התפתחותו של כוח המגן העצמי של היישוב התעכבה בזמן לעומת התפתחות מוסדותיו וארגוניו העצמיים האחרים. התעכבות זאת נבעה ממגבלות שהיו נעוצות באופי קיומו של היישוב במסגרת המאנדאט הבריטי. הזרוע הבטחונית צמחה במקביל לצמיחת היישוב וכתוצאה מגידול האיום הבטחוני עליו והשינויים שחלו בצביונו של איום זה ובמידת הסכנה שנשקפה ליישוב ממנו. רק בהדרגה עבר היישוב מהכרה בצורך בהגנה פיסית על הרכוש והחיים בכל נקודת יישוב בנפרד להכרה בצורך בכוח מגן ובמכשיר כוח צבאי במאבק על הביטחון הכללי ועל הקיום המדיני והלאומי שלו. למן אמצע שנות השלושים הפך העניין הבטחוני והצבאי לנושא מרכזי בחיי היישוב, לבסיס רחב של הסכמה פנימית, ומכאן גם לגורם להרחבת סמכותה של ההנהגה הפוליטית. זאת ועוד: ה"הגנה", כוח המגן העצמי של היישוב ומכשיר הכוח של היישוב המאורגן והתנועה הציונית, הפכה למעשה להיות כוח מגשים ראשון במעלה בתחומים בעלי חשיבות עליונה: ההתיישבות והעלייה.

מאורעות 1920: נקודת מפנה

ההכרה בדבר הצורך בכוח מגן עצמי כחלק מן החברה האוטונומית ובצד מוסדות השלטון העצמי התגבשה אחרי כיבוש הארץ על-ידי הבריטים ופיזור הגדודים העבריים. אז דומה היה שהגדודים יוסיפו להתקיים ולפעול ככוח צבאי וכחיל מצב במסגרת הצבא הבריטי: בכך אמורים היו לתת ביטוי לשיתוף הפעולה המדיני בין בריטניה לבין הציונות ולשמש כוח צבאי שיאבטח את היישוב היהודי ואת התפתחות ה"יישוב" ל"בית לאומי" ול"מדינה" - כמובטח בהצהרת בלפור. מאורעות הגליל העליון (תל חי) במארס 1920 ומאורעות ירושלים באפריל 1920 הבהירו שהגדוד אינו עתיד למלא אף לא אחד משני תפקידים אלה, בשל התנגדותם של השלטונות הבריטיים. לא היה אפשר להפעיל את הגדוד לעזרת היישוב לא בגליל העליון ולא בירושלים. עם זאת לא היה היישוב מוכן לוותר על כושר ההגנה העצמית שלו ולהיות תלוי באמצעי הביטחון של השלטון הבריטי. מאורעות הגליל העליון וירושלים גילו כי להבדיל מהמצב שהתקיים בראשית ההתיישבות היהודית החדשה - שאז נדרשה השמירה היהודית על רקע תנאי ביטחון ירודים ויחסי שכנות מתוחים - הנה עתה נוצר מצב פוליטי חדש. המאורעות בגליל, בירושלים וביפו (במאי 1921) התפרשו כביטוי אלים להתנגדותם של ערביי ארץ-ישראל להצהרת בלפור ולציונות המדינית.

נקודות היישוב כנקודות מגן

ההתנגדות הערבית לבשה צורה של התקפות על מרכזי יישוב ואוכלוסייה בערים המעורבות, בשכונות ספר וביישובים מבודדים. הצורך במענה לנקודת תורפה זו בבטחונו של היישוב היה גורם שהחיש את התארגנותה של ההגנה העצמית. גורל היישובים המבודדים, שפיזורם שיקף את מפת ההתיישבות היהודית לפחות עד שנת 1936, סימל בעיני היישוב את גורלו-הוא. נטישת מקום יישוב אחד, מנותק וחלש ככל שיהיה, סימלה את נטישת המערכה כולה. בתל חי גובש העיקרון שיש להגן על כל נקודת יישוב וכי כל נקודת יישוב היא גם נקודת מגן.

הגנה, הגשמה ומכשיר כוח מדיני

ה"הגנה" היתה מלכתחילה בלתי לגאלית. היא היתה הגילוי המחתרתי הראשון, וזמן רב אף היחיד, במסכת היחסים המורכבת עם ממשלת המאנדאט, שהתבססה על שיתוף פעולה לצורך הגשמת מדיניות הבית הלאומי. ההנהגה המדינית העדיפה בדרך כלל מסגרת צבאית לגאלית וראתה בהגנה העצמית כורח ולעתים אף מעמסה. ואילו ה"הגנה", אף שקיבלה על עצמה למן ייסודה את עקרון הכפיפות לסרות המדינית של מוסדות היישוב והתנועה הציונית, ראתה עצמה כגילוי מובהק של עיקרון ושל צו בטחוני-התיישבותי. ההגנה העצמית, כמוה כעבודה העברית, היתה אבן פינה בתשתית האידיאולוגית של היישוב בארץ. היא התפתחה לאורך רוב רובה של התקופה - להוציא תקופות אחדות וחשובות של שיתוף פעולה עם בריטניה - כארגון בלתי לגאלי המתבסס בעיקרו על מקורות עצמיים. בכך, בסופו של דבר, היתה לאחד הביטויים המרכזיים של החברה האוטונומית היהודית תחת שלטון המאנדאט הבריטי.

קראו עוד מאמרים מתוך הפרק "התפתחות ארגוני המגן והמחתרת":

חלק א' - משמירה ו"גדודים" סדירים להגנה עצמית (פריט זה)
חלק ב' - ארגון ה"הגנה" במרות הסתדרות העובדים הכללית (1930-1920)
חלק ג' - בין "מאורעות" ל"מאורעות": "השנים הרזות" של ה"הגנה"
חלק ד' - התארגנות ה"הגנה" אחרי מאורעות תרפ"ט כארגון כלל-יישובי והפילוג (1936-1929)
חלק ה' - שנות השיתוף והלגאליות למחצה (1939-1936)
חלק ו' - משיתוף ל"מאבק צמוד"
חלק ז' - התמורות בהתגבשות הכוח הצבאי במלחמת העולם השנייה (1945-1939)
חלק ח' - ה"הגנה" בתקופת "המאבק" (1946-1945)
חלק ט' - היערכות ה"הגנה" ופעולותיה מפירוק "תנועת המרי" ועד החלטת ה"חלוקה"
חלק י' - מארגון הגנה ב' " ל"ארגון צבאי לאומי" רוויזיוניסטי (1939-1931)
חלק י"א - התפתחות האצ"ל בארץ ובגולה עד מלחמת העולם השנייה
חלק י"ב - משיתוף פעולה ל"מרד" - האצ"ל ולח"י במחתרת "עמוקה"