטון עברי. מתוך נאמנות לעם ולמולדת: מתוך נאמנות לדברנו החלטנו לנטוש את המחתרת בחלק המשוחרר של המולדת. ומתוך אותה נאמנות החלטנו להצטרף לצבא העברי, העומד – יחד עם פלוגות-הקרב שלנו – במערכה, שתכריע את גורל עמנו לדורות. הפקד תפקדו בימים הבאים בשורות הצבא העברי. ובצבא שלנו ויהיה שמו הזמני אשר יהיה ויהיו הממונים עליו אשר יהיו – נשרת, כפי שחיילי הארגון הצבאי הלאומי רגילים לשרת את העם: במשמעת בלי תנאי, בהקרבה בלי גבול ובמסירות בלי סייג. ...

קדימה, אחים! עוד מערכות רבות לפנינו, גם במלחמה, גם בבנייה, גם בקרב, גם ביצירה.
קדימה בשם גבורינו וקדושינו. קדימה למען עמנו וארצנו!
הנצחון יהיה עמנו.
יחי עם ישראל! תחי המולדת החפשית!
יחי הצבא העברי! תחלי משפחתנו הלוחמת!

הארגון הצבאי הלאומי
בארץ-ישראל
המפקדה הראשית
סיון תש"ח

פירוק הפלמ"ח

ב-29 בספטמבר 1948 הודיע בן-גוריון למטה הכללי כי החליט לפרק את הפלמ"ח. הפירוק בוצע הלכה למעשה בהודעתו של הרמטכ"ל, יעקב דורי ליגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, כי קיום מטה נפרד של הפלמ"ח יוצר כפילויות וערבוב סמכויות ופוגע ביכולת הצבאית של צה"ל.

ראשי הפלמ"ח וראשי מפ"ם ערערו על החלטה זו. הם ניסו להפעיל את מוסדות ההסתדרות, אולם בהם היה רוב שתמך בעמדת בן-גוריון, והשאלה לא הועמדה להכרעה במוסדות אלה.

באוקטובר הורה בן-גוריון לרמטכ"ל להוציא לפועל את ההוראה לפירוק מטה הפלמ"ח, וב-7 בנובמבר קיים מטה הפלמ"ח את ישיבתו האחרונה. בישיבה זו הוחלט להוציא לאור את ספר הפלמ"ח.
קצינים רבים מהפלמ"ח פרשו מן הצבא ועברו לחיים הפוליטיים.

התארגנות בצה"ל (יוני 1948)

התארגנות בצה"ל בזמן ההפוגה הראשונה במלחמה

11.6.48

"הוטל על ועדה של שלושה: להביא מסקנות על המסגרת [של הצבא]. יש שאלת דרגות, תפקידים, תשלומין למשפחה, סְמלים, שבועה – שיש להביא לידי גמר בימים הקרובים ביותר.
הצעתי להזמין המפקדים ליום א' (13 ביוני) (במקרה שמחר יש הפוגה) – למען סַכֵּם הניסיון על האויב, הצרכים של יחידותיהם וניסיונם הקרבי. הדגשתי ההכרח במשמעת ושוויון בצבא.
יְקָר לְעֲבַר ה"הגנה" - פלמ"ח, אולם מחר כולם חיילים של צבא לישראל ודין אחד לכל הגדודים והיחידות.
- יש לקבוע דרגות, סמלים, מבנה, תשלומין, חופש, שבועה, עזרה למשפחות, קביעת מרחבים והגדרת יחידות, משמעת, השתלמות בחו"ל, קורסים, משפט צבאי."

פקודת יום להקמת צה"ל

הרמטכ"ל יעקב דורי הוציא במהלך ההפוגה פקודת יום ליום השבעת צה"ל:

‏‏פקודת יום מס' 1
ליום ההשבעה של צבא הגנה לישראל

במורא אחריות וברטט קדושה, נעמוד ביום זה להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל... על קדושת דמם של רבבות מבני עמנו ועל כיסופיהם של דורות עתיקי ימים – צמאי חופש, גאולה ופדוּת.
נזכור ברגע זה את אלה מתוכנו אשר לא חסכו את חייהם היקרים והצעירים למען הותיר לנו ולבנינו אחרינו, חיי חופש ועצמאות במולדת המשוחררת...
עם שבועתנו הנאמנה למדינתנו, נכריז ביום זה קבל עם, עולם ומלואו – כי נשבענו לא להניח לנשקנו, לא לחסוך מעצמנו כל עמל ותלאה, לא להירתע מכל קרבן שיידרש, עד ימוגר האויב הזדוני ויושכן שלום עדי עד בארצנו-מולדנו...
ביום זה נחתמה פרשה מפוארת לדברי ימי ההגנה העברית – צבא המחתרת של העם היהודי במאבקיו לשחרור ועצמאות מדינית – ונפתח פרק ראשון לדברי הימים של צבא ההגנה לישראל.
יהיו טוהר הנשק, הנאמנות והמסירות לענייני האומה, הדביקות הקנאית במוסר הישראלי של ההגנה העברית – עמוד האש ההולך לפני מחנות צבא הגנה לישראל.
תהילת נצח להגנה העברית! יחיד צבא ההגנה לישראל! היה חזק!

יעקב דורי (דוסטרובסקי)
ראש המטה הכללי

כ"א בסיון, תש"ח – 28.6.48

המשך התארגנות צה"ל בהפוגה השניה לאחר קרבות עשרת הימים (יולי 1948)

צה"ל לאחר עשרת הימים

"קרבות עשרת-הימים (יולי 1948) הולידו תמורה נוספת: לאחר שעות ארוכות של דין ודברים החליט הפיקוד העליון, הווי אומר: שר-הביטחון והמטה הכללי, לחלק את המרחב האסטרטגי היבשתי של ארץ-ישראל המערבית לכמה חזיתות. חזית הצפון הופקדה בידי משה כרמל; חזית הדרום ניתנה לפיקודו של יגאל אלון; את הפיקוד על חזית התיכון, אשר כללה את אזור חדרה, עמק-חפר, השרון הצפוני והדרומי וחלק מבקעת-אונו, פיקד דן אבן. ארבעת מפקדי-החזיתות זכו לדרגת אלוף... דרגה זו קיבל אף יצחק שדה, שלא הופקד כעת אלא על חטיבה 8 המשוריינת אך שימש בעבר כרמטכ"ל-בפועל של ארגון ה"הגנה" ושל "תנועת המרי העברי" שלחמה נגד הבריטים, ועתה הוענקה לו דרגה אישית.
לצד כל אלה החלו גם חיל-האוויר וחיל-הים לתפוס את מקומם במסגרת צה"ל, וגם מפקדיהם יקבלו, בתוך זמן קצר, דרגת אלוף."

הצטיידות צה"ל במהלך המלחמה

ציוד צבאי בעת הפלישה מאי 48

"את הפולשים ארצה ב-15 במאי פגשנו באין לנו תותחים...
הנשק הכבד ביותר שלנו כלל כ-70 מרגמות... טנקים טרם היו ברשותנו; נשק נ"ט ראוי לשמו לא היה בידינו... היו ברשותנו קרוב לחמישים "מאטלרים" (מטול אנטי-טנקי לרובֶה) מתוצרת עצמית, שבעזרת כדור חסר-קליע היו מטילים למרחק של מאה מטרים "ררנ"ט" (רימון-רובה נ"ט) בעל מטען חלול. הנשק ה"חזק" ביותר שלנו כנגד שריוני שלושה צבאות סדירים, היה ה"פִיָאט", אף הוא מתוצרת עצמית, שלמרות סרבולו מילא תפקיד חשוב בהדיפת התקפות שריון. כמות הנשק הקל שלרשותנו הייתה כפולה בהשוואה למצבנו בראשית השנה, וכן שופר מלאי התחמושת.

חיל-האוויר, שאורגן כחיל בסוף מארס 1948, חלש על למעלה מ-25 מטוסים קלים, כמחציתם מסוג "אוסטֶר" – שכונו "פרימוסים" – ואשר נקנו בתחבולה מידי הבריטים בארץ ושופצו על-ידי אנשינו...."

הצטיידות (מאי 1948)

במהלך המלחמה התברר הצורך בהפעלת תותחים ושריון:

"מול תותחי האויב לא יכולנו אנו להעמיד אלא שני תריסרים של תותחים נגד-מטוסים קלים בני 20 מ"מ, אשר הופעלו גם כתותחים נגד-טנקים. לעומת טייסות מטוסי-הקרב והמפציצים של האויב לא היו לנו אלא "פרימוסים" ומטוסי-תובלה, אשר בשעות היום נאלצו לחנות בשדותיהם מוסתרים ככל האפשר, ורק בלילה יצאו לפעולה.

כוח השריון שלנו מנה אך עשרות אחדות של משוריינים מתוצרת בית, הם ה"סנדביצ'ים" הנודעים – ושני טנקים מטיפוס "קרומוול", אשר "נלקחו" מאת הבריטים. מולו ניצבו גדודי טנקים של מצרים ושל סוריה, וגדודי משוריינים של עירק ושל עבר-הירדן. גם הנשק הנגד-טנקי שלנו היה מצומצם.

...ב-15.5.48 הגיעה לנמל תל-אביב אנייה עם חמשת תותחי-השדה הראשונים (תותחי ה-65 מ"מ). עד מהרה הופנו תותחים אלו לעמק הירדן, ואף השפיעו על התפתחות המערכה שם.

ימים אחדים לאחר מכן, ב-25.5, הגיעה ארצה אנייה נוספת. היא הביאה תותחי-שדה נוספים, מרגמות 120 מ"מ, רובים וכדורים."

נשק מגיע ערב הקמת המדינה מאי 1948

"את פעולות הרכש בחו"ל עיכב החשש מנפילת הנשק לידי הבריטים. משלוחים של נשק, שכבר נרכשו ונאגרו באירופה עוכבו, אך צורך דחוף בתותחים והסכנה למוראל החיילים למול העליונות הערבית בארטילריה, בנוסף לעליונותם המספרית, דרבן את פעילי הרכש להגברת הסיכונים והסיכויים: ה"נַפּוֹלִיוֹנְצִ'יקִים", תותחי 65 מ"מ, נרכשו בצרפת והגיעו לחיפה ביום הכרזת המדינה. תרומתם לקרב על עמק הירדן הייתה מכרעת."

הצטיידות, מתי, מה מאין (יוני 1948)

בתקופה שבין שתי ההפוגות (מאז יוני 1948) גברה מגמת ההצטיידות של צה"ל, שהחלה עוד ערב המלחמה, ונעשו פעולות רכש מוגברות. מצרפת נרכשו טנקים קלים ומצ'כיה הגיעו רובים. מצ'כיה נרכשו אף מטוסי מֶסֶרשְמִידְט, והם הובאו מפורקים ברכבת אווירית.
במבצע מיוחד, שכונה "מבצע וֶוְלוֶוטָה", הוטסו מטוסי סְפִּיטְפָיֵיר לארץ, לאחר שהותקנו בהם מכלי-דלק פנימיים במטרה להגדיל את טווח הטיסה של המטוס. בתקופה זו תוגבר גם חיל-הים: שופצו אניות מעפילים, הותקנו בהן תותחים והוקצו ספינות קטנות לצרכי סיורים.

המסרשמידט מגיע לארץ (מאי 1948)

"בפראג (צ'כוסלובקיה) התוודענו אל קשיי העברתם של המטוסים לארץ. למסרשמידט היה טווח טיסה קצר: שעה וחצי באוויר, במהירות של 400-350 ק"מ לשעה. זה בקושי טוב בשביל לטוס באירופה... לא הייתה, אפוא, בררה, אלא לפרק את המטוס ולהטעין את חלקיו במטוס תובלה...
אחת-עשרה וחצי שעות... בלי חניית ביניים ובלי תדלוק, נמשכה טיסתו של מטוס התובלה הראשון, שהביא לארץ את מטוס הקרב הראשון...
והתכונה בתל-נוף – לא נורמלית. כאילו ישועתה של ישראל באה באותו לילה. קיווינו שהחבר'ה האלה, [הצ'כים] שמטיסים את המטוס, מכירים את הדרך. אבל זו הייתה תקוות-שווא. בארץ שררה אפֵלת-מצרים, עד שזיהינו את המגדלור בחיפה. עזרנו לצוות המטוס לנווט, דהרנו לאורך החוף ונחתנו בתל-נוף. זה היה ב-21 במאי, ימים ספורים לאחר שהבריטים עזבו את הארץ. ההתרגשות הרקיעה שחקים. גדולי הארץ ואנשי חיל-האוויר באו להזין עין בפלא המעופף, צרור פרוק-איברים בבטן המטוס. מטוס-קרב – עין לא ראתה, עם כוונות וקשר רדיו ומתקן-הפצצה, כמו בסרטים."

מבצע ולוטה (אוקטובר 1948)

מספר מטוסי "סְפִּיטְפָיֵיר" נרכשו באירופה (אוקטובר 1948).בשל טווח הטיסה לארץ היה צריך להוסיף מכלי-דלק פנימיים למכלי-הדלק של המטוס. כדי להכניס את מכלי-הדלק הוצאו מכשירי הרדיו.
מאחר שנתיב הטיסה עבר בעיקר מעל לים, נקבעו נתיבי שיט לאניות שהיו צריכות לסייע למטוסים, אם ייפלו, ומטוס מוביל, ששימש לצורך ניווט.
שניים מתוך למשל הסְפִּיטְפָיֵירִים הראשונים נאלצו לנחות ברודוס, המטוסים הוחרמו וטייסיהם שוחררו.
שלושה מטוסים הגיעו בשלום ליעדם, והם השתלבו בחיל האוויר לצד המטוסים מהסוגים "מסרשמידט" ו"מוסטנג".

החוסן המוסרי של צה"ל (יוני 48)

חשיבות החוסן המוסרי

"עד עכשיו קרו שלושה דברים:
א. פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב,
ב. יכולתנו לעמוד בפני צבאות סדירים אלה,
ג. בריחת הערבים.

בכל אלה לא היה בשבילי משום הפתעה. ההפתעה היחידה שהופתעתי – והפתעה מרה – היא גילוי ליקויים מוסריים בתוכנו, ליקויים שלא חשדתי בקיומם; כוונתי לשוד ההמוני שהשתתפו בו כל חוגי היישוב. אני רואה בליקוי זה לא רק נגע מוסרי אלא גם פגם צבאי חמור...
יש קודם כל לתקן הליקויים הפנימיים שנתגלו בצבא וביישוב. הכרחי חיזוק המשמעת הצבאית והגברת הזיקה של כל חלקי הצבא למדינה ולממשלה... למען שנהיה חזקים – עלינו להיות טהורים ועלינו לחרוד על כל קורטוב של כוח.
אל נבטח יותר מדי על כישרון עמידתנו עד עכשיו, אל נהיה בטוחים יותר מדי בניצחוננו. אין ניצחוננו נתון מראש.... נזדעזע ביטחוני בכוחנו המוסרי הפנימי, וכוח מוסרי במלחמה נחוץ יותר מבימי שלום.
ולכן דרושים מאמצים נמרצים ואכזריים לתיקון הפגימות."

הלוחם היהודי והערבים יולי 48

ההיסטוריון י' עילם מסביר את התפתחות היחס של הלוחם היהודי לערבים:

"מה שהשתמע באופן מעשי מדבריו של בן-גוריון היה, שיש להבחין בין מה שיקרה בשדה בלהט הקרב, תוך לחימה, כאשר אנשים נהרגים וגם בורחים מבתיהם מפחד האויב, לבין מדיניות מכוונת של גירוש והגליה. ממשלת ישראל לא תאמץ מדיניות מפורשת של גירוש; אבל הממשלה תברך על עובדות מוגמרות שייווצרו כתוצאה מן הלחימה. נראה שהמסר הזה חלחל איכשהו אל השורות בשדה; שכן, תיכף עם חידוש קרבות עשרת הימים שבין הפוגה ראשונה להפוגה שנייה, כמו הותרה איזו רצועה בכל השטחים המאוכלסים שנכבשו על-ידי צה"ל. זה התבטא לא רק בפעולות גירוש, אלא גם בריבוי מבהיל של מעשי שוד ואונס. גל של תאוות ביזה סחף את מיטב הגדודים בצבא. בן-גוריון רשם ביומנו: 'דרוש חוק צבאי'. פתאום נתעוררה דאגה למה שעלול להתרחש עם כיבושן של העיר העתיקה בירושלים ושל נצרת, על אתריהן המקודשים; ומה יאמרו אז בגויים? עכשיו הוציא בן-גוריון הוראות חמורות ומפורטות למפקדים הצבאיים בירושלים ובחזית הצפון למנוע כל מעשי שוד וביזה."

הוראות נגד ביזה

‏‏

בהול
151700

15.7.1948
אל: עציוני
מאת: ד' בן-גוריון

בתוספת להוראתי הקודמת בדבר העיר העתיקה עליך לדאוג שהכוח המיוחד, שימונה על שמירת העיר עתיקה, ישתמש בלא רחמים במכונת-ירייה נגד כל יהודי, ובייחוד נגד כל חייל יהודי שינסה לשדוד או שינסה לחלל מקום קדוש נוצרי או מוסלמי.

בהול
151645

מאת: ד' בן-גוריון
אל: יגאל ידין, מטה ירמיהו [חזית צפון]

אם נצרת עומדת להיכבש, אתה חייב להכין לפני כך כוח מיוחד נאמן ומומשמע, שלא ייתן לשום חייל יהודי אחר דריסת רגל בנצרת, וימנע כל אפשרות של שוד וחילול מנזרים ובתי כנסיות.
נגד כל ניסיון של שוד מצד חיילינו יש להשתמש במכונת-ירייה בלא רחמים. עליך להוידע איך אתה מבצע הוראה זו.

קראו עוד:

התארגנות צה"ל
כח המגן טרום צה"ל : עד הקמת המדינה (נוב' 1947 – מאי 1948)
צה"ל בשנתו הראשונה - לאחר מלחמת העצמאות