| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
התארגנות ה"הגנה" אחרי מאורעות תרפ"ט כארגון כלל-יישובי והפילוג (1936-1929)
מאורעות אב תרפ"ט (אוגוסט 1929) חשפו את מצבו הבטחוני הפגיע של היישוב ואת מגבלותיה החמורות של ה"הגנה" ככוח מגן. גם במאורעות אלה לא הופעל כוח ערבי ארצי מאורגן, והם היו סדרה רצופה של התקפות אלימות שכוונו לנקודות התורפה של היישוב היהודי: יישובים קטנים ומבודדים, שכונות ספר ורבעים יהודיים בתוככי הערים המעורבות. במקומות שבהם פעלו כוחות מגן מקומיים - קטנים ככל שיהיו - נהדפו רוב ההתקפות, אך הסתמן הבדל רב-משמעות בין אותן נקודות שאליהן אפשר היה להחיש תגבורת לבין נקודות מבודדות שעליהן אי-אפשר היה להגן לאורך זמן והן ניטשו גם אחרי קרב גבורה, כמו זה בחולדה. שמונה נקודות יישוב וכן כמה שכונות בירושלים ובחיפה נעזבו מתושביהן היהודים ונהרסו בידי הפורעים הערבים. לקחי מאורעות תרפ"ט במישור הבטחוני היו נוקבים. הלקח העיקרי, מנקודת ראותה של ה"הגנה", היה שיש להגביר את כושר ההתגוננות העצמית של כל נקודת יישוב ולהגיע למצב שבו יוכל היישוב, מבחינה לוגיסטית, להחיש תגבורת לכל נקודה מותקפת. פירוש הדבר היה: ארגון יעיל ואפקטיבי יותר, בהיקף רחב יותר ובעל שליטה מרכזית על כל כוחות ההגנה המקומיים. ההכרה בצורך החיוני להגביר את כושר ההתגוננות של היישוב היתה כה עזה עתה, עד כי כמה מפעילי ה"הגנה", שהבינו את מגבלותיו של ארגון וולונטארי ובלתי לגאלי, היו מוכנים להרהר באפשרות של הקמת ארגון לגאלי מקביל, כפוף לשלטונות המאנדאט אך נהנה מציוד ואימון בריטי, אשר בשעת מבחן נוספת יעמוד לרשות צורכי ההגנה העצמית של היישוב היהודי.
הגברת כושרה הצבאי של ה"הגנה" ועיבוי מפת ההתיישבות היהודית - אלה היו שני הלקחים העיקריים ממאורעות תרפ"ט בדרג המדיני, והבטחוני. אך המגבלות של היישוב ושל ההסתדרות הציונית הקשו גם אז על תרגום לקחים אלה לשפת המעשה. המאורעות התמשכו פרק זמן קצר (31-13 באוגוסט) ולא היה בהם כדי להחיש שינוי ערכים ולהביא להקמת כוח ארצי נייד. בדעת הקהל היהודית תורגם הזעזוע להקמת "קרן החירום למען נפגעי המאורעות", שבה נאספו כחצי מיליון לא"י, אך ההסתדרות הציונית התקשתה למשוך כספים מקרן זאת להרחבת מפעלי ההתיישבות וההגנה: רק בדרכים נפתלות הועברו חלק מכספי הקרן לצרכים אלה. גם לאחר מאורעות תרפ"ט היתה אפוא התפתחותה של ה"הגנה" תלויה במידה מכרעת במשאביו העצמיים של היישוב היהודי, ולכן היתה צריכה ליהפך לעניינו האמיתי של היישוב כולו. ואמנם בלחץ המאורעות נרתמו עתה גם החוגים האזרחיים לעניין וההסתדרות גילתה נכונות להרחיב את הפיקוח הציבורי על הארגון ולהעביר את ענייני ה"הגנה" לרשות הוועד הלאומי, תוך שיתופם של "החוגים האזרחיים" בוועדת הביטחון שמונתה מטעם הוועד הלאומי לפקח על ארגון ה"הגנה". באמצעות ועדת ביטחון שהוקמה בו לאחר המאורעות הקים הוועד הלאומי ב-1930 מפקדה ארצית עליונה פאריטטית (מ"א), שהיתה מורכבת משישה נציגי ציבור: שלושה מהם ייצגו את ההסתדרות ושלושה את "החוגים האזרחיים". מפקדה זו פעלה עד שנת 1936, כשהנהלת הסוכנות החליטה למנות חבר שביעי, נייטראלי, לתפקיד ראש המפקדה (רמ"א). תמורה רבת משמעות זאת התבצעה ללא קשיים, לפחות מצדה של הסתדרות העובדים, והיתה למעשה חלק אינטגראלי מיצירתה של הקואליציה השלטת בתנועה הציונית וביישוב היהודי, שבה בלטה ההגמוניה של מפא"י. ההתנגדות העזה ביותר לשינוי מעמדו של הארגון באה מחוגי הפיקוד. הכט טען שהוא עומד נגד רצון ההשתלטות של ההסתדרות ה"שמאלית" בייצגו את האינטרס הכל-יישובי הגלום ב"הגנה", אך למעשה נאבק הכט לשמור על חופש הפעולה שממנו נהנו הוא וחבריו במרוצת שנות העשרים. עקרון המרות הציבורית הועמד פעם נוספת במבחן - וניצח. כלליותה של ה"הגנה" והיותה מכשיר כוח הנתון למרות פוליטית, אושרו פעם נוספת. התנגדותו של הכט הבליטה גם את העובדה שבמשך שנות העשרים פעל ארגון ה"הגנה" כמנותק כמעט מהמערכת הפוליטית והיישובית: מצב זה, שגרם לרפיונה של ה"הגנה" נבע קודם כל מחוסר העניין שגילו המוסדות הפוליטיים.
כנגד תהליך הכלליות של ה"הגנה" חל תהליך מנוגד שהביא לפילוג בארגון. המשבר בפיקוד יצר אווירת משבר מתמשך בשורות הארגון, שחש תחושה של כישלון וחוסר מעש במאורעות תרפ"ט. משבר זה הוליד את הפילוג שהחל בסניף ירושלים, כאשר קבוצת מפקדים, בראשותו של אברהם תהומי, פרשה מן ה"הגנה" והקימה את "ארגון הגנה ב' " (או "ההגנה הלאומית"). אנשי ארגון זה טענו. שה"הגנה" נכשלה במשימתה מכיוון שלא חרגה מדפוסיה המקומיים המוגבלים וסיגלה לעצמה השקפת עולם של "הבלגה". עתה, טענו, מחייב טיבו והיקפו של האיום הערבי להקים ארגון צבאי של ממש, מצויד ומאומן היטב, נתון למשמעת ריכוזית ומשוחרר מעכבותיה של ה"הבלגה". הקמת "ארגון הגנה ב' " לא יצרה את הכוח הצבאי המיוחל. הארגון החדש לא הצליח להתפתח באותו קצב שבו התפתחה ה"הגנה", בהיותו מנותק ממרכזי הכוח היישובי, ולקראת מאורעות תרצ"ו (1936) לא היה מסוגל להעמיד כוח של ממש. על רקע החרפת המרד הערבי ותכנית ה"חלוקה" של יולי 1937, הגיעו אברהם תהומי וחלק מחבריו לפיקוד למסקנה, שהגיעה השעה לחזור לארגון-האם. מסקנה זאת נבעה גם מכך שרסן השליטה ב"ארגון הגנה ב'" הלך ונשמט מידיהם. "ארגון הגנה ב'" הפך למסגרת המחתרתית שבה נקלטו נוער בית"ר וחברי התנועה הרוויזיוניסטית ואוהדיה בארץ. "ארגון הגנה ב'" מילא אפוא תפקיד מכריע בעיצוב דפוסיו של הקיטוב האידיאולוגי והפוליטי בארץ והעביר אותו גם לתחום הארגון הבטחוני, והוא גם סיפק לנוער הלאומי האקטיביסטי של בית"ר מסגרת צבאית. עם שיבת תהומי וחבריו לארגון ה"הגנה" הפך "ארגון הגנה ב'" ל"ארגון הצבאי הלאומי" (האצ"ל), הזרוע המחתרתית של התנועה הרוויזיוניסטית. בעקיפין מילא "ארגון הגנה ב'" תפקיד חשוב נוסף: הוא הקל על המשא ומתן בין חוגי ההסתדרות הכללית לחוגים האזרחיים על הרחבת הפיקוח הציבורי על ה"הגנה". האפשרות המאיימת על כלליותה של ה"הגנה", שפירושה ש"החוגים האזרחיים" יוכלו למצוא ב"ארגון הגנה ב'" מסגרת להשתתפותם בארגון הביטחון על היישוב, מסגרת שלערכה הפוליטי והציבורי היו מודעים עתה - אפשרות זו, שימשה לחץ מספיק על חוגי ה"שמאל" כדי שיהיו מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת, ובלבד שתובטח הצטרפותם של כל חלקי היישוב ל"הגנה" ותובטח בלעדיותה וכלליותה. קראו עוד מאמרים מתוך הפרק "התפתחות ארגוני המגן והמחתרת": חלק א' - משמירה ו"גדודים" סדירים להגנה עצמית
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
