העלייה כקיבוץ גלויות (1951-1948)

עם קום המדינה (1948) הוחל בקיבוץ היהודים מגלויות המזרח והמערב בארץ ישראל בצורה מסודרת.
ממשלת ישראל בשיתוף הסוכנות היהודית ומוסדות יהודיים כמו הג'וינט יזמו, אִרגנו ומימנו את העלתם ארצה של ניצולי השואה, שישבו במחנות העקורים באירופה, ושל יהודים מארצות מזרח אירופה (בולגריה, רומניה, פולין). כמו כן אורגנו מבצעים להעלאת יהודים מארצות האִסלאם – תימן, עיראק וצפון אפריקה.

ממערב אירופה הובאו היהודים בדרך הים, לאחר שרוכזו תחילה במחנות מעבר בדרום צרפת (מרסֵי) ובדרום איטליה (בַּארִי), או שהוטסו ישירות מגרמניה.
במרוקו ובתוניסיה הוכנו בשנת 1948 מקומות מיוחדים להדרכת יהודים, לקראת העלייה לארץ. בשנת 1949, לקראת סיום מלחמת העצמאות, הובאו ארצה גם המעפילים שגורשו לקפריסין.

ממשלות של אחדות ארצות מזרח אירופה (פולין, הונגריה ובולגריה) קיבלו כסף בעבור כל עולה יהודי שעזב את מדינתם. את עליית יהודי בולגריה, למשל, מימן הג'וינט, וכמעט כל גולת בולגריה הועלתה אז לארץ. בשנת 1950 הועלו לארץ במבצעים מיוחדים רוב יהודי עיראק, תימן ולוב.
בשנים 1951-1950 הועלו לארץ רבים מיהודי הגוש הקומוניסטי: פולין, רומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה.

נס העלייה ההמונית (1951-1948)

ההיסטוריון יוסף גורני מסביר את הגישה שהִנחתה את ההנהגה ביחסה אל העלייה ההמונית:

"העלייה ההמונית בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה קודם כול הגשמת הרעיון הציוני במובן של קיבוץ גלויות ושל קליטת המוני יהודים הנתונים במצוקה.

על כן בפעם הראשונה בתולדות הציונות היא העמידה תשובה למצוקה היהודית: לפליטי השואה, שאיש לא חפץ בהם, ליהודי עיראק, החרדים לנוכח גל הלאומנות הערבית הגואה וליהודי צפון אפריקה, שחששו לגורלם עם ראשית הנסיגה הצרפתית מארצות אלה.

© מתוך: גורני, יוסף. (1986). בתוך: נאור, מרדכי (עורך). עולים ומעברות.
ירושלים: יד יצחק בן צבי – מרכז ינאית בן צבי ללימודי ירושלים.

הוצאות לצורכי עליה (1950)

ישראל ראתה בעלייה את אחד היעדים המרכזיים במדיניות החוץ שלה.
נציגי ישראל פעלו נמרצות ברמה הדיפלומטית כדי לאפשר את יציאת יהודים מארצות האִסלאם, ובמזרח אירופה הם נשאו ונתנו ישירות עם ממלאי תפקידים מדיניים בממשלות המקומיות, ואף שליחי הסוכנות השתמשו בכל האמצעים כדי להוציא את היהודים מהגולה.

את מתן ההיתר ליציאת היהודים לארץ ישראל התנו אותן ממשלות בתמורה כלכלית, ובגלל החשיבות הרבה שייחסה ממשלת ישראל לעליית יהודים ארצה, היא היתה נכונה לכל מיני עסקאות כלכליות. עם פולין נערך הסכם כלכלי של ייבוא וייצוא הדדי של סחורות. להונגרים הובטחו הספקת ציוד רפואי, הקמת בתי חולים ותשלום בעבור כל עולה. התשלום נע מ-80 דולר עד 300 דולר לאיש. ברומניה ובבולגריה שילמו 100 דולר עבור כל עולה. את התשלומים מימן הג'וינט.

יש לציין, כי היהודים לא הורשו לקחת עמם אלא ציוד קל והם השאירו אחריהם בתים, עסקים ורכוש אחר (לארץ הם הגיעו חסרי כול ונזקקו לעזרת המדינה).

פתרונות של דיור (1950-1948)

"כיוון שבאו גלים לא מתוכננים, ובשנים הראשונות מאה אלף ומאתיים אלף יהודים בשנה, וגם יותר, עשינו מה שיכולנו: קודם כול אִכלסנו את הבתים בערים שהערבים נטשו. כך יישבנו את יפו ואת החלק הערבי של חיפה, ירושלים, רמלה ולוד, אבל בעיקר יפו. ואם מדברים על "הבולגרים של יפו" – הם לא נשלחו לשם מתוך תכנון, אלא מפני שבאו בבת-אחת כמעט כל יהודי בולגריה, וצריך היה למצוא להם בתים. המחנות של הצבא הבריטי, שצה"ל לא היה צריך, התחילו להתמלא במשפחות של עולים. המחנות לא היו בנויים לזה, ובצריפי הפח הגדולים שהיו בנויים למחלקת חיילים, וכאן הכניסו בהם חמש משפחות, שמונה משפחות – כמה שנכנס. בלי סידור.

ואז החלו לנטות אוהלים. לקחו קצת גם מהצבא והתחילו לצאת קריאות דחופות לשליחינו ברחבי העולם: "לקנות אוהלים. קנו אוהלים גדולים, בינוניים וקטנים". אבל גם האוהלים לא הספיקו, והעולים הוסיפו לבוא גלים-גלים, אלף ביום! ואז עברו לשיטה של בַּדוֹנים: לקחו יריעות של אוהלים קרועים, יצרו מהן גג וארבעה קירות – וכך קם והיה בַּדוֹן, ונוצרו מחנות של בַּדוֹנים."

© מתוך: אליאב, לובה. (1987). "40 שנה לתחילתה של העלייה הגדולה".
סקירה חודשית. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

האם עליה לכל (אוקטובר 1949)

‏‏הסוכנות היהודית לארץ ישראל מחלקת העלייה ירושלים כ"ד בתשרי תש"י (17.10.49) מס' 2115/113/165 אל: המשרדים הארצישראליים ח.נ., בזמן האחרון חזרו ונשנו מקרים של עולים חולים במחלות מידבקות רציניות, שהגיעו לארץ ובידיהם אישורים לעלייה מבחינת בריאות. עובדה זו מעמידה אותנו על ליקויים בבדיקה הרפואית ובמילוי ההוראות שנשלחו למשרדים הארצישראליים בעניין זה. עם ההחלטה להקים בקרוב מוסד מיוחד לקליטת המקרים הסוציאליים, שנתקבלה על ידי הסוכנות היהודית, ממשלת ישראל והג'וינט – יש לצפות לתזוזה ניכרת בשטח זה. אולם, עד להוראות על כך מאִתנו יש לדחות את עליית החולים ויתר הסוגים הנכללים במקרים הסוציאליים – ולהקפיד בינתיים על מילוי ההוראות הקיימות. בכבוד רב, יצחק רפאל ראש מחלקת העלייה

עליה לפי גיל ומוצא (1950)

חלוקת העולים על פי גיל ומוצא (באחוזים) בשנת 1950

ירידה בהיקף העליה (1954-1951)

ברשימה שלפניכם מובאים נתונים המורים על ירידה במספר העולים בשנים 1954-1951:

שנה	מספר העולים
1951	175,000
1952	24,000
1953	21,000
1954	18,000

ואלה הסיבות לירידה במספר העולים באותן שנים:

1. רבים מריכוזי העולים כבר עלו (מחנות העקורים, יהדות תימן וכד').
2. ברית-המועצות ופולין, שבהן היה ריכוז יהודי ניכר, סגרו את שעריהן.
3. בצפון אפריקה נרתעו היהודים מקשיי העולים שעלו לארץ בשנים קודמות.
4. חל שינוי במדיניות העלייה. לנוכח הקשיים של השנים 1951-1948 הוחלט להעדיף עולים צעירים, בריאים ובעלי רכוש.

מסיר לחץ לכור היתוך (1952)

גולדה מאיר מתארת בזכרונותיה:

"ב-1952, כשהתחילה העלייה סוף-סוף להתמעט – עד אלף ביום – התחלנו להפנות עולים חדשים מן המעברות לשכונות מסודרות באזורי פיתוח וליישובי ספר חדשים בכל רחבי הארץ ולהעביר את הדגש מעבודות ציבוריות לחקלאות.
לכל משפחת עולים ניתנו לא רק בית זעיר אלא גם חלקת אדמה, בהמות ושיעורים בחקלאות. גם כאן עשינו שגיאות. ניסינו, מן הסתם במוקדם יותר מדי, להפוך את סיר הלחץ לכור היתוך.
הקמנו יישובים שבהם הושבנו צירופים של אנשים כמו בקבוצות לסלילת הכבישים. לא היה להם הרבה מן המשותף זה עם זה, וקשה היה להם (לפעמים בלתי אפשרי) לחיות יחד בפינה מבודדת לגמרי בארץ, ובדרך כלל לא היה להם ניסיון בחקלאות וגם לא חיבה לחקלאות.

רבים מהם התקוממו ונסחפו לערים, ושם השתקעו במשכנות עוני. אבל רובם נשארו במקומם ונעשו חקלאים ממדרגה ראשונה שבניהם מגדלים כיום את הפירות, הפרחים והירקות הישראליים שנמכרים בכל רחבי העולם."

© מתוך: מאיר, גולדה. (1975). חיי. תל אביב: ספריית מעריב.

מדוע לא פנו העולים לקיבוצים?

החוקרת דורה הכהן מסבירה מדוע לא התיישבו העולים בקיבוצים:

"לתנועה הקיבוצית נודעה יוקרה חברתית רבה בתקופת היישוב, והשפעה פוליטית ניכרת: חבריה תפשו מקום נכבד הן בהנהגת תנועת העבודה... בצמרת הפוליטית, במוסדות הלאומיים והמפלגתיים בדרג העליון...

התפקיד שנתבע עתה מהקיבוצים היה שונה לחלוטין. העומדים בראש מערכת הקליטה היו מודעים לקשיים הכרוכים בהפניית עולים לקיבוצים. כאמור, רוב העולים לא נטו ללכת להתיישבות כפרית ולא לעסוק בעבודה חקלאית:

1. בארצות מוצאם נחשבו עובדי האדמה לבעלי מעמד חברתי וכלכלי נמוך... משל תושבי העיר...
2. לרוב הבאים מאסיה ואפריקה הייתה זרה גם התרבות החילונית המערבית בכללה, והם העדיפו להמשיך באורח חייהם המסורתי.
3. שרידי השואה, יוצאי המחנות, היו חדורי שאיפות לפרטיות ורצון לשקם את מעמדם הכלכלי והחברתי במהירות מרבּית.
4. יוצאי הארצות הקומוניסטיות, שהתנסו בשיתופיות, גילו התנגדות לאידאולוגיה הסוציאליסטית וחששו מאורח החיים בקיבוצים ובמושבים.

© מתוך: הכהן, דבורה. (1994).
עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1948-1953. ירושלים: יד יצחק בן צבי.

על מבצע "פדות" העלאת גולי קפריסין (ינואר 1949)

מִבזק ידיעות מעיתון "הארץ" על עליית גולי קפריסין:

19 בינואר 1949
ממשלת בריטניה מוכנה להתיר ליהודים בגיל הגיוס העצורים במחנות קפריסין, לעזוב את האי בו ברגע שהיהודים יוכלו לספק אמצעי הסעה בשבילם.

25 בינואר 1949
מבצע "פדות" – הפליגה האונייה "גאולה" ועליה 1,469 גולים.

2 בפברואר 1949
על סיפונה של האונייה "עצמאות" 1,970 עולים. מסע זה מרוקן לגמרי את מחנה "קרלוס" בקפריסין. הפליט האחרון שעזב סגר את השערים במפתֵח, שיוגש כשי לראש הממשלה דוד בן-גוריון.

© מתוך: עיתון הארץ. 1949.

קראו עוד:

עליה וקליטה - קיבוץ גלויות (פריט זה)
עלית יהודי תימן – "על כנפי נשרים" / "מרבד הקסמים"
מבצע עזרא ונחמיה – עליית יהודי עיראק
העליה ממזרח אירופה
העליה מצפון אפריקה
מחנות העולים והמעברות
התיישבות העולים בראשית שנות החמישים
החינוך בישראל הצעירה