פעולות התגמול בראשית שנות החמישים

יהודים וערבים חילוקי דעות

מלחמת העצמאות הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למדינות ערב, וכל צד פירש פירוש משלו את משמעות ההסכמים.

ממשלת ישראל הבינה, שהמדינה ריבונית בתוך תחומיה, ולכן היא רשאית לקבוע את היקף ההתיישבות ואת אופיה וזכאית לחיות בביטחון.
מדינות ערב הבינו, שגבולות שביתת הנשק הם קווי הפסקת אש, ושפעילות ישראל באזורים שנקבעו בהסכמים כמפורזים אינה חוקית. ולכן בחרו לא לשים קץ לסכסוך ולנקוט צעדים, שונים נגד ישראל, כמו: חרם כלכלי, מאבק מדיני ופעולות טרור. הם העמידו במוקד הדיון את זכות השיבה לארץ של הפלסטינים שברחו בעת מלחמת העצמאות.

ואולם מדינת ישראל סירבה לדון בעניין הפליטים ללא מחויבות של מדינות ערב להסכם שלום מלא, וכן התנגדה להחזרת פליטים בהיקף שעלול להביא לכך שהיהודים לא יהיו עוד רוב במדינה.

בשנות החמישים החלה הסתננות של פליטים ערבים לתחומי מדינת ישראל, ובהדרגה התרחבה לפשיטות אלימות שפגעו באוכלוסייה האזרחית.

ממשלת ישראל, ששאפה להבטיח את ביטחון אזרחיה, חששה מסיבוב שני של מלחמה, ולכן השקיעה מאמצים ומשאבים בפיתוח ציוד צבאי, בייצורו וברכישתו.
כן החלה לנקוט פעולות תגמול נגד פעולות אלימות של מסתננים ערבים.

התפתחות ההסתננות האלימה (1950-1955)

פעולות החבלה של הערבים באוכלוסייה היהודית לא החלו במסגרת תנועה מאורגנת, אלא כפעולות של יחידים. פליטים ערבים פלסטינים, שברחו לרצועת עזה ולירדן מאימת המלחמה והתגוררו במחנות פליטים, ניסו עם תום המלחמה להסתנן אל מעבר לגבול כדי לחזור לכפריהם, לקצור את שדותיהם ולאסוף את היבול.

לאט לאט החלו המסתננים להתארגן בקבוצות. מקצתן של הקבוצות גויסו לשם פעולות מודיעין בישראל ואחרות ביצעו מעשי שוד, חבלה ורצח. בשלב זה עדיין היה קשה להבחין בין פעולות שאופיין לאומי ובין פעולות פליליות.

ב-1953 גברה ההסתננות ועמה פעילות של פגיעה בנפש, ומשנת 1954 ואילך זכו קבוצות המסתננים למימון והכוונה ממצרים (רצועת עזה) ומירדן (שטחי הגדה המערבית).

בסוף שנת 1955, לאחר פעולת התגמול בעזה, הוקמו ברצועת עזה ובצפון סיני יחידות מיוחדות, "פדאיון" – המתאבדים – בפיקוח מצרי. מלכתחילה הוקמו היחידות כדי שיפעלו נגד הבריטים ששלטו באזור תעלת סואץ, אך עד מהרה הופעלו נגד ישראל. הם ארבו לכלי רכב בדרכים, מיקשו כבישים והתקיפו יישובים חקלאיים. בשנים 1955-1951 נהרגו כאלף אזרחים ישראלים בפעולות האיבה.

היקף פעולות התגמול (1956-1950)

אבדות יהודים מידי מחבלים (1951 – 1955)

שנה	המדינה ממנה באו הפדיון	חללים ישראלים
1951	ירדן	111
1951	מצרים	26
1952	ירדן	114
1952	מצרים	48
1953	ירדן	124
1953	מצרים	38
1954	ירדן	117
1954	מצרים	50
1955	ירדן	37
1955	מצרים	241
1951-	סוריה	55
1955	לבנון	6

פיגוע ביהודיה (1953)

פעולת התגמול בקיביה (אוקטובר 1953)

בשנת 1953, כשגברה ההסתננות ועמה פגועי הטרור ביישוב היהודי, הוקמה בצה"ל יחידה מיוחדת – יחידה 101. יחידה 101 עברה אימונים מיוחדים לביצוע פעולות גמול בתגובה לפגיעות שיזמו ערבים מעבר לגבול וכדי להרתיע את הערבים.

באוקטובר 1953, לאחר שמסתננים מירדן רצחו יהודים ביישוב יָהוּד, הוחלט על פעולת גמול כנגד ערביי הכפר קיבייה, שממנו יצאו מסתננים לישראל. לפעולת תגמול זו הוקם כוח צבאי מיוחד מלוחמי יחידה 101 ומפלוגת צנחנים.
במהלך הפעולה נהרגו כשישים אזרחים ובהם נשים וילדים, והיא עוררה ביקורת בארץ ובעולם. מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל, וארצות-הברית הפסיקה זמנית את הסיוע לה. לאחר הפעולה שולבה יחידה 101 בחיל הצנחנים, והוחלט שפעולות תגמול יכוּונו נגד יעדים צבאיים בלבד.

משה שרת על פעולת קיביה

‏‏17 באוקטובר 1953

ואכן יש להדגיש, כי כאשר התנגדתי למעשה תגובה באותו שלב לא העליתי על הדעת כי תיערך שפיכת דמים כזאת.

חשבתי על מעשה תגובה לפי הנוסח הקודם שהפך שגרה ולזה התנגדתי. אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה, הייתי מרעיש עולמות.

שיחות טלפוניות עם וַלְטֵר בתל-אביב ואליצור בירושלים בשאלת צורת הפרסום של ההתקפה על קיביה. צה"ל התלבט הרבה וביקש לדעת כיצד אנו אומרים להסביר את הדבר. בהתייעצות שהייתה לצה"ל עם אנשינו הציע (שמואל) בנדור לגרוס, כי לצבא לא היה חלק במבצע אלא תושבי הספר, שבערה חמתם להשחית על הרציחות האחרונות ויצר הנקם נשתלהב בלבם, קמו כאיש אחד ועשו שפטים בשכניהם – גִרסה חסרת כל שחר והעושה אותנו לצחוק ולביזיון, שכן ברור לכל בר-בי-רב כי יד צה"ל בדבר. הצבא עצמו נסוג מטכסיס זה ובא לידי מסקנה כי אין להעלים חלקו של צה"ל. מכל מקום אמרתי לוולטר והוריתי לאליצור, כי אין לדובר משרד החוץ לומר דבר על המעשה – פרט להדגשת הרציחות שקדמו לו – ובדיעבד מוטב כי דובר צה"ל ייחלץ מהמצר כפי שיוכל. אינני רואה על שום מה יתחייב משרד החוץ באיזו אחריות מפורשת שהיא לדבר שנתארע על אף התנגדותו.

מזיכרונות לוחם על פעולות התגמול (1953)

מאיר הר-ציון, מאנשי יחידה 101 מסביר כך את נסיבות הקמת היחידה בשנת 1953:

"כשנתבעתי לבצע פעולות אלה, הייתי נער צעיר. התגייסתי לצבא בגיל שמונה עשרה, ושנה אחרי גיוסי הגעתי ליחידה 101. אז לא חשבתי הרבה על אופי הפעולות, הרקע המדיני והביטחוני. [...]
ידעתי רק זאת, מלחמת השחרור נסתיימה ולא נסתיימה. הערבים הוסיפו להילחם. היו הסתננויות ורציחות בתוך-תוכה של הארץ. בעיקר רבּו התקריות באזור עזה והמשולש. כל יום הביא עמו רצח או חבלה, גנֵבה או מיקוש. צה"ל היה אז צבא צעיר וחייב היה להגיב על פעולות הערבים. לא ידע בדיוק כיצד. אז תִכננו את פעולות הגמול הראשונות. פעולות אלו נכשלו. שלחו גדוד, מחלקה או פלוגה. הם יצאו בלילה לפוצץ יעד לפי הססמה: הם עושים לנו, נעשה אנחנו להם. הלכו חיילים ולא הגיעו ליעד. לא פעם קרה, שכמה ערבים על גג של בית פתחו בכמה יריות, וכל היחידה נסוגה ולא ביצעה את המשימה שהוטלה עליה. שנתיים ומעלה שרר בצבא מצב כזה. הבינו שאת הצבא של שנות החמישים צריך היה לבנות כמעט מבראשית ולא ידעו כיצד. צריך היה לפתח שיטות צבאיות חדשות. מפקדים רבים התחלפו [...]. אחרי מלחמת השחרור סבורים היו שהעניין נגמר, אנו ניצחנו במלחמה, חלק מן הארץ נתון בידינו. קיבלו מה שקיבלו וגמרו. אך טעות היתה בידם. הרי המלחמה הייתה נמשכת ומצבה של המדינה היה קשה. [...] מול מלחמת ההטרדה של הערבים עמדנו אנחנו בלתי מוכנים מבחינה צבאית."

אבא אבן על פעולות התגמול (1953)

ואשינגטון, כ"ט באדר תשי"ג
16 במארס 1953

סודי

‏‏א. אבן אל ו. איתן
הנידון: המאורעות בגבולות

נדמה כי הגיעה השעה להסיק מספר מסקנות מפרשת המאורעות בגבולות, ובייחוד בגבולות ירדן, ומהתגובות החריפות של ארצות-הברית, ובמידה מסויימת גם של בריטניה, לגביהן.

ברור, כיום כי ואשינגטון ולונדון עוקבות בהתמדה אחר כל המתהווה בגבולותינו ובמיוחד אחר התנגשויות וחדירות מזוינות לשטחים שמעבר לגבול. במידה שהתנגשויות אלה נראות כהפרות חמורות של הסכמי שביתת-הנשק כגון חדירת כוחות מזויינים רשמיים, או נושאות בחובן סכנה של התלקחות כללית בגבולות, מוכנה מחלקת המדינה לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לעמוד בפרץ. נכונות זו מנוצלת, כמובן, על-ידי הרוחשים לנו איבה מכבר, כדי להחריף את התגובה ככל האפשר.

הואיל וכך, עלינו לתת דעתנו מראש, במידה שהדבר תלוי בנו, על התוצאות האפשרויות של פעילותינו בגבולות. גם אם גמרנו אומר עקרונית, כי עלינו להגיב על ההתפרעות בגבולותינו יש לבחור את המועד והנסיבות כך ששכר הפעולה לא יצא בהפסדה. [...]

הפיגוע במעלה העקרבים מרס 1954

התקפת מסתננים מירדן על אוטובוס אגד ב"מעלה העקרבים" על הדרך לאילת שבה נהרגו 11 מנוסעיו ורק 2 ניצלו. ההתקפה הייתה אחת מפעולות הטרור שביצעו הערבים על מנת לשבש את אורח החיים במדינה, תוך שהם מנצלים את הקלות היחסית של חדירה לתוך שטח ישראל ומבצעים מארב מתוכנן לאוטובוס. כל זאת כשהם מקבלים גיבוי ומחסה מהמדינות הערביות. פעולות התגמול של צה"ל ניסו לפגוע תחילה במבצעי הפיגועים נקודתית אולם בהמשך הפעולות כוונו גם כנגד כוחות צבאיים ומשטרה של המדינות הערביות שנתנו תמיכה וסיוע למסתננים. בהדרגה הפכו פעולות התגמול למבצעים גדולים ומורכבים יותר, עם הרבה יותר כוחות.

"חרות" על המצב הביטחוני (ינואר 1955)

בדיון על הצעות לסדר יום שנערך בכנסת ב-25 בינואר 1955 התייחס אריה אלטמן נציג "חירות" לפגיעות באוכלוסייה אזרחית ולדרכי תגובה אפשריות:

"אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,

לפני שבוע פנינו אל נשיאות הכנסת ודרשנו לדון באופן דחוף, ברצח שני אנשי מבואות ביתר שנרצחו במשק עג'ור. מאז עבר שבוע ימים והיום אנו קוראים על רצח טרקטוריסט, חבר משק עין השלושה, ועל חברו שנפצע קשה.
אם המקרה הראשון קרה בחזית ירדן, הרי המקרה השני קרה בחזית מצרים. בין שני מאורעות אלה עמדה הארץ בסימן יריות והתנפלויות בכל החזיתות, יום יום ולילה לילה. בשבוע זה כבש כוח מצרי (12 חיילים בפיקודו של קצין) עמדה ישראלית, הרג חייל ופצע שניים. היו עשרות התנפלויות ויריות שלא נסתיימו באסונות, אך היה זה רק מקרה. [...]

יורשה לי לציין עוד נקודה אחת: במשך שבע שנים לא היתה קיימת במדינה הזאת יוזמה חופשית ופרטית בשטח של תגובה. אחד מעיתונאי חוץ שאל אותי ביום שהגיעו הידיעות על הרצח במבואות בית"ר: האם תגיבו? אמרתי לו: אין יוזמה פרטית במדינה. [...]

אך יש גם גבול לסבלנות; ואני רוצה להזהיר את הממשלה והכנסת – ואל תראו בזה איום סובייקטיבי, אלא אזהרה אובייקטיבית נובעת מהתפתחות אובייקטיבית: אם הממשלה לא תמלא תפקידה בשטח הביטחון, אל תתפלאו אם תעמדו בפני הפתעות של גילוי יוזמה פרטית, ולא אחת אלא מסונפת מאוד."

פעולת התגמול בעזה (1955)

בראשית שנת 1955 גברה פעילות מאורגנת של יחידות הפידאיון ממצרים ורבּו הפגיעות באוכלוסייה האזרחית בישראל.
בפברואר 1955 בוצעה פעולת גמול, שכונתה "חץ שחור". במהלך הפעולה חדרו כוחות של צה"ל למחנה צבאי מצרי ליד תחנת הרכבת של עזה וחיבלו במתקנים צבאיים.

בעקבות הפעולה חלה הסלמה במתיחות שבין ישראל למצרים, והמצרים החלו להפעיל גדודי מתאבדים, "פדאיון", בוצעו עוד פיגועים ונגרמו אבֵדות בנפש: במושב פטיש התקיפה חוליית מסתננים חוגגים בחתונה, ומסתננים מרצועת עזה התקיפו חברים מקיבוץ נחל עוז.

לפעולת התגמול האמורה נלווּ ויכוחים בהנהגה על מדיניות הביטחון הרצויה: דוד בן-גוריון, שחזר משדה בוקר מלא את תפקיד שר הביטחון, סבר שיש לכבוש את כל רצועת עזה. ואולם בדיון שהתנהל בממשלה התברר שדעתו היא דעת מיעוט.

משה שרת, ראש הממשלה ושר החוץ דאז, סבר שפעולה צבאית רחבה בעזה תביא לקירוב בין מצרים לברית המועצות ולדעת קהל עולמית נגד ישראל.

פעולות התגמול אמצעי להבטחת השלום (1955)

בהרצאה שנשא הרמטכ"ל דאז משה דיין לפני קציני צה"ל (1955) הוא הביע את דעתו על פעולות התגמול:

"לניצחונותינו ולכישלונותינו בקרבות זעירים לאורך הגבול ומעברו נודעת חשיבות רבה בהשפעתם על "הביטחון השוטף", על הערכת הערבים את כוח ישראל ועל אמונת ישראל בכוחה [...]
אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו. מחיר יקר מכדי שיהיה ליישוב ערבי, לצבא הערבי ולממשלה ערבית לשלמו [...] הכרעות לאי-הסתכסכות עם ישראל תבואנה רק אם יהיה לערבים יסוד להניח, שאחרת ייתקלו בתגובות חריפות ויגררו אותנו לסכסוך אשר בו תהיה ידם על התחתונה..."

פעולת התגמול בניצנה (נובמבר 1955)

פעולת תגמול כינרת (דצמבר 1955)

בסוף שנת 1955 הוקמה ברית בין סעודיה, סוריה ומצרים. ג'מאל עבד אל-נאצר, שליט מצרים, טען אז, כי מצרים תגיב גם על פעולות נגד בעלות בריתה. ישראל רצתה להעמיד במבחן הצהרה זו.

בדצמבר 1955 הפגיזו הסורים דייגים, שעבדו בכינרת סמוך למוצבים סוריים. הוחלט לבצע נגדם פעולת תגמול. אותה פעולתה כונתה "עלה זית".

כוחות של צנחנים (ובהם אנשי יחידה 101) התגנבו למוצבים הסוריים באזור שבין עין גב עד לשפך הירדן. במהלך הפעולה היו חילופי ירי בין תותחים סורים, שכוּונו לקיבוץ עין גב בין תותחים ישראליים, שהופעלו לשתקם.

התגובה המצרית לפעולה התמצתה באיומים מילוליים ובפעילות מדינית, אך באותו שלב לא ננקטה כל פעולה צבאית.

אבא אבן מצדיק את פעולות התגמול

בדיון שהתנהל במועצת הביטחון, בעקבות פעולת הגמול בכינרת, אמר אבא אבן, נציג ישראל באו"ם:

"עמה של ישראל ממאן יותר ויותר לשבת בחיבוק ידיים ולסבול את תוצאתה של לחימה ערבית חד-צדדית.
סירוב זה להיות קרבן סביל למצור מתואם [...] אנו מבינים הסכמי שביתת נשק אלה במושגים של הדדיות מוחלטת, בזכויות ובחובות כאחת.
אין אנו סבורים שיש לכוחות הערביים זכות לשלוח את סוכניהם ואת יחידות הקומנדו שלהם להרוג ולשדוד בישראל, ולבקש אחר כך את חסות הסכמי שביתת הנשק כמחסום בפני תגובה הבאה מתוך התגוננות. אין אנו סבורים שיש לממשלות הערביות זכות להשיט ספינותיהן בשלום בימים ובדרכי המים הבינלאומיות של אזורנו, ולמנוע חופש זה בכוח מישראל.
אין אנו חושבים שבכל פעם שמכוונים תותח ערבי נגד תכנית פיתוח ישראלית, צריכה ידו של התותח להיות על העליונה ותכנית הפיתוח להיות מושבתת. אין אנו גורסים שצריך להתיר לכוח מצרי פולש לעבור את גבולות ארצו לתוך שטח מפורז, או לכל שטח אחר, ולהתבצר על אדמה ישראלית.
אין אנו סבורים שיש לתבוע מאתנו להשלים, ביחס לים כינרת הישראלי, עם בררה בין ויתור על זכויותינו לבין שימוש בהן מתוך סכנת נפשות מתמדת."

פעולת התגמול בכנרת

תגובת מצרים לפעולה כינרת

"נאצר לא הגיב במעשים אלא בדיבורים בלבד. התגובות הדיפלומטיות הראוותניות של מצרים על המבצע מעידות על המצוקה שאליה נקלע.
מצד אחד היה מחויב בסולידריות עם בעלת בריתו, ומצד שני עדיין לא ראה את עצמו מוכן לעימות מוגבר עם ישראל.

ב-15 בדצמבר שיגר נאצר מברק בהול אל מזכיר האו"מ, ובו איים ואמר:
"כל תוקפנות ישראלית נוספת תיענה בהתנגדותם של כל הכוחות המזוינים של מצרים וסוריה. [...] גבולות מצרים וסוריה הם קו חזית אחד, וכל התקפה על קו זה תגרור תגובה מצרית לאורך כל החזית."

את שיגור המברק ליווה נאצר במחוות דרמתיות: הוא מסר את תוכנו לנציגי המעצמות בקהיר, זימן מסיבת עיתונאים מיוחדת, נתן פרסום גדול לפגישה שקיים עם המרשל עאמר לשם דיון בתכנית לתגובה צבאית, ושלח את עאמר בבהילות לדמשק כדי לעבד שם את פרטי "תכניות המפקדה המשותפת" [...]

הוא גם שיגר שדר אישי לנשיא סוריה שוכּרי אל-כוּאַתלי, ובו אמר בין השאר: "מצרים תשמח להיפגש עם הצבא הסורי בישראל על חורבותיו של עם בוגדני זה." ריבוי המחוות הדיפלומטיות בא לחפות על אי-רצונו לממש את בריתו הצבאית עם סוריה."

הערכת פעולות התגמול

אהרון יריב, שהיה ראש אגף מודיעין בצה"ל, העריך כך את תוצאות פעולות התגמול שבוצעו בשנות החמישים:

"למרות שהמטרה העיקרית של אכיפה לא הושגה, הרי אין ספק שפעולות התגמול, שכללו פעולות גמול, פעולות אזהרה, שיבוש ומנע, תרמו לצמצום הפגיעות האפשריות בנו. כושר הפעולה של הכוחות הפלסטינים הוגבל, ולוּ זמנית, נוהלו חיים סדירים ככל האפשר.

נמנעה פגיעה באינטרס אסטרטגי חשוב (מקורות הירדן), נשמר המורָל באוכלוסייה היהודית וקוימה תדמית מרתיעה [...]."

פעולות התגמול הסלמה

ההסטוריון מ' בראון מתייחס למגמה של פעולות התגמול בסוף שנת 1955:

"יש לראות את מרבית פעולות התגמול של שנות החמישים כפעולות שננקטו דווקא לשם שמירה על הסטטוס קוו ולא לשם שינויו...

פעולות התגמול נועדו לפי עצם טבען למנוע מישראל את ההכרח לשנות את הסטטוס קוו מיסודו. אף על פי כן, במשך תקופה קצרה של פחות מחודשיים, מסוף אוקטובר 1955 ועד ראשית דצמבר, הוסכם בין בן-גוריון ומשה דיין לנצל את פעולות התגמול לא ככלי שנועד להרגיע את הגבולות, אלא ההיפך, ככלי שנועד מראש להסלמה וכמחולל מלחמה כוללת.
משנודע דבר העסקה הצ'כית ברבים, שלל גם בן-גוריון את ההצעה שישראל תצא מיוזמתה למלחמת מנע. הסתייגותו מהתקפה יזומה בהקף מלא נבעה בעיקר מהחשש להסתבכות בינלאומית, אך כמו משה דיין ביקש אף הוא באותו שלב הזדמנות להכות במצרים מכה נצחת.

פעולות התגמול הגדולות בכונתילה, בסבחה ובכנרת בסתיו 1955 נועדו לחמם ולגרות את מצרים ואת נאצר למעשי איבה בהקף גדול, אשר יאפשרו לישראל להכות מבלי שתואשם במעשה תוקפנות מובהק."

למפת קבייה - פעולת תגמול

קראו עוד:
פעולות התגמול 1949 – 1955 - רקע וסקירה כללית