| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
העולים מאתיופיה רואים את המפגש עם ישראל דרך משקפי המסע שלהם מאתיופיה. המשמעות של המסע הופכת למרכיב מרכזי בזהותם. אך החברה הישראלית "משתמשת" בעלייה הדרמטית מאתיופיה לאישור העצמי שלה, במקום לאישור הזהות של יהודי אתיופיה בעשרים השנים האחרונות עולה לעתים קרובות השאלה: כיצד נקלטו בישראל העולים מאתיופיה? בדרך כלל אין השואלים מפרטים את כוונתם, אך אם הם יישאלו הם יתייחסו בוודאי להיבט הכלכלי החברתי, לחינוך ולהשכלה, וכדומה. לעתים קרובות מתלווה לכך שאלה על תפיסתם של העולים את קליטתם בישראל. במלים אחרות, מה מרגישים יהודי אתיופיה ביחס לבואם ארצה. שאלה זו העסיקה גם אותי בעבודתי כפסיכולוג קליני וארגוני עם יהודי אתיופיה, מראשית שנות השמונים. בשיחותיי עם העולים התחלתי שומע יותר ויותר משפטים שדומה שיצרו קשר בין המסע שלהם מאתיופיה לתהליך הקליטה בישראל. כך, למשל, אמר לי זקן ממרכז הקליטה: "אנחנו סבלנו כל כך בדרך - והם אומרים שאנחנו לא יהודים?!!". ומתבגר בכפר נוער פנימייתי אמר: "אם הם, הישראלים (חבריו לפנימייה), היו יודעים כמה [בני] משפחה השארתי בדרך, באדמה, הם לא היו מציקים לי כל כך!". שאלתי את עצמי מדוע הם מתייחסים דווקא לדרך, למסע, ולא ל-2500 שנות קיום יהודי באתיופיה? מה עושה את המסע למשמעותי כל כך? מהי בעצם משמעותו בשבילם ואיך, אם בכלל, הוא קשור לקליטה בישראל? ביקשתי מאותו זקן, ומאותו נער, לספר לי את סיפור מסעם לישראל. יותר מאוחר, כדי להבין הבנה עמוקה יותר את משמעותן של האמירות הללו, ערכתי מחקר שיטתי שבו רואיינו עולים מאתיופיה, בעיקר מתבגרים ובוגרים ששרדו את המסע. המרואיינים התבקשו לספר, איש ואשה, את סיפור המסע האישי שלהם כפי שהם זוכרים אותו. אני הקשבתי לסיפורים וניתחתי אותם, בניסיון להבין את משמעותו בעיניהם (BenEzer 2002; וכן בן עזר 1992: פרק ה'). במאמר זה אתייחס לממצאים המרכזיים העולים ממחקר זה. תמצית טענתי תהיה, כי העולים מאתיופיה רואים את המפגש עם ישראל דרך המשקפיים של המסע שלהם מאתיופיה. אנסה להראות כיצד המשמעות של המסע הופכת למרכיב מרכזי בזהות של העולים מאתיופיה, וכיצד החברה הישראלית "משתמשת" בעלייה הדרמטית מאתיופיה לאישור העצמי שלה, במקום לאישור ממדי הזהות הללו של יהודי אתיופיה. לבסוף אטען כי סיפור המסע נמצא הופך עם השנים למיתוס המרכזי של יהודי אתיופיה, גם אלה מהם שלא עברו את המסע עצמו, ומיתוס זה משפיע על הדרך שבה רואים העולים את קליטתם בישראל. * בשנים 1977 עד 1985 החלה קהילת היהודים לצאת מאתיופיה. כ-20 אלף איש ואשה מקרב הקהילה עזבו את בתיהם בחפזה ובסודיות ונעו במסלול קשה וטראומטי לעבר גבולות המדינה, בעיקר לעבר סודן. הם חצו ברגל אזורים לא מוכרים להם ונעו באין-ספור מסלולים בתוואי קרקע קשים. הם חצו שרשרות הרים, צעדו במדבריות, התמודדו עם נהרות גועשים ויערות סבוכים, הותקפו על ידי שודדי דרכים וסבלו מרעב, צמא, מחלות ומוות רב. המסע הרגלי ארך כשלושה עד חמישה שבועות, אך לפעמים נמשך גם חצי שנה, שנה ואפילו כמה שנים, וכלל לא פעם מאסרים חוזרים ונשנים בדרך וחזרות לאחור. יהודי אתיופיה חצו את גבול סודן אך כאן, להפתעתם, לא הועלו מיד לישראל, אלא נתקעו בתנאים קשים, בעיקר במחנות פליטים, כשנה עד שנתיים בממוצע. גם השהות במחנות היתה קשה ביותר, הן מבחינת התנאים הפיזיים הן עקב קשיים מידי אדם. גם פה חלו רבים מבני הקהילה ומתו. בסך הכל איבדה הקהילה כחמישית מבניה ובנותיה, 4,000 בני אדם, במסע לישראל. בבואם לישראל לא התקבלו העולים בזרועות פתוחות. בניגוד לציפיותיהם הם נתקלו כאן בקשיי קליטה רבים, הקשורים בחלקם לצבע העור שלהם ובחלקם להגדרות הזהות היהודית המקובלות והממוסדות, אם גם שנויות במחלוקת ציבורית. במחקר מקיף וראשון שנעשה בישראל (BenEzer 2002; וכן 1989, 1992:פרק ה') רואיינו בעיקר צעירים וצעירות ששרדו את המסע, כדי לנסות ולהבין את משמעותו בעיניהם. המרואיינים התבקשו לספר את סיפור המסע כפי שהם זוכרים אותו. בניתוח הסיפורים עולות שלוש תימות עיקריות. הן מהוות את ממדי המשמעות של המסע והן גם ה"משקפיים" שדרכן רואים העולים את הקליטה בישראל. שלוש התימות שאני מדבר עליהן הן: זהות יהודית, סבל וגבורה. עצם היציאה למסע קשורה בעיני העולים קשר עמוק בזהות היהודית שלהם. החלום להגיע לציון, ל"ירוסאלם", הנו חלום עתיק של יהודי אתיופיה שהועבר מאב לבנו ומאם לבתה. הם האמינו שיום אחד "הזמן יגיע", קרי: לעלות לירושלים. ואכן, לפני כ-140 שנים, בשנת 1862, הכריז אבא מהרי, אדם מרכזי בקהילה, כי "הזמן הגיע" והוביל אלפים מאזור גונדר, הסמוך לאגם טאנה, בכיוון ים סוף (ראו מפת מסלולי המסע, גדי בן עזר, "כמו אור בכד" 1992 עמוד 72). המסע הזה נכשל. כאשר האנשים הגיעו, לאחר צעידה ממושכת, לים סוף, או לנהר התקזה שבאזור טיגריי, אבא מהרי היטה את מטהו כמו "משה רבנו" לפניו, אך הים לא נבקע. יהודי אתיופיה הבינו אז ש"עוד לא הגיעה העת" ומה שניגלה לאבא מהרי על ידי האל היה ניבוי של משהו שעתיד לקרות, אך לא כרגע. בשנות השבעים של המאה ה-20 בשלו התנאים הפוליטיים והאחרים שאיפשרו סוף סוף את עלייתם של יהודי אתיופיה. תפקיד מרכזי בכך היה לפסיקתו של הרב הראשי לישראל, עובדיה יוסף, בשנת 1973, שבה חידש קביעות של רבנים רבים לפניו, כמו זו של הרדב"ז במאה ה-16, שהכירו בהם כיהודים. פסיקה זו הובילה להכרה בהם על פי חוק השבות (1975) ולתחילת המאמצים לעלייתם. גם נפילת הקיסר ומלחמת האזרחים באתיופיה, שהביאה עמה סכנה של גיוס כפוי של בני נוער השפיעה על עיתוי העלייה. הקהילה החלה אז לצאת לדרך. בכל שלבי המסע, מההכנות לדרך, דרך המסע הרגלי בשבילי אתיופיה ועד השהות הארוכה בסודן, התחזקה הזהות היהודית של ההולכים והתגבשה. המסע נתפס בעיניהם כמונחה בידי האלוהים. המסר ליציאה ניתן על ידו, הוא המוביל והמנחה אותם בדרכים העקלקלות, מסייע להם בהצלה פתאומית מאויבים ושובים, או ברעיונות העולים בראשם "בדרך נס", נותן להם כוח ללכת ללא הפסקה או להציל אחרים, וכיוצא בזה. בנוסף לאמונה באלוהים, מתבטאת הזהות היהודית במסע בניסיון לשמור מצוות ומנהגים יהודיים (שבת, פסח, כשרות, נידה). כך, למשל, הם מספרים שוב ושוב על מקרים שהקבוצה שלהם נרדפה על ידי שודדים או חיילי הממשלה, ואף שהיו קרובים לגבול הסודני ויכלו לחצות אותו ולהימלט מרודפיהם, הם עצרו עקב כניסת השבת, וכתוצאה מכך נאסרו והוחזרו עשרות או מאות קילומטרים אחור. דוגמה נוספת בסיפור של אחד המרואיינים היא סיפורו של הקֶס, רב הקהילה, שסיכן עצמו וקם בעיצומן של יריות עליהם בלילה, כדי להתיר את מטענו מסוסו הלבן שנפגע וגסס, כדי לא להפר כללי טומאה שהיו חלים על מטענו כשהסוס מת. הזהות היהודית מתחזקת ומתגבשת גם עקב היחסים עם האוכלוסייה הלא יהודית במסע. ההולכים בדרך הרגישו שהם יהודים הצועדים כקהילה לארצם המובטחת בתוך ים עוין של סביבה גויית, כשהם שומרים על סודם מפני הגויים העוצרים אותם בדרך, כפריים או חיילים. הסביבה הנוצרית התחילה גם לראותם כ"ישראלים במעבר", כפי שאמרו להם כפריים בעת שעצרו אותם בדרך, זיהו אותם כיהודים למרות הכחשותיהם, והאשימו אותם: "אנחנו יודעים מה אתם עושים לפלשתינאים". כלומר, כבר במסע הם מתחילים לשלם מחיר על היותם "ישראלים". התימה השנייה שדרכה העולים רואים את המסע היא תימת הסבל. זהו סבל פיזי וסבל נפשי. בהיבט הפיזי הכוונה לקשיים האובייקטיבים של הדרך, כמו גם לקשיים הנגרמים בידי אנשים. הם נאלצו לנוע מהר וללא הפסקה, לפעמים ללא שינה, במסלולים הרריים צרים, בלילה, תוך פחד שאם לא ינועו די מהר ילכו לאיבוד. רבים נפלו ונפצעו ונאלצו להישאר מאחור ולהמתין לקרובי משפחה שיאספו אותם בחזרה לכפרם. צעירים היו צריכים לתמוך במבוגרים, הורים בילדיהם. הם עברו תקופות של מחסור חמור או מוחלט באוכל ובמים, והיה עליהם לחצות מעברי הרים גבוהים וגאיות עמוקים, נהרות זורמים ואזורים מדבריים. הם סבלו ממחלות הנפוצות באזורי שפלה, בייחוד מלריה, לאחר שירדו מההרים הגבוהים שבהם גרו. גם טפילי נהרות הציקו להם ופגעו בבריאותם. אמהות נאלצו להניק תוך כדי הליכה. העולים היו חייבים להסתתר מחיות טורפות וגם מחיילי הממשלה ומשודדי דרכים, "שיפטה", השולטים בשבילים ההרריים עקב מלחמת האזרחים המתמשכת באתיופיה. רבים נאסרו ונחקרו בעינויים קשים בדרך, הוחזרו לאחור שוב ושוב. כספם של רבים נשדד וכן בגדיהם ולעתים קרובות גם כדורי המלריה והאוכל והמים שנשאו. נערות ונשים צעירות עברו חוויות של אונס או סכנת אונס וחטיפה. יש מהן שנותרו עד היום בסודן, או הועברו כשפחות לסעודיה. בסודן, רבים חלו ומתו. בתקופה מסוימת מתו כ-15 בני אדם ביום במחנה אומרקובה. נערה מסוימת מספרת כיצד החזיקה בידיה במשך ארבעה ימים את גופת אחותה התינוקת, כי לא ידעה היכן לקבור אותה. גם עקב הצורך להסתיר את מנהגי הקבורה היהודית, זו היתה בעיה מיוחדת. רבים קברו בלילה, תוך נשיכת בגדם כדי שלא יישמע בכיים. רבים קברו באוהל שלהם במחנה הפליטים וביקשו לעבור לאוהל אחר. וקיים גם הסבל הנפשי. ההולכים במסע חווים קודם כל סבל בגלל הפרידה מבני משפחה. כאב זה מועצם ומקבל פנים מיוחדות בהקשר של התרבות האתיופית, שבה אדם מנותק ממשפחתו נחשב אדם לא-שלם. אחד המאפיינים הכואבים של המסע הוא שרוב המשפחות התפרקו בדרך: קודם כל עקב הצורך לצאת בחלקי משפחה, ואחר כך עקב קשיי המסע הרגלי ותלאותיו או עקב המוות הרב, בעיקר בסודן. רבים חשו, וחלק עדיין חשים בישראל, אשמת ניצולים שנותרו בחיים, ואשמה על כי לא קברו את קרוביהם כראוי, לפי הנוהג, תוך נתינת הכבוד לנשמת המת. היבט נוסף של הסבל הנפשי קשור בחוויות טראומטיות של השפלה וביזוי, אישיים או קיבוציים כיהודים, כשנתפסו בידי המשטרה או אנשי צבא סודנים, לאחר שניסו לברוח ממחנות הפליטים כדי לשפר את סיכוייהם להגיע לישראל. כמו כן עמדו העולים בעת המסע במצבים של חוסר אונים ועינוי נפשי. נערות נאלצו לעמוד לפעמים במשך ימים לצפות בחבריהן או אחיהן מעונים או תלויים "הפוכים" בשמש הקופחת, כשהן סובלות סבל רגשי עצום. אחרות נאנסו ואיבדו אחר כך עניין בחייהן. נערים עברו לעתים חוויות של חוסר אונים עקב חוסר היכולת לסייע לאחיותיהם, לקרובות משפחה אחרות, ולחברות ללימודים, שהם מרגישים אחראים להם. כל אלה הביאו רבים מהצעירים והצעירות להתנסות במשברים נפשיים, שבהם שאלו עצמם שאלות נוקבות על עצם ההחלטה לצאת למסע. * עם התימה של הסבל, בהמשך סותר לה, עומדת תימה של גבורה. רבים מן ההולכים מרגישים את המסע כסיפור של גבורה, של הצלחה, של כוחות, של התמודדות טובה. בתרבות האתיופית קיים המושג "גובז", שמובנו העיקרי הוא האדם הגיבור. בבסיסו מתייחס המושג ליכולתו של אדם להתמודד עם הליכה ממושכת בדרכים הרריות, תוך התקיימות על גרגרי חומוס יבש בלבד, בעמידה מול איתני טבע ועוינות אנושית. המושג התרכב כך, שבסופו של דבר כל הצטיינות, גם בלימודים, נתפסת כמעניקה את הזכות לתואר "גובז". מושג זה רלוונטי במיוחד למתבגרים וצעירים. נראה שדימוי זה עמד לנגד עיניהם של עולים רבים בעת המסע, במיוחד מתבגרים ובוגרים צעירים. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בכוח הסבל והנחישות שלהם: עצם היציאה למסע למרות הסכנות הידועות ואזהרות הממשלה, כמו גם היכולת ללכת ללא הפסקה למרות מחסור באוכל, במים ובשינה. בנוסף לזה, הגבורה באה לידי ביטוי בגילויי אומץ לב - באופן העמידה מול אנשי ממשלה, מול שודדי "שיפטה", ובהצלת אנשים, קרובי משפחה ואחרים. תימת הגבורה באה לידי ביטוי גם בתושייה שאנשים הוכיחו בשלבים השונים של המסע. למשל, החבאת כסף בתוך מקל ההליכה לפני היציאה אל המסע, בחירת לבוש מלוכלך ומרופט על ידי בנות ונשים כדי לא למשוך תשומת לב ובכך למנוע אונס בדרך, או בהכנת "סיפורי כיסוי" מתוחכמים למקרה שייתפסו ביום הראשון ליציאתם. חלק מן האנשים הוכיחו גם מנהיגות. צעירים לקחו אחרית בדרך ודאגו למבוגרים, יזמו דרכים לברוח ממחנה הפליטים, היו שותפים להברחת האנשים מסודן או לחלוקת הכסף במחנות. חלקם באו במגע עם אנשי "המוסד" או שימשו סוכנים שלו, נתפסו ועונו אך לא הסגירו סודות. כל זה תרם לדימוי שלהם בעיני עצמם ובעיני סביבתם, כאנשים בעלי כוחות, גיבורים. סיפורו של יעקב הוא דוגמה לסיפור כזה. יעקב הציל את אחיו מטביעה בנהר הגועש כאשר קפץ אחריו למים. אחרי כן רץ בלא הפסקה, סוחב את אחיו, בתוך סודן, מנסה להימלט מרודפיהם, אנשי משמר הגבול הסודנים. הם התחלקו בנעליים לאחר שאחיו איבד את נעליו בנהר ורצו, כל אחד נועל נעל אחת, תוך התעלמות מן הקוצים הגדולים שקרעו חתיכות מבשר רגליהם. יעקב משך וגרר את אחיו אף שזה התייאש וביקש שישאיר אותו למות. הוא רץ לילה שלם, מתעלם מפצצות התאורה שירו הסודנים כדי לתופסם, וממכשולים אחרים. בסופו של דבר, עם אור הבוקר, התברר ליעקב שעבר אפילו את היעד שחתר אליו והוא נמצא כבר במחצית הדרך לגדריף, עיירה שממנה יוכל לחפש את הדרך המהירה לישראל. שלוש התימות האלו - זהות יהודית, סבל וגבורה - התגבשו במסע לדימוי מרכזי אחד: הדימוי של יציאת מצרים. יהודי אתיופיה חשים כי המסלול שהם עוברים מהווה חזרה על המסלול שעשו אבותיהם בני ישראל. כמו ביציאת מצרים גם הם מונחים על ידי האל, הולכים לארצו וניזונים מעזרתו ומכוחו לדאוג להם. גם הם, כבני ישראל, נאבקים באויבים בדרך, ובקשיים הפיזיים. יצחק, למשל, מספר: "כאשר יצאנו מאתיופיה, המהירות שבה הכנו את האוכל הזכירה לי את סיפוריו של אבא על איך בני ישראל הכינו את המצות. אמרתי לאבא: זה בדיוק כמו יציאת מצרים. ואבא ענה לי: זה נכון, וטוב שאתה נזכרת בזה. כי זה בדיוק אותו הדבר". מריטו מספרת על הענן שכיסה אותם בדרכם, באופן חריג לעונה, וכך שימש כיסוי מן השמש "השורפת", בשפתה. מישהי אחרת מספרת על הענן שהציל אותם מרודפיהם. ועוד נערה מספרת שדווקא אובדן הדרך, שכוון על ידי האל, הציל אותם מחיילי הממשלה. נציין כאן כי הענן המכסה ומציל את בני ישראל הנו מוטיב מרכזי בסיפור יציאת מצרים. יהודי אתיופיה באו לישראל עם זהות יהודית מגובשת ומחוזקת, ועם התחלה של זהות ישראלית. הם חשו כמי שמשחזרים את הסיפור המיתי הקדמון של יציאת מצרים ורואים את בואם לישראל כ"חזרה", "שיבה", תיקון של מצב הגלות. הם חשו כ"חלק השב אל השלם", כ"טיפה השבה אל הים" והאמינו כי בישראל ירגישו שלמים יותר. הם דמיינו את ישראל כארץ זבת חלב ודבש, ואת הישראלים כצדיקים, שחורי עור, לובשי לבן, שומרי שבת כולם. הם ראו את המוות הרב במסע, במיוחד בסודן, כחלק ממסלול היטהרות ובחירה של הראויים להגיע לארצו של האל, והרגישו שקנו, באמצעות סבלם כיחידים וכקהילה, כרטיס כניסה לישראל. גם התפתחה אצלם תפיסה עצמית של אנשים גיבורים ובעלי כוחות שעמדו באתגר המסע. אפשר היה להניח שהחברה הישראלית היהודית תראה אותם, לפחות מבחינת ממדים אלה של זהותם, כדומים לה, ותאמץ אותם אל חיקה. שהרי ממדים אלה תואמים אתוסים ומיתוסים מרכזיים בחברה הישראלית. כוונתי לאתוס של זהות יהודית, למיתוס הסבל ולמיתוס הגבורה בחברה הישראלית. מחקריו של הרמן בשנות השבעים והשמונים, השנים שבהן באו העולים מאתיופיה, מראים כי הזהות היהודית מהווה מרכיב מרכזי בתחושת הזהות של בני נוער יהודים בישראל, והיא שנייה רק לזהות הישראלית. מיתוס הסבל בחברה הישראלית בא לידי ביטוי במרכזיות סבלו של העם היהודי כחלק מהגדרת הזהות שלו. שיאו של סבל זה הוא השואה. הפילוסוף אמיל פאקנהיים הראה לנו כיצד הפכה השואה לטקסט המקודש של היהודים החילוניים, ורבים אחרים הראו כיצד הפכה מרכזית ביותר בזהות הישראלית היהודית. מיתוס הגבורה בחברה הישראלית מתבסס, על פי עוז אלמוג, בתחילת הדרך על דימוי "החלוץ", האדם החדש, השורשי, העומד במאבק עם אויביו, בניגוד ליהודי הגלותי. הישראלי המציל, איש "פטרה" ו"אנטבה", הוא חלק ממיתוס זה. למרות ההלימה בין האתוסים הישראליים לשלושת ממדי תפיסתם העצמית של העולים בעקבות המסע, לא קיבלו ממדים אלה את אישורה של החברה הישראלית. הזהות היהודית שלהם לא הוכרה בישראל באופן מלא. הם נאלצו, ועדיין נאלצים, לעבור גיור לחומרה, הכולל הטפת דם מאבר המין וטבילה במקווה טהרה. הנשים חויבו אף הן בטבילה. גם תימת הגבורה לא אושרה. במקום לראותם כאנשים שלקחו את גורלם בידם והוכיחו יכולת וכוחות להתארגן ולהתמודד עם קשיים עצומים במסע, וחלקם אף להנהיגו, ראתה אותם החברה הישראלית כמסכנים, חסרי אונים, רעבים ש"אנחנו הצלנו אותם". דומה שהמסע שימש לישראלים אישור נוסף לתפיסתם העצמית כ"מצילי היהודים בעולם", כ"גיבורים" שעשו את "אנטבה" ומבצעים דומים. גם תמונות הטלוויזיה של הרעב בסודן ב-1984 וסמוך לעצירת מבצע משה, חרתו בתודעה הישראלית את הדימוי של רעבים ומסכנים. זאת, אף שבתקופת היציאה למסע בסוף שנות השבעים ובתחילת השמונים לא היה כלל רעב באזורי היהודים. מבחינה זו, כבש "הקיום הסודני" את הקיום של "המסע הרגלי" בעיני הישראלים. אזכיר פה כי גם תימת הסבל לא אושרה, לא היה לה כל הד בחברה הישראלית. רק בתקופה האחרונה מתחילים הסיפורים לחלחל לתודעה הציבורית בישראל. מובן שהחברה הישראלית לא ראתה אותם כפי שהם ראו את עצמם, כמשחזרים את יציאת מצרים. אך הסיפור הזה היה מרכזי וחשוב מאוד וסייע לעולים לעמוד בקשיי המסע. * העובדה שהחברה הישראלית לא אישרה את תפיסת ההולכים אל המסע יצרה אפקט פסיכולוגי רב עוצמה על העולים מאתיופיה. המשמעות שנתנו ההולכים במסע לאובדן ולשכול עזרה להם להתמודד אתם. היא סייעה להם להמשיך לחיות ולתפקד. מהספרות המחקרית ידוע כי ברגע שניטלת המשמעות הזאת מן האדם המתאבל, עלול לבוא ערעור פנימי גדול ונזק פסיכולוגי. יחס החברה הישראלית החלישה את יכולתם של העולים להתמודד עם המוות הרב ועם קשיי הקליטה. אמונתם של יהודי אתיופיה שהם "טיפה השבה אל הים" יכולה היתה לעזור להם. העובדה שהחברה הישראלית לא הכירה בתפיסתם זו מנעה מהם היבט אידיאולוגי מסייע בתהליך הקליטה. עולי אתיופיה הגיבו על אי ההכרה של החברה הישראלית את הדימוי העצמי שלהם ביציאה למאבק. למאבק זה היבט מעשי והיבט של דיאלוג חברתי. ההיבט המעשי בא לידי ביטוי ב"שביתה הגדולה" מול הרבנות הראשית ב-1985; בגיוס של ראש הממשלה דאז למאבק; בהגשת עתירה לבג"ץ וכדומה. בצד של הדיאלוג החברתי יש לסיפור המסע מקום מרכזי, הן בקהילה והן בקשר עם החברה הישראלית. באמצעות סיפור המסע הם ניסו לקדם את תפיסתם שלהם את הממדים החשובים להם בזהותם. בתוך התהליך הזה נראה לי כי המסע הופך למיתוס הקליטה של יוצאי אתיופיה. מיתוס, במשמעות שנתנו בו פול תומפסון ורפאל סמואל, קרי: "זיכרון חי, תמצית אבסטרקטית של ניסיון אמיתי, בעל השפעה בחיי היומיום". כמו במיתוסים אחרים בעולם, גם אלה שלא עברו את המסע מעלים את סיפורו כמורשתם, במגעם עם החברה הישראלית והוא הפך להיות המיתוס המרכזי בתהליך קליטתם. קשה לדעת את סופו של תהליך בזמן התרחשותו. קשה לדעת אם גיבוש הזהות של הישראלים ממוצא אתיופי יסתיים בהצלחה לשנות את דימוים החברתי, או בכישלון והרגשה של שוליות חברתית וזעם עדתי. מקורות: - בן עזר, גדי (1992) כמו אור בכד: עליתם וקליטתם של יהודי אתיופיה, ירושלים: הוצאת ראובן מס. BenEzer, Gadi (2002) The Ethiopian Jewish Exodus: Narratives of the Migration Journey to Israel 1977-1985, London and New York: Routledge
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
