לוחמים שהוכשרו לתפקידם מגיל צעיר.

הילדים המועמדים לאבירות נשלחו מבית הוריהם לבית האדון בהיותם בני 7- 9. בשנות הכשרתם לאבירות למדו את דרך הטיפול בבעלי-חיים (כמו סוסים וכלבי ציד) ובציוד נוסף שעתיד היה לשמש אותם (רִתמה, מגינים וכלי נשק). בגיל 12 החלו המועמדים לאבירות באימונים צבאיים שונים: הם למדו להשתמש ברומח, מגן, חץ וקשת, וכן להתגושש. המועמדים לאבירות אף השתתפו במסעות ציד. תואר אביר הוענק לנערים בהיותם בני 16 עד 19 שנים.
האביר התחייב לנהוג כראוי ללוחם נוצרי ובהתאם לכללי ההתנהגות של האבירים: להיות נאמן לנצרות ולאדון, להיות לוחם אמיץ, נדיב, רודף אמת וצדק, עניו ומגן על חלשים. לצד אלה, היה על האביר לדעת לרקוד ולהתנהג בנימוס ובכבוד בחברת גבירות, לדבר בשפה מליצית, לחבר שירים לכבוד מאורעות מיוחדים וללוות את שירתו בנגינה. הדרישות הללו ריככו ועידנו מעט את חינוכו הצבאי של האביר.