| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קביעת קווי הגבול: שלב התיחום
ועידת השלום בוורסאי שליד פריס עסקה, בין השאר, גם בתיחום הגבולות המדויקים על גבי מפות. בדיונים השתתפו נציגים של כל הצדדים שהיו להם תביעות לגבי שטחים בארץ-ישראל. המשלחת הציונית חתרה להחלטה מהירה באשר לגבולות "הבית הלאומי", בעיקר בגבול הצפוני, שכן שטח זה עמד למשא ומתן בין שתי בעלות-הברית, צרפת ובריטניה. בשאר הגבולות קיוו הציונים להגיע להסדר רצוי במסגרת של משא ומתן שיתנהל עם בריטניה לבדה. עוד בנובמבר 1918 הגישה המשלחת הציונית לארץ-ישראל ("ועד הצירים") את המפה הציונית הראשונה. תביעה טריטוריאלית זו נתמתנה מעט, כנראה בלחצו של משרד החוץ הבריטי, והמשלחת הציונית לוועידת השלום הגישה בפברואר 1919 את הדרישה להכיר בקווים -
הצעה זאת קבעה קו גבול מקסימאלי בצפון ובצפון-מזרח, מול האיזור הצרפתי. לעומת זאת קבעה גבול בלתי ברור במזרח ובדרום, שטחים שהיו בחסות בריטית, שכן עם בריטניה קיוותה התנועה הציונית להגיע להסכם מאוחר יותר. העמדה הצרפתית גובשה בשלושה קווים: הראשון - קו סייקס-פיקו, כפי ששורטט בהסכם משנת 1916. הנציגים הצרפתים ביקשו לעמוד על קו זה, בטענה כי ויתוריהם באיזור מוצול ושליטתה של בריטניה בארץ-ישראל נותנים לצרפת את הזכות שלא לסגת צפונה מקו כנרת-ראש הנקרה. אך בעקבות לחץ הבריטים על קו הליטאני הסכימו הצרפתים לוותר על קו סייקס-פיקו. במארס 1920 הגיש ברתלו (Berthlot), נציג צרפת בשיחות, הצעה לקו צפוני יותר, שאמור היה לגדור את המדינה הערבית, שבראשה יעמוד פיצל ושמרכזה יהיה בדמשק, כדי ליצור את "לבנון הגדולה" כחיץ בפני הערבים. כל המשתתפים בדיונים נעזרו באטלס ההיסטורי של ג'ורג' אדם סמית כדי לקבוע את תחום היישוב היהודי בעבר, מתוך הסכמה הדדית כי גבולות ארץ-ישראל משתרעים "מדן ועד באר שבע", במשמעות המקראית של השמות. נציגי בריטניה נטו לקבל את "קו ברתלו", "אף שאינו מספק את כל תביעות המים של התנועה הציונית", אולם בלחץ ציוני נדחתה ההצעה הצרפתית ומאוחר יותר הסתלקו ממנה גם הצרפתים עצמם. ביוני 1920 הציגו הצרפתים קו נוסף, נוח פחות לתביעות הציוניות לשלוט על מקורות המים של הליטאני. קו זה הוא שהיווה לבסוף את גבולה הצפוני של ארץ-ישראל כפי שנקבע ב-23 בדצמבר 1920. הוא -
קו גבול זה היה למעשה קו של פשרה בין התביעות הציוניות, שנתמכו על-ידי בריטניה, לבין התביעות הצרפתיות. פשרה זו, שקבעה באופן סופי את גבולה הצפוני של ארץ-ישראל המאנדאטורית, נעשתה תוך כדי מהלך המאורעות הפוליטיים באיזור, ובראש וראשונה הכתרתו החד-צדדית של פיצל בדמשק - מעשה שפגע באינטרסים של צרפת במזרח התיכון. הכתרה זו לוותה בהתקפות צבאיות נגד חילות צרפת, שכבשו את סוריה ולבנון. המהומות פגעו גם ביישובים היהודיים ב"אצבע הגליל" והביאו לידי נטישת תל חי, כפר גלעדי ומטולה במארס 1920. ב-19 במאי 1920 החליטה ממשלת צרפת לפעול בלא דיחוי נגד פיצל ולהשליט סדר בסוריה. ללבנון הגיעה תגבורת צרפתית גדולה, וביולי 1920 נאלץ פיצל לנטוש את דמשק. אך מאורעות אלה לא היו בעלי השפעה מכרעת על עיצוב קו הגבול. ההסתדרות הציונית הזדהתה הזדהות גמורה עם מדיניות בריטניה ושאפה שהבית הלאומי בארץ-ישראל ייכלל כולו בתוך המאנדאט הבריטי. היא חששה שצרפת מנסה לתקוע טריז בין הציונות לבריטניה. אולם גם אחרי שנחתם הסכם הגבול ב-23 בדצמבר 1920, עדיין נותרו מטולה, כפר גלעדי ותל חי תחת מנהל צרפתי, עד לאחר שקו הגבול סומן בשטח ובתוך כך הוכנסו בו שינויים מהותיים, ובהם הכללת הכנרת כולה בתחומי ארץ-ישראל, כולל שטחים ממזרח לה עד לאל-חמה, לעומת ויתור על חלק מרמת הגולן. ההסכם הסופי נחתם במארס 1923, והעברת השלטון בשטח נעשתה למעשה ב-1 באפריל 1924.
על-פי הסכם סייקס-פיקו וחליפת האגרות הבריטית-ערבית (אגרות מקמהון-חֻסֵין) הוקצו שטחי "ארץ-ישראל המזרחית" שמדרום לים המלח וממזרח לנהר הירדן למדינה ערבית ונותקו מ"ארץ-ישראל המערבית", שבה היו מעורבים אינטרסים בינלאומיים שונים. כצעד מעשי ראשון לכך הופרד עבר הירדן המזרחי, שחייליו של פיצל כבשוהו במשך המלחמה, משטחי ארץ-ישראל באוקטובר 1918 והוכר כחלק מ"שטח אויב כבוש (מזרח)", שמרכזו בדמשק, וכחלק מן המדינה הסורית העתידה לקום. התנועה הציונית ביקשה להרחיב את תחומי הבית הלאומי מזרחה, עד כמה עשרות קילומטרים מערבית למסילת הברזל החג'אזית, במגמה לכלול בתחומי הבית הלאומי את בקעת הירדן עד לרגלי ההרים. התמוטטותו של ממשל פיצל בדמשק ביולי 1920 יצרה חלל שלטוני ריק בשטח שממזרח לירדן, והרברט סמואל (H.L. Samuel), הנציב העליון הבריטי, ראשה של הממשלה האזרחית שהוקמה ב-1 ביולי 1920 בארץ-ישראל, ביקש להטיל על השטח מרות בריטית ישירה ולהכלילו בתחומי המאנדאט, אך הוא קיבל אישור רק לנהל את השטח, ללא התערבות צבאית. הוועדה הבין-משרדית לענייני ארץ-ישראל הנחתה את נציגה בוועידת השלום בפריס לראות בעבר הירדן ישות מדינית נפרדת ובנהר הירדן את הגבול המזרחי של ארץ-ישראל. ועידת קהיר אישרה במארס 1921 את הפרדת עבר הירדן מארץ-ישראל. השתלטותו של עבדאללה על עבר הירדן, בראש צבא שבא מחג'אז לעבר מעאן, הביאה את סר וינסטון צ'רצ'יל (W. Churchill), שר המושבות דאז, לכלל הכרה שאין לבריטניה אלטרנאטיבה למשפחה השריפית, והוא אישר את שלטונו של עבדאללה על השטח שממזרח לירדן. התנועה הציונית מצאה עצמה נאלצת להסכים ל"ספר הלבן" של צ'רצ'יל ולהכיר בהפרדת עבר הירדן מתחומי הבית הלאומי. הנהגתה של התנועה הציונית נתנה את הסכמתה לכך בהניחה שזהו התנאי שבריטניה מתנה להבאת כתב המאנדאט על ארץ-ישראל לאישור חבר הלאומים, וכי ההפרדה תסייע להתפתחותה העצמאית של ארץ-ישראל היהודית בהסכמתו של עבדאללה. ראשי התנועה הציונית האמינו שבעתיד תתאפשר התיישבות יהודית בעבר הירדן. למעשה, להוציא את כפיפותו להלכה של עבר הירדן לנציב העליון בירושלים, התפתחה בתקופת המאנדאט בעבר הירדן ישות מדינית עצמאית ונבדלת, ללא יישוב יהודי, תחת שלטון עבדאללה והשושלת ההאשמית. המאנדאט הבריטי אושר בישיבה של מועצת חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922, ובו ניתן ביטוי רשמי להפרדת עבר הירדן מתחומי הבית הלאומי ולאי-החלת כמה סעיפים בכתב המאנדאט הקשורים להתחייבות הבריטית לסייע בהקמת הבית הלאומי היהודי בעבר הירדן (ארץ-ישראל המזרחית).
תחום שלטונו של עבדאללה לא נקבע במדויק, ורק שנה וחצי לאחר שהשתלט על עבר הירדן (ארץ-ישראל המזרחית), בקיץ 1922, הותווה הגבול בין ארץ-ישראל לעבר הירדן במדויק. התיחום בין עבר הירדן לבין ארץ-ישראל המאנדאטורית נעשה לצורכי המנהל הבריטי, שכן הנציב העליון, שמושבו בירושלים, היה השליט העליון גם על האמירות של עבדאללה ממזרח לירדן. באביב 1922 החלו הדיונים על ניצול אוצרות ים המלח ונדרשה קביעה מדויקת של קו הגבול. אותו זמן הגיעו הדיונים על נוסח כתב המאנדאט הבריטי על ארץ-ישראל לשלבם הסופי, וממשלת בריטניה, שביקשה לא ליישם את סעיפי המאנדאט הנוגעים לבית הלאומי היהודי על שטחי עבר הירדן, הורתה להרברט סמואל לתחום במדויק את קו הגבול בין ארץ-ישראל המאנדאטורית לבין אמירות עבר הירדן. גם פרסום החוקה לארץ-ישראל דרש הגדרה טריטוריאלית ברורה לשטח הארץ. לפיכך הגדיר סמואל את הגבול כקו –
קו זה פורסם ב"עיתון הרשמי" כגבולה המזרחי של ארץ-ישראל ואושר על-ידי חבר הלאומים. נסיונותיו של עבדאללה לצרף לאמירותו את הנגב ואת המשולש כנרת-אל-חמה-ירמוך לא נשאו פרי. גם בכך לא הסתיימה הגדרת קו הגבול, ורק ב-1927 נקבע שהגבול עובר במרכז נהר הירדן, בכל מקום וזמן שבהם הוא זורם, וזאת בשל השינויים התכופים והרבים באפיקו, עקב שטפונות שנתיים.
גם בדרומה של ארץ-ישראל התעוררו בעיות של תיחום השטח. קו התיחום המנהלי שנקבע ב-1906 סומן בשנת 1907, אך בטל למעשה בעקבות כיבוש הארץ על-ידי הבריטים. מכיוון שמשני עברי הקו היה עתה שלטון בריטי, יכלה בריטניה לקבוע קו גבול חדש בין סיני לארץ-ישראל. בראשית 1919 התנהל משא ומתן בין השלטונות הבריטיים במצרים לבין נציגי הממשל הבריטי לשיחות השלום בפריס. נציגים אלה הטו אוזן לתביעות הציוניות לגבי קו זה, ואילו השלטונות במצרים ניסו "לדחוף" את הקו צפונה ככל האפשר: אך שני הצדדים הסכימו שקו הגבול צריך להיות מוסט מזרחה כדי שכל דרום הנגב, עד לערבה, יהיה בשליטה מצרית, והדיונים נסבו על מיקומו של קו הגבול בצפון הנגב. דיונים אלה התנהלו בחשאיות רבה ולא הובאו לידיעתה של התנועה הציונית, שהמשיכה לתבוע קו שיעבור מאיזור אל-עריש ועד עקבה. בסופו של דבר התקבלה כפשרה ההצעה לחזור לקו התיחום של שנת 1906 כקו ביניים בין דרישות הפקידות הבריטית במצרים והציונים. קו זה התקבל בלי שפורסם רשמית, ולמעשה במשך כל תקופת המאנדאט לא נדפס מסמך רשמי שקבע את גבולה הדרומי של ארץ-ישראל המאנדאטורית. ביולי 1925 החליט הקאבינט הבריטי להכליל באופן חד-צדדי את איזור מעאן ועקבה בתחום אמירות עבר הירדן, כדי למנוע בעד אבן סעוד (שגירש באוקטובר 1924 את חֻסֵין מחג'אז) מלתקוף את דרום עבר הירדן. ב-1927 הושג הסכם על גבול זה בין אבן סעוד לבין בריטניה.
תהליך סימון הגבול בשטח הביא לשינויים באזורים אחדים ולקביעות ברורות באזורים אחרים. הקו הצפוני היה בעייתי, שכן חצה בין שטחי ממשל בריטי וצרפתי ועבר בתוך שטחים מיושבים ומעובדים. במאי 1921 הוחל בסימונו של הגבול הצפוני במטרה למנוע פגיעה ביישובים. הקו סומן בגלי אבנים והיה שונה בפרטים רבים ממה שהוסכם בפריס. נעשו שינויים בקטע שבין ראש הנקרה למטולה, והועברו שטחים מארץ-ישראל לסוריה ולהפך, כדי להשאיר את שטחי העיבוד של הכפריים צמודים לכפריהם. ארץ-ישראל ויתרה על שטחים ברמת הגולן, שהיו בבעלות שבטי בדווים, ותחת זאת עבר לרשותה אגם הכנרת כולו, האיזור שממזרח לכנרת ומשולש אל-חמה. תכניות אחרות של חילופי שטחים שהעלו גורמים שונים, כגון החלפת "אצבע הגליל" בעמק הירמוך, ירדו מהפרק. במארס 1923 נחתם ההסכם הסופי של הקו מראש הנקרה ועד אל-חמה. הקו המזרחי לא סומן, ובשנת 1927 נקבע כי יעבור תמיד במרכז נהר הירדן. בערבה השוממת מיישובי קבע לא התעורר צורך לסמן את הגבול במדויק, ושבטים בדווים המשיכו לנדוד משני עברי הקו ללא הפרעה. בדרום קיים היה הסימון מ-1906 שהוחלף בגלי אבנים שהוקמו מחדש לאורך הקו. גבולות ארץ-ישראל המאנדאטורית לא נתחמו אפוא על-ידי קווים "טבעיים", כלומר, קווי נוף בולטים. גם העקרונות שנקבעו במהלך מלחמת העולם הראשונה, שקבעו תיחום גבולות על-פי מיקומם של עמים ולאומים, לא באו לידי ביטוי בתהליך תיחום הגבול של ארץ-ישראל. לחצים פוליטיים ומשא ומתן מדיני הם שעיצבו לארץ-ישראל המאנדאטורית גבולות שרירותיים. תיחום גבולות ארץ-ישראל יצר את היחידה הטריטוריאלית המדינית החדשה "פלשתינה (א"י)" בגבולות מוסכמים ומסומנים. תיחום זה הפך אותה ליחידה פוליטית עצמאית, שבתוכה התפתחו דפוסי ממשל ומנהל ייחודיים תחת שלטון המאנדאט הבריטי. קווי הגבול יצרו גם את המסגרת הטריטוריאלית להתפשטותה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, ונסיונות להתיישב מעבר לקווי גבול אלו נכשלו. למעשה היתה ארץ-ישראל המאנדאטורית למסגרת הטריטוריאלית והמנהלית שבה התפתח "הבית הלאומי". קראו עוד:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
