ההכרעות על הקמת המדינה ועל פלישת צבאות ערב

הדיון הגורלי ב"מנהלת העם"

ב-12 במאי קיבלה "מנהלת העם" היהודית בתל אביב החלטה שנגדה את עצת מרשל. כאשר התכנס גוף זה, שנועד לכהן כממשלתה הזמנית הראשונה של המדינה היהודית, לישיבה הרת גורל זו, נכחו ליד השולחן רק עשרה מתוך שלושה עשר חבריו; האחרים לא הגיעו משום שעוכבו בדרך. הדילמה גדלה משחזרה לתל אביב גולדה מאירסון (מאיר), הראש בפועל של המחלקה המדינית של הסוכנות, לאחר פגישה לילית חשאית בעמאן עם המלך עבדאללה, ב-11 במאי. גולדה מאירסון דיווחה שעבדאללה נסוג מעמדתו הקודמת, שלפיה נטה להסדר של חלוקת ארץ-ישראל בין היהודים לבינו. אי לכך יצטרף הלגיון הערבי לניסיון הערבי למנוע בכוח את הקמת המדינה היהודית. מומחים במחלקתה העריכו כי פירוש הדבר שגם מצרים תצרף את צבאה הסדיר להתערבות הערבית הכללית.

לאולם הישיבות הוזמנו עתה ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", ישראל גלילי, וקצין המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין. השניים נשאלו על סיכויי ה"הגנה" לעמוד בפני פלישה ערבית כללית כזו. מאחר שעיקר הנשק הכבד שנרכש עבור ה"הגנה" בחוץ לארץ עדיין לא הובא אז ארצה, קבעו שני מפקדי ה"הגנה" כי הסיכויים להחזיק מעמד הם, במקרה הטוב, שקולים. במהלך הישיבה הגיעו ידיעות על נפילת יישובי גוש עציון בעקבות הצטרפות הלגיון הערבי לכוחות הערביים הבלתי סדירים שתקפו אותם.

ב"מנהלת העם" הושגה הסכמה כללית לדחות את אזהרת מרשל ולהכריז ב-14 במאי על הקמת מדינה יהודית בשם "ישראל", מבלי לנקוב בגבולותיה. בהשיבו לעמיתים שביקשו שיוכרז כי מדינת ישראל תקום "בגבולות החלטת האו"ם" השיב ראש הממשלה המיועד:

... יש הכרזה על עצמאות של ארצות-הברית, ואין בה ציון של תחומים טריטוריאליים... בהכרזה על מדינה אין הכרח להגיד מה הם תחומיה... אנחנו קיבלנו החלטת האו"ם אבל הערבים לא קיבלו, והם מתכוננים למלחמה נגד המדינה. אם אנחנו נכשיל אותם ונתפוס הגליל המערבי או שני עברי הכביש לירושלים - הם יהיו חלק של המדינה.

הליגה הערבית וערביי ארץ-ישראל

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה סייעה הליגה הערבית לחדש את פעולת מוסדותיהם העצמאיים של ערביי ארץ-ישראל, בעיקר הוועד הערבי העליון. בסיוע הליגה נקבע באביב 1945 מוסה אל-עלמי, שנחשב למתון בדעותיו, לנציג ארץ-ישראל במועצת הליגה: אולם בראשית 1946 שב מגלותו ג'מאל חסייני, שאר בשרו של המופתי, ובתוך זמן קצר השתלטו הוא ותומכיו על הוועד. ועד זה שינה אפוא בתוך זמן קצר את הרכבו, ושוב נמצא תחת השפעת המופתי, שישב בקהיר. המסמך הבסיסי, שעיצב את עמדת הליגה בשאלת ארץ-ישראל, היה פרוטוקול היסוד מאוקטובר 1944 (אושר במארס 1945), שהיה קרוב בניסוחו ובמגמתו בשאלת ארץ-ישראל למדיניות "הספר הלבן" הבריטי מ-1939. הוא כלל את הפסקת העלייה היהודית, איסור מכירת קרקעות ליהודים, ואת הקמתה, בתוך כמה שנים, של מדינה פלסטינית בכל תחומי ארץ-ישראל המערבית, שמתוקף יחסי האוכלוסיות בה תהיה מדינה ערבית. אך בעוד שמצע זה היה קרוב ל"ספר הלבן", הוא היה רחוק מן התכניות ל"אוטונומיה חבלית" שאישר הקאבינט הבריטי והציע לערבים אחרי המלחמה.

בגרסה האחרונה של תכנית "האוטונומיה החבלית" של בווין, מפברואר 1947, צומצם אמנם פער זה, אך גם על-פי תכנית בווין עדיין נדרשו הערבים להסכים לעלייתם בתוך זמן קצר של כ-100,000 יהודים. אילו קיבלו תכנית זו, אפשר שממשלת בריטניה היתה מנסה לשכנע את האו"ם לאשר פתרון מעין זה ומנסה לממשו באישורו של האו"ם, או אפילו בלעדיו. אך נציגי מדינות הליגה הערבית, שכמה מהם הבינו אמנם שתכניתו של בווין עשויה להיות בלם ולא עידוד לתנופה הציונית, לא היו מוכנים לפעול בניגוד לדעתם של ג'מאל חסייני וחבריו בוועד הערבי העליון, ואלה האחרונים דחו את תכנית בווין באותה תקיפות קצרת ראות שבה דחה המופתי בשנת 1939 את "הספר הלבן".

סיוע הליגה הערבית לערביי ארץ-ישראל

במאורעות 1939-1936 נחלו כוחם הצבאי של ערביי ארץ-ישראל ורוח הלחימה שלהם מכה קשה חרף עליונותם המספרית באוכלוסייה הארץ-ישראלית הכללית נוצרה בשנים הבאות, בעיקר בימי מלחמת העולם השנייה, נחיתות צבאית של ערביי ארץ-ישראל לעומת הכוח הצבאי היהודי. דבר זה היה ידוע בחוגי הליגה הערבית. לכן, משהחליטה ליגה זו להוכיח לאו"ם שהחלטת 29 בנובמבר לא תוכל להתבצע, היה על חבריה לסייע להתקוממות ערביי ארץ-ישראל בנשק, בכסף ובכוח-אדם מאומן כדי להעלות את רוח הלחימה ורוח הצוות שלהם. הליגה התכוננה לתפקיד זה במשך זמן רב, אך בהיסוסים בלתי פוסקים. בשורה של כינוסים, ברמות השונות של ארגון זה, דנו כיצד לסייע לערביי ארץ-ישראל "אם יתקיים ניסיון בינלאומי לגזול מהם את זכויותיהם".

ועידות וכינוסים של הליגה

בתגובה על הדין וחשבון של ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית נערך במאי 1946 כינוס ראשי הליגה באינשאץ שבמצרים, וכינוס נוסף נערך חודש אחד אחרי-כן בבלודאן שבסוריה. בכינוסים אלה נדונה תגובה כל-ערבית אפשרית למקרה שבעקבות דיוני קבוצת "המומחים" האנגלו-אמריקנית בלונדון ייערך ניסיון לממש את סעיף העלייה (ה-"100,000") שבהמלצות הוועדה. בספטמבר 1947, בתגובה על מסקנות UNSCOP, נערך כינוס חירום בצופר שבלבנון, ועוד כינוס, נרגש במיוחד, נערך באמצע דצמבר 1947 בקהיר לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל. בכל אותם כינוסים התקבלו החלטות, בחלקן סודיות, להתארגן באורח פעיל כדי לסייע להתנגדות ערביי ארץ-ישראל ולבחון אמצעים נוספים, בין השאר הטלת חרם נפט על מעצמות המערב והתערבות צבאות סדירים במאבק. גם במשך החורף של שנת 1948 התקיימו כינוסים נוספים - בד בבד עם תחילתו של מאמץ הסיוע; הבולטים שבהם היו כינוסי פברואר ואפריל בקהיר וכינוס מאי 1948 בדמשק. אך המשותף לכינוסים אלה היה שבהחלטות שהתקבלו בהם היה אצור איום שהליגה לא היתה משוכנעת שיהא בכוחה להוציאו אל הפועל. למעשה הסתתרה מאחורי ההצהרות המיליטאנטיות גישה מתונה והססנית. התנועות הצבאיות בגבול ארץ-ישראל-סוריה וארץ-ישראל-מצרים בעת דיוני העצרת הכללית באוקטובר 1947 לא נועדו להוות אלא איום, שמאחוריו לא עמדה החלטה לממשו. באף אחת מן ההחלטות "הסודיות" שלפני אפריל 1948 לא דובר על התערבותם של צבאות ערביים סדירים בארץ-ישראל, וכפי שנראה להלן, ההחלטה על התערבות זו נפלה למעשה לא בפורום של הליגה, אלא אצל שליטי עבר הירדן ומצרים. חרם הנפט ואיומים אחרים לא הוצאו כלל אל הפועל.

ביסוד "מתינות" זו עמדו מספר גורמים: חששותיהן של שאר מדינות ערב מכוונותיו של עבדאללה להתפשר עם הציונים; ידיעתן המפוכחת על חולשת הצבאות הערביים הסדירים, דווקא הגדולים שבהם, שלכאורה היו בנויים וחמושים למלחמה מודרנית; החשש מפני תוצאות פוליטיות פנימיות חמורות במקרה של כישלון צבאי; הסלידה מקיצוניותו של המופתי והעדר שליטה עליו; ניגודים בין מצרים לבריטניה ובמידה פחותה גם בין עיראק לבריטניה; ועוד. במשך חלקה הראשון של שנת 1948 היתה בדבר גם ידם של הדיפלומאטים הבריטים, שהצליחו לשכנע לא מעט מדינאים ערבים שיוכלו להשיג במאבק דיפלומאטי יותר מאשר במאבק צבאי. בריטניה היתה מעוניינת, כאמור, בביצוע פינוי "חלק" של ארץ-ישראל.

ארגון "צבא ההצלה"

משום כך התרכז סיוע הליגה לערביי ארץ-ישראל, בחודשים דצמבר 1947 -אפריל 1948, בארגון התנגדות "בלתי סדירה", מתוך תקווה שגם בכך די יהיה לשנות את החלטת האו"ם. אסטראטגיה זו, כפי שראינו, הניבה תוצאות שנראו תחילה כעולות בקנה אחד עם מטרות הערבים. בדצמבר 1947 הוקמה ועדה צבאית של הליגה לתיאום פעולות הסיוע, בראשות הגנרל העיראקי אסמעיל צפואת, שמונה לתפקידו כבר בוועידת עמאן באוקטובר 1947. הוועדה היתה צריכה לדאוג לאימונו בסוריה ולשליחתו לארץ-ישראל של "צבא הצלה" שמנה כמה אלפי לוחמים (לכל היותר ארבעת אלפים), בהם קצינים מקצועיים מתנדבים מצבאות ערביים, וצויד ב-10,000 רובים לערך ובכלי נשק אחרים, תוך עשיית שימוש בתקציב בן כ-2 מיליון לירות מצריות שהובטח לוועדה.

מספר המתנדבים ל"צבא ההצלה" היה למעשה גדול מן הצפוי, ולפי מקורות בריטיים מחודש מארס 1948 מנה צבא זה "בין עשרה לשנים עשר אלף חיילים". אולם נראה שבפועל לא העמיד "צבא ההצלה" לפעולות קרביות יותר מששת אלפים איש, מהם פחות משליש ערבים ארץ-ישראלים.

גורל "צבא ההצלה"

המדינות הערביות מצדן לא עמדו במכסת הנשק ובמכסה הכספית שלהן התחייבו, והפיקוד על הצבא היה ירוד באיכותו. חילוקי דעות בין המופתי למפקדת "צבא ההצלה" גרמו לכך שגזרות ומשימות נקבעו לפי שיקולים פוליטיים. בלוד, ברמלה ובחזית ירושלים, למשל, ניתן הפיקוד לאנשי המופתי, שרמתם הצבאית לא היתה גבוהה, בלשון המעטה. בשיקול האסטראטגי הכללי לא נכללה העברת עתודות מגזרה לגזרה, וכמעט לא הופעל ריכוז כוח בגזרות הקריטיות. להוציא את המתקפות האחרונות של קאוקג'י באפריל 1948, התבצעה הלחימה על-פי דגם הפעולה במאורעות 1939-1936. בעיקרו של דבר נכשל המאמץ הצבאי של הליגה בדרך הלוחמה הבלתי סדירה, ועל ראשיה היה לבחור בין השלמה מביישת, ומסוכנת מבחינה פוליטית-פנימית, עם חלוקת ארץ-ישראל בין מדינה יהודית והמלך עבדאללה, ובין גרירת עבדאללה, למרות החשדות שעלו נגדו, למהלך אשר יש בו משום התערבות צבאית והסתכנות במלחמה גלויה, חרף מצבם הירוד של הצבאות הערביים.

מעמדה של עבר הירדן

הרבה תלוי היה אפוא בעמדת עבר הירדן ובעמדת המלך עבדאללה, שליט שמראשית השלטון הבריטי במזרח התיכון ראה עצמו בעל החסות העיקרי על ארץ-ישראל. עבדאללה חלם תמיד לספח את ארץ-ישראל אל ממלכתו, אך בו בזמן גם גילה נכונות עקבית להגיע להסדר מדיני עם הציונים. באביב 1946 הפך, בחסותם של הבריטים, מ"אמיר" למלך, וארצו היתה למונארכיה פרלמנטארית, שבה הזרוע המבצעת היא חצר המלך יותר מאשר הממשלה (שאותה מינה לתפקידה ושבכל עת יכול לפטר את חבריה). דבקותו בבריטים הביאה לו ולהם תועלת כאחד: לונדון איזנה את תקציב ממלכתו באמצעות סובסידיה רבע שנתית (במקורה נועדה לממן את הצבא); קצינים בריטים אימנו ואף חימשו וציידו את הלגיון הערבי והשתתפו בפיקוד עליו, ובתחום הבינלאומי פילסו דרך להכרה בינלאומית בממלכה החדשה. ואילו לבריטים השתלם השינוי שכן בעבר הירדן מצאו שותף נאמן לברית אסטראטגית שלא עלה בידם לקנות להם במצרים ובעיראק.

באותם ימים הכריע משקל איכותם של הצבאות יותר ממשקל כמותם וגודלם. הלגיון הערבי מנה שישה גדודים וכעשר פלוגות משמר, פחות מן הצבא המצרי או מן הצבא העיראקי, אך לא היה ספק שרמת אימונו, חימושו ופיקודו עשו אותו לטוב ואולי לחזק שבצבאות הערביים. לקראת תום המאנדאט הפעילו ממשלת ארצות-הברית ומזכיר האו"ם לחץ על בריטניה להוציא צבא זה מארץ-ישראל. הקאבינט בלונדון קיבל החלטה מפורשת ברוח זו, והוראות כאלו הועברו לגנראל ג'ון קרוקר (J. Crocker), המפקד הצבאי הבריטי העליון במזרח התיכון. אולם בסופו של פינוי זה, ב-12 במאי 1948, ניצל מפקד גדוד בלגיון את העובדה שנסיגתו מאיזור הר חברון הופרעה באש יישובי גוש עציון, ששכנו על ציר הפינוי; פלוגה משלו, בסיוע משוריינים ותותחים, נשלחה לסייע ל"בלתי סדירים" להתגבר על ארבעת היישובים היהודיים, והלגיון הוא אשר שבה את אלה מתושביהם שנותרו בחיים.

עבדאללה והציונים

עבדאללה פעל כל העת במקביל בשני מישורים, ובעיקרו של דבר חתר להסדר עם היהודים. ב-17 בנובמבר 1947, בעוד העצרת יושבת על מדוכת המלצות UNSCOP (ואילו בריטניה כבר קבעה אז לוח זמנים לפינוי), נפגש בחשאי, בנהריים, עם גולדה מאירסון (מאיר), מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא הביע בפניה את תקוותו שיוכל להסכים להקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל "בתנאי שחלק השני", שאותו ביקש לספח לממלכתו, "לא יבייש אותו בעיני הערבים". בפברואר 1948 ביקרו ראש ממשלת עבר הירדן ושר החוץ שלה בלונדון, בלוויית מפקד הלגיון, הגנרל הבריטי ג'ון גלאב (גלאב פאשא; J.B. Glubb). לפי עדות גלאב הוסכם שבריטניה תתמוך בסיפוח החלק הערבי של ארץ-ישראל לעבר הירדן, אם כי אין זה ברור מה היתה מידת המחויבות הבריטית באותן נסיבות, שכן נראה שההסכם לא נערך בכתב.

אולם מאורעות אפריל 1948, שזעזעו את עזאם ביי, הותירו את רישומם גם על עבדאללה. גם איגרת ההתנצלות ששלח לו בן-גוריון בעקבות הטבח בדיר יאסין באפריל 1948 לא פייסה אותו. לעומת זאת הבטיחו ראשי הליגה, שאם תשהה בריטניה או תבטל את הסובסידיה הרבע שנתית כאמצעי לחץ על עבר הירדן, תדאג הליגה למלא את החסר ממקורותיה היא.

ב-26 באפריל החליט הפרלמנט בעמאן "לשלוח את הלגיון הערבי לארץ-ישראל", ובעת כינוס הליגה באותה עיר, ב-30 באפריל, "הסכים" עבדאללה לקבל על עצמו את הפיקוד העליון על ההתערבות הצבאית הערבית. אך ראשי הליגה לא השתחררו מן החשד שכוונתו של עבדאללה היא רק "להיכנס" לשטחים שעליהם הסכים עם היהודים ולא לקחת חלק במאמץ למחוץ את המדינה היהודית.

גם פגישתו השנייה של עבדאללה, בליל 11 במאי, עם גולדה מאירסון ויועצה עזרא דנין, שהתקיימה בסתר בעמאן, לא הבהירה את המצב, שאפשר שגם לעבדאללה לא היה עדיין ברור לגמרי. הפעם לא אבה לדבר על הקמת מדינה יהודית, אך הביע את נכונותו להסתכן במחלוקת עם עמיתיו בליגה - אם יסכימו היהודים להיספח לממלכתו, שבה תובטח להם אוטונומיה, אשר "תלך ותגדל" במשך הזמן. לכך לא הסכימה נציגת הסוכנות, ולשני הצדדים הסתבר, שלפחות בטווח קצר תתקיים התנגשות צבאית בין היהודים ללגיון הערבי.

ההחלטה המצרית

אך גם לאחר ההודעות הרשמיות העבר ירדניות על הצטרפות למלחמה הוסיפו המצרים להסס. מצד אחד גברו בציבור המצרי ובפרלמנט קולות שקראו לקיים את ה"התחייבות" לעניין הערבי ולצאת למלחמה; המלך פארוק ניהל משא ומתן, מעל לראשו של הפיקוד העליון, עם ראשי הצבא על יציאה למלחמה, מצד אחר התנגד פיקוד זה למה שנראה לו כהרפתקה רבת סיכון. גם אישים בעלי השפעה בעילית הפוליטית בקהיר לחצו נגד צעד כזה. ראש הממשלה לשעבר, אסמאעיל צדקי, הופיע לפני הבית העליון וביקש לדעת "האם מיצה ראש הממשלה, מחמוד נוקראשי, את כל האפשרויות המדיניות להשגת הסדר הבנה עם היהודים בארץ-ישראל". ב-11 במאי הזהיר צדקי את חברי הבית העליון מפני צעדים פזיזים והפנה את תשומת לבם לאזהרות שהשמיעו דיפלומאטים אמריקנים ובריטים, מבין אלה שטובת מצרים לנגד עיניהם. אולם נוקראשי כבר היה נתון ללחץ שקשה היה לו לעמוד בו, ותקוותו היתה שהיהודים יירתעו מהכרזה על הקמת המדינה. נראה שראשי הליגה הערבית, בפגישתם ב-12 במאי, ראו את מצרים כמעורבת במלחמה עוד לפני שנפלה על כך החלטה סופית בקהיר.

"כינוס דמשק"

כינוס ראשי הליגה, בדרג של ועדה צבאית, נפתח בדמשק ב-11 במאי. עיראק, שזה מכבר היתה הגורם העיקרי היוזם לפלישה צבאית, לא יכלה להביא את ראשי הליגה לידי כך שיכריעו סופית בשאלה, משום שלא היה לה גבול משותף עם ארץ-ישראל, וחלק ניכר מצבאה היה מרותק לשמירת בטחונה של ממשלתה הזמנית (שהתקיימה מאז ביטולו של הסכם פורטסמות עם בריטניה בינואר 1948, הזדמנות שבה גם נפלה ממשלתו של צאלח גאבר; ממשלה חוקית קבועה לא נוסדה בה אלא באמצע יוני 1948). עיראק היתה עסוקה גם בדיכוי מרד הכורדים בצפון. היתה זו אפוא הפתעה מעודדת לראשי הליגה, ומביכה לציונים ולמומחים זרים, כשבמקום גדוד או שניים שלחה עיראק לארץ-ישראל כאוגדה, ולימים גם כוחות נוספים. נראה שהנעלם במשוואה העיראקית היה מידת השקט הפנימי שהתערבותה בארץ-ישראל עשויה היתה להביא לה מבית. כושר לחימתו ורמת המוראל של צבא זה היו שיקול אחר לגמרי.

אשר לסוריה, לרשותה עמד רק צבא קטן, בעל ציוד ונשק מיושנים. צבא זה ביצע אמנם במשך החורף כמה תנועות מאיימות ליד גבול הצפון של ארץ-ישראל, אך לא הוא, וגם לא הצבא הלבנוני, שהיה אף קטן ממנו, לא יכלו להביא את ראשי הליגה לידי החלטה מכרעת לצאת למערכה גלויה.

קראו עוד:
חלק ב': ההכרה במדינת ישראל