החרם הערבי

החרם הערבי (1949)

לאחר התבוסה הצבאית שנחלו מדינות ערב במלחמת השחרור, הן ביקשו לפגוע בכלכלת ישראל על ידי הרחבת החרם הכלכלי שהחלו בו עוד בדצמבר 1945.
מדינות ערב איימו לנתק את היחסים הכלכליים שלהן עם מדינות שייצאו חומרי גלם לישראל או שנחשבו כשוק אפשרי ליצוא ישראלי. היו מדינות שנכנעו לאיום הערבי מחשש שמא יביא החרם להקטנת אפשרויות השיווק של מוצריהן. יפן, למשל, הייתה מעוניינת בשווקים של מדינות ערב. מדינות אחרות, למשל הודו, נכנעו לחרם הערבי בשם הסולידריות המוסלמית.
מטרת החרם הערבי הייתה להביא לייקור המוצרים או לגרום להפסקת ייצור מוצרים הנשענים על חומרי גלם המיובאים מבחוץ. כמו כן ביקשו מדינות ערב לפגוע באפשרויות השיווק של מוצרים ישראליים במדינות אחרות.
ואולם, מדינת ישראל הצליחה לקשור קשרים כלכליים עם מדינות וחברות שלא נכנעו לחרם, ורישומו של החרם ניכר באווירה הלוחצת יותר מאשר בהשפעה ממשית על הכלכלה.

הידוק החרם הערבי (1950)

"ההחלטה שהתקבלה אמש במושב הליגה הערבית להדק את חגורת החרם הכלכלי על ישראל.
* ...אוסרת על מדינות ערב לחתום על אשרות או פספורטים הנושאים ויזות ישראליות.
* כן היא אוסרת על אוניות הנוסעות לישראל או באות מישראל לעגון בנמלים ערביים.
* כן החליטה הליגה להכין "רשימה שחורה" של כל האוניות העובדות עם ישראל או חשודות בקשרים עם ישראל. האוניות שב"רשימה השחורה" לא תקבלנה מטעני יבוא או יצוא למדינות ערב...
ההחלטה כוללת גם איסור מעבר בתעלת סואץ לאוניות הנושאות מזון או כל מטען אחר לישראל."

ישראל לא השלימה עם החלטה זו ובחנה את תוקפה בשנים הבאות.

החרם הערבי פוגע בכלכלה (דצמבר 1953)

‏‏א. אילת אל ו. איתן
A. Elath to W. Eytan

מברק מוצפן ל240
נוסח נכנס: 330.09/2319/5
לונדון, 24 בדצמבר 1953

איתן, העתק לאבן,

[...] ביקרתי היום אצל סלווין לויד ומסרתי לו על החרמת הבשר בפרנקה-מרי וכן על שהגשנו מחאה למועביט [מועצת הביטחון]. סיפרתי לו על החמרה נוספת של תקנות ההסגר המצריות נגד ישראל ועל הפגיעה של התקנות הללו בסחר שלנו עם המושבות הבריטיות באפריקה. הדגשתי שבמעשה האחרון של מצרים אנו רואים מעשה תוקפנות חדש לא רק בנו אלא בחופש המעבר בתעלה. אף-על-פי שאין פנינו למדנים עם המצרים לא נוכל לעבור בשתיקה על המקרה האחרון הפוגע בזכויות בינלאומיות ולא שלנו בלבד. ציינתי שברגע זה דרושה פעולה לשחרור המטען שהוחרם והוספתי שאנו מקווים שנקבל את עזרת משרד החוץ בנידון. סיפרתי שלא החרמנו מזון מיועד למצרים על אונייה שעגנה בנמל ישראלי. [...]

פרשת האניה בת גלים (ספטמבר 1954)

בשנת 1950 אסרה מצרים על אוניות שפניהן מועדות לישראל לעבור דרך תעלת סואץ, אף על פי שמאז שנת 1888 יש אמנה בין-לאומית הקובעת, שהתעלה תהיה לעולם חופשית ופתוחה לכל המדינות בימי שלום ובימי מלחמה כאחד. לא הועילו לא מחאותיה של ישראל ולא החלטתה של מועצת הביטחון משנת 1951, שחייבה את מצרים לממש את חופש השיט בתעלה. בשנת 1954 הסכימו בריטניה ומצרים שהשליטה על התעלה תינתן למצרים, ואולם חופש השיט לישראל לא הובטח.
כדי לבחון את המצב החדש הוחלט, שספינה ישראלית – "בת גלים" – תנסה לעבור את תעלת סואץ. המצרים מנעו את מעבר הספינה ועצרו את אנשיה בתואנה שיָרוּ על דייגים מצרים. מועצת הביטחון התכנסה. מדינות ערב הצליחו להעביר את הדיון בעניין לוועדה ועל ידי כך להשהות את הפעילות. כשלושה חודשים עברו עד שהתכנסה מועצת הביטחון שנית לדון בעניין. לאחר דיונים רבים הושגה פשרה.
צוות האונייה שוחרר, אך מצריִם עמדה בסירובה להתיר לספינות ישראליות לעבור בתעלת סואץ.

הממשלה על עניין בת גלים (נובמבר 1954)

מהודעת שר החוץ משה שרת בכנסת על פרשת "בת-גלים" במסגרת דיון על מדיניות החוץ:

"שערוריית "בת-גלים" הובאה כבר פעמיים לפני מועצת-הביטחון והיא עתידה לחזור אליה בשלישית. הרבה תלוי בעמדה שתנקוטנה המעצמות האדירות בעניין זה כשיגיע הדיון לשלב מכריע. ולא רק להצבעתן במועצה, אלא ללשון ולקו שינקטו כלפי מצרים במגען הישיר עמה.
על-כל פנים, יהא-נא ברור למצרים ולכל יתר הגורמים הנוגעים בדבר כי מדינת-ישראל לא תשלים בשום פנים עם משטר בינלאומי שפירושו למעשה כי חופש השיִט בתעלת סואץ קיים בשביל אוניותיהן של כל אומות העולם, להוציא את אוניות ישראל [...].
המערכה על זכותה של ישראל ליהנות ממשטר חופש השיט בתעלה תימשך עד שתוכר הזכות הזאת ותקוים למעשה. כל המדינות הרואות בחופש השיט במעברי-ים בינלאומיים את אחד מיסודות הצדק והצורך של החברה העולמית בזמננו נקראות לעמוד לימיננו במערכה הזאת. בהגינן על זכותה הנפגעת של ישראל הן יגנו על זכותן-הן ויעמידו תריס בפני שרירות והפקרות ביחסים בינלאומיים. מעל הדוכן הזה ברצוני לשלוח ברכת עידוד לאנשי הצוות של "בת-גלים", אשר מילאו באמונה את תפקידם החשוב וכעת הם סובלים על לא עוול בכפם. אנו בוטחים בהם כי יחזיקו מעמד ברוח נכונה עד שיינתן להם להמשיך את דרכם."

חרות על חופש השיט (ינואר 1955)

במסגרת הצעות לסדר היום התייחס חבר הכנסת חיים לנדוי, מ"חירות" לפרשת האונייה "בת-גלים":

"לפי דעתנו, שהבענו אותה במליאה ובוועדת החוץ, מוטב היה לפתוח בפריצת ההסגר בנתיב המים לאילת; לשלוח אוניות נושאות דגל ישראל בנתיב המים בים-סוף, ואם ייתקלו בהתנגדות מצרית, לחפות בגלוי על מעברים בכוח חיל-האויר של צבאנו. [...] אילו פרצנו את הדרך לאילת, ייתכן שהיתה נפתחת גם דרך הסואץ, אך ייתכן גם שלא, והיינו נאלצים לפתוח במערכה על פריצת נתיב מים זה. אולם דחיתם את הצעתנו והחלטתם לשלוח את "בת-גלים" בדרך הסואץ. טוב, היינו עומדים גם מאחורי החלטתכם זאת, אילו ניהלתם את המערכה במתוכנן, אילו עשיתם למענה.
ואתם מה עשיתם? שלחתם את האונייה. הן ידעתם, או צריכים הייתם להניח, שהמצרים יעצרוה. ההכנתם תגובה מתאימה על השוד הימי המצרי? הרי גם לפי חוק הרטורסיה, שהוא חוק בינלאומי, רשאים היינו כתגובה על השוד לעצור אניה מצרית ולהובילה על צוותה לחיפה. בדרך זו היינו מאלצים את העולם כולו להתערב בסכסוך ולפתור את הבעיה. הצענו לכם זאת מיד עם מעצרה של "בת-גלים", הייתה אפשרות לבצע זאת, אך אתם דחיתם את הצעתנו.
ואם לא הייתם מוכנים לעשות דבר – למה שלחתם את "בת-גלים"? הן רק הפקרתם את דגל ישראל, ולמעשה גרמתם להידוק יתר של ההסגר בתעלה."

תכנית אלפא (פברואר 1955)

תכנית "אלפא" היא תכנית שיזמו ארצות-הברית ובריטניה במגמה לשנות את גבולות מדינת ישראל תמורת ביטול החרם הערבי והכרה בישראל.
בקיץ 1955, שבו התגבש גוש המדינות הבלתי מזדהות באסיה ובאפריקה, לא היה לתכנית כל סיכוי. נאצר היה פעיל באותו גוש שראה באימפריאליזם המערבי תופעה שלילית ביותר. בריטניה – שהייתה סמל לאותה תופעה, לא התאימה למעמד של מתווכת ביחסי ישראל-ערב.
יתרה מזאת, נאצר לא היה מוכן להכיר בישראל, וישראל לא הייתה מוכנה לשינוי בסטטוס-קוו של גבולותיה.
פרסום עסקת הנשק המצרית-צ'כית הביא לגניזתה הסופית של תכנית "אלפא".