העליה מצפון אפריקה (1953-1948)

עם קוּם המדינה היה מספר היהודים בצפון אפריקה (תוניסיה, אלג'יר ומרוקו) כארבע מאות אלף. הריכוז היהודי הגדול ביותר היה במרוקו. יהודי מרוקו שמרו מאז ומתמיד על זיקה עמוקה לארץ ישראל ורבים עלו אליה.
בתקופת המנדט הבריטי בארץ ובימי החסות הצרפתית על מדינות צפון אפריקה הוגבלה העלייה. בימי מלחמת העולם השנייה הורע מצב יהודי מרוקו בשל עליית שלטון צרפתי פרו-נאצי, ולכן נשלחו לשם פעילי עלייה כדי לארגן העפלה לארץ. יהודים כונסו במחנות מעבר באלג'יר ("מחנה פסח"), ובשנת 1947 יצאה לארץ אוניית המעפילים "יהודה הלוי".
עם הקמת המדינה ביקשו יהודים רבים בצפון אפריקה לעלות ארצה. למעוניינים בעלייה נפתחו מחנות מעבר הן במרוקו (בקזבלנקה) והן בתוניסיה. בשנים 1951-1948 עלו לארץ כארבעים אלף יהודים מצפון אפריקה.
לאחר מכן התמעטה העלייה מצפון אפריקה. העלייה הגדולה ממרוקו התחדשה בשנת 1955, כשהיה ברור שמדינות צפון אפריקה עומדות לזכות בעצמאות ושהשלטון יעבור מידי הצרפתים לידי התושבים המוסלמים.

העלאת יהודי מרוקו 1955-1954

בשנים 1952-1951 הגבילו המוסדות בישראל את העלייה מצפון אפריקה על ידי העדפת עולים צעירים, בריאים ובעלי משפחות בארץ.
שינוי במדיניות זו החל בשנת 1953 לנוכח הירידה בעלייה, התגברות הירידה מן הארץ וההרעה שחלה במצב היהודים במרוקו. באותן שנים התפתח במרוקו מאבק של האוכלוסייה המקומית המוסלמית בשלטון הכיבוש הצרפתי והיהודים, שנתפשו אף הם כגורם זר, סבלו עתה מיחס עוין של האוכלוסייה.
בשנת 1954 החמיר המצב בשל התגברות הטרור במרוקו, ובשנת 1955 אף היה חשש שהשלטון במרוקו יאסור עליית יהודים. הסוכנות היהודית נרתמה לפעולות ארגון עליית יהדות מרוקו, ובמהלך השנים 1955-1954 הועלו לארץ כשלושים וחמישה אלף יהודים ממרוקו.

מוכנות יהדות מרוקו לעליה

מתוך דוח משרד הבריאות שהכין ד"ר טוסברג (29 באפריל 1952):

"קיבלתי את הרושם שיהודים הגרים במקומות אלה מעוניינים לעלות ארצה מיד. לא מצאתי אצלם כל ידיעות על הנעשה בארצנו. למרות החוזרים מישראל המסַפרים על התנאים הקשים אצלנו, השאיפה לציון מבוססת בעיקר על רקע דתי, כי כמעט כולם שומרים על המסורת היהודית.
לעומת זאת אין שאיפה לעלות מיד בין היהודים בעלי היכולת ובין העשירים. בכל זאת הם מגלים אהדה רבה לכל מה שנעשה אצלנו והם מעוניינים שהיישובים היהודיים בנקודות הקטנות וגם חלק גדול מהגֵטאות של היהודים יעלו.
אחרי חקירה יסודית הוברר לי, כי בין יהודי מרוקו המוכנים לעלות ארצה ישנו אחוז גבוה של חולים במחלות כרוניות ומקרים סוציאליים רבים."

הערה שהוסיף ד"ר חיים שיבא:

"הסיכום הוא זה אשר הוצע על ידנו למוסד לתיאום: את המועמדים לעלייה יש להכשיר לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם גופנית במשך תקופה עד שנה במקומותיהם, ורק אז הם יהוו חומר מתאים להיקלט בארץ בלי לסכנה."

עליית יהדות מרוקו וקליטתה

"למחרת קום המדינה החלו להגיע העולים הראשונים מצפון אפריקה. בניגוד לניצולי השואה, יהודי מרוקו לא נרדפו על ידי שכניהם המוסלמים ועלייתם לא היתה בבחינת "עליית הצלה". ואולם יהודי מרוקו באו בחוסר כול.
העלייה מצפון אפריקה הגיעה ללא החכמים, המנהיגים ובעלי ההון המשכילים, רבים ביניהם היו חולים וקשישים.
ב-1949 היתה תקווה לארגן עלייתם של עשרת אלפים צעירים ללא משפחות. אך הקבוצה הראשונה מנתה רק ארבע מאות בני נוער, אשר נתקלו בקשיי קליטה מרובים. "ראשית הכישלון" היה בקליטתם במחנה "שער עלייה" ולא במושבים או קיבוצים. כי שם העולים הוותיקים לימדו אותם שהקבוץ הוא שם נרדף לטומאה, וכי עובדי מחלקת הקליטה הם חֶבֶר פושעים.
רק מקצתם של בני נוער אלה נקלטו בארץ. הרוֹב שוטטו בערים באפס מעשה ומאחר שלא נקלטו בעבודה – הם שיגרו קריאות אזעקה להוריהם, וסופם שירדו מן הארץ וחזרו למרוקו."

עליה וקליטה - קיבוץ גלויות
עלית יהודי תימן – "על כנפי נשרים" / "מרבד הקסמים"
מבצע עזרא ונחמיה – עליית יהודי עיראק
העליה ממזרח אירופה
העליה מצפון אפריקה (פריט זה)
מחנות העולים והמעברות
התיישבות העולים בראשית שנות החמישים
החינוך בישראל הצעירה