| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ה"הגנה" בתקופת "המאבק" (1946-1945)
תחושת הכוח והביטחון ששררה ביישוב בשלהי מלחמת העולם השנייה התעצמה בהגיע המלחמה לסיומה. לתחושה זו, שחוזקה על-ידי הקמת הפלמ"ח והבריגאדה, תרמה לא מעט הפאסיביות של האוכלוסייה הערבית בתקופת המלחמה. בעת ובעונה אחת גברו רגשות המרירות והזעם על רקע השואה היהודית, שנחשפה עתה במלוא היקפה וזוועתה. היישוב לבש רוח מיליטאנטית. סיומה של מלחמת העולם השנייה נראה בעיניו כראשית מלחמתו-הוא בשם העם היהודי כולו: בעולם של אלימות יהיה על הציונות לפלס את דרכה באמצעים של כוח. המאבק האנטי-בריטי, שהופסק בעודו באבו עם פרוץ המלחמה, חודש עתה ביתר שאת. אין לומר שהיישוב נכנס למאבק זה במחשבה ערוכה מראש ובתהליך מסודר של קבלת החלטות בדרג המדיני. ההנהגה המדינית, המרוכזת בסוכנות היהודית, היתה מפוצלת בין המתונים, בראשותו של וייצמן, לבין האקטיביסטים, בראשותו של בן-גוריון. פיצול זה מנע קבלת החלטה על חידוש המאבק האלים בבריטים. עם זאת נהנו האקטיביסטים בהנהגה מתמיכה ברורה של דעת הקהל ביישוב, ולמעשה פעלו בלחץ דעת קהל זו. הפעולות הראשונות של "תנועת המרי" - היזמה להן יצאה באוקטובר 1945 על דעתם של בן-גוריון ומשה סנה הרמ"א (שהיה בעצמו חבר הנהלת הסוכנות), בלא לקבל על כך אישור מהנהלת הסוכנות היהודית המורחבת. אישור זה ניתן רק בדיעבד ב-6 בדצמבר 1945, לאחר ש"תנועת המרי" קיבלה תנופה ולאחר שהתברר שהבריטים נחושים בדעתם להגשים פתרון לא ציוני בארץ-ישראל.
אז גם קיבלה "תנועת המרי" צורה מסודרת. הוקמה ועדה ציבורית-מדינית ("ועדת איקס", שהיתה מורכבת מנציגי הזרמים הפוליטיים ביישוב ותפקידה היה לפקח על פעולות "תנועת המרי" ולאשר את מבצעיה המתוכננים. הוועדה מונתה על-ידי הנהלת הסוכנות וייצגה אותה. בכך הובטחה שליטתו המחודשת של הדרג המדיני במכשיר הכוח הצבאי. עד מהרה הורגש המתח בין דרישות המאבק מנקודת הראות המדינית לבין דרישות המאבק מנקודת הראות הצבאית. ההנהגה המדינית (הנהלת הסוכנות) ראתה במאבק רק אמצעי לחץ שתכליתו להביא לשינוי חיובי במדיניות הבריטית. ואכן, פעולות "תנועת המרי" נשאו אופי של סדרת מבצעים נפרדים ומאולתרים, שתפקידם העיקרי הוא לאותת לממשלה על החלטתו הנחושה של היישוב להילחם על קיומו ועל עתידו המדיני ולשבש את המשך מדיניות "הספר הלבן" או כל מדיניות אנטי-ציונית אחרת.
לא רק מרווחי הזמן בין המבצעים, אלא גם בחירת היעדים ושיטות הלחימה היו כפופים לתפיסה שגרסה שיש למנוע הסלמה מיותרת של המאבק ויש להצמיד אותו אל נושאי ההגשמה הציונית - העלייה וההתיישבות - כדי לשוות לו אופי של מלחמת מגן על מפעל הבנייה הציוני. מטה "תנועת המרי" לא נטה לדקויות כאלה. למאבק הצבאי דינאמיקה משלו, והגבלות של "מאבק צמוד" עלולות להכשיל את עצם המאבק. מבחינה צבאית אי-אפשר לנהל "מאבק צמוד": יש לנהל "מאבק רצוף", בחזיתות רבות ככל האפשר, תוך ניצול כל נקודת תורפה אפשרית. הוויכוח בין חסידי "המאבק הצמוד" לחסידי "המאבק הרצוף" לא היה רק ויכוח בין אקטיביסטים מתונים לאקטיביסטים קיצוניים, כי אם גם ויכוח בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, בין הנהלת הסוכנות לבין פיקוד ה"הגנה" ומטה "תנועת המרי", שהיה משותף לכאורה לשני ארגוני המחתרת, אך שיתוף פעולה זה לא היה כולל ומלא. למעשה לא היתה מפקדה מאוחדת של "תנועת המרי". מפקדות אצ"ל ולח"י לא שותפו בפרטי הדיונים המדיניים והאסטראטגיים שהתנהלו במפקדה הארצית של ה"הגנה" ולא בלבטים שבין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי. אחת לשבועיים התקיימו ישיבות תיאום שבהן חולקו תפקידים ותואמו לוחות זמנים. מפקדות אצ"ל ולח"י, מצדן, שמרו על עצמאותן הארגונית והמבצעית. הן התחייבו שלא ליזום שום פעולה כנגד הבריטים שלא על דעת מטה "תנועת המרי", אך נשמר להן חופש פעולה בפעולות רכש. כמה מפעולות אלו הסתבכו והגיעו לממדים חמורים. לגרסת "המאבק הצמוד" היה יתרון אסטראטגי ואופראטיבי דווקא בשל יחסי הכוחות הבלתי שווים בין היישוב לצבא הבריטי, והצורך לשמור על כוחו הצבאי של היישוב לקראת העימות המכריע עם הערבים. "המאבק הצמוד" הרחיב את זירת המאבק, העתיק אותו גם לתחומים לא צבאיים והפך אותו כל-יישובי. על-ידי כך לא זו בלבד שאפשר היה להימנע מהתנגשות חזיתית מסוכנת עם הצבא הבריטי, אלא ניתן גם לשתף במאבק כוחות אזרחיים נרחבים, שהקשו על פעולות הצבא הבריטי. אמנם שיתופם של המונים בלתי מזוינים חשף אותם לסכנה במקרה של תגובה בלתי מבוקרת מצד הצבא הבריטי, אך ההנהגה המדינית הניחה שהצבא הבריטי ייאלץ לנהוג איפוק במקרים כאלה, והנחתה לא התבדתה, גם אם נפלו קרבנות אחדים מקרב הציבור האזרחי שהשתתף במאבק.
לאחר שגילו הבריטים במשך זמן-מה התאפקות יחסית לנוכח מבצעי "תנועת המרי", החליטו לשבור את כוחו הצבאי והפוליטי של היישוב כשהסתמן סיכוי להסכם אנגלו-אמריקני על פתרון מדיני לבעיית ארץ-ישראל (תכנית מוריסון-גריידי). הפיקוד הצבאי הבריטי לחץ זה כבר על הדרג המדיני לאשר מבצע דיכוי בהיקף נרחב - אם אין בריטניה רוצה לאבד את אחיזתה בארץ-ישראל. המהלומה שהונחתה על היישוב ועל ה"הגנה" ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1945) היתה מהממת: הגבולות נחסמו; קווי התקשורת נותקו; עוצר הוטל על הערים הראשיות ובדרכים; בניין הסוכנות היהודית בירושלים נתפס בידי הצבא הבריטי וכל מסמכיו הוחרמו; מנהיגי היישוב נאסרו ונלקחו מבתיהם; הצבא הבריטי עלה על עשרים ושבע נקודות יישוב שסומנו כבסיסי "הגנה" ופלמ"ח וכ-2,700 איש נעצרו, בהם כ-200 אנשי פלמ"ח; כרטסת מטה הפלמ"ח בקיבוץ מזרע נתפסה; מחסן הנשק הגדול ביגור נחשף. פיקוד ה"הגנה" ידע מבעוד מועד על המבצע הבריטי המתוכנן, אך לא היה ביכולתו להוריד את ה"הגנה" למחתרת עמוקה יותר. אופיו המקיף, המורכב והמשולב של המאבק, הרכבה ההמוני, המחתרתי רק למחצה של ה"הגנה" ודפוס קיומו הצבאי למחצה של הפלמ"ח - כל אלה הקשו עד מאוד על הפיקוד לפזר את הכוחות. גם הרגלי חשיבה שהשתרשו בארגון הכוח היישובי, שמעולם לא היה מחתרתי באופן מלא והורגל לדו-קיום תוך עימות עם השלטונות הבריטיים, גרמו לכך שהארגון לא היה מוכן למהלומה שניחתה עליו. אך במקום שבו נתגלתה נקודת התורפה של מאבק היישוב, שם גם היתה טמונה עצמתו: המערכת היישובית גילתה גמישות והעתיקה את מוקד המאבק מן הזירה הצבאית אל זירת מבצעי ההעפלה וההתיישבות.
המאורעות התגלגלו כך ש"השבת השחורה" הביאה בסופו של דבר לידי התפרקותה של "תנועת המרי". ראשיתם ברצונה של ה"הגנה" באישורה של "ועדת איקס", ובראשה משה סנה, להגיב על הפעולה הבריטית בהפגנת כוח. מן הפעולות שתוכננו ואושרו עקרונית ב-1 ביולי על-ידי ה"הגנה", האצ"ל ולח"י בוצעה לבסוף רק פעולה אחת: פיצוץ מלון "המלך דוד", מרכז הממשלה האזרחית והצבא הבריטי בארץ, ב-22 ביולי 1946. האצ"ל ביצע את הפעולה למרות הבקשות לדחותה. המבוכה וההלם (עקב הקרבנות הרבים שגרם הפיצוץ) חיזקו את ידם של המתונים בהנהלת הסוכנות והביאו לפירוק תנועת המרי העברי. מכאן ואילך התרכזה ה"הגנה" במבצעי העפלה והתיישבות ואילו האצ"ל ולח"י החריפו את הפעולות נגד הבריטים עד סוף נובמבר 1947 - וגם לאחר-מכן.
ההנהגה המדינית נהנתה ממידה מרבית של הסכמה ותמיכה מצד היישוב: לרשותה עמד מכשיר כוח, צייתן וממושמע, שהועמד במבחן קשה של התאפקות דווקא לנוכח פעילותם המתגברת של "הארגונים הפורשים", שהיתה עשויה להקנות להם השפעה גוברת בציבור. עם זאת הסתבר שהמאבק בים על ההעפלה הוא רב רושם ויש בו מידה רבה של יעילות בהשגת המטרות המדיניות שהוצבו מלכתחילה בפני תנועת המרי. הוא מיקד את תשומת הלב בעולם אל מאבקו של היישוב והעמיד את הממשלה הבריטית בעמדת נחיתות מוסרית, בעטיה ניצבה ממשלת המאנדאט בפני קשיי הסברה גדלים והולכים, והוא הטיל על הבריטים עול לא קל במאמציהם לחסום את נמלי היציאה מאירופה ואת חופי הארץ ולטפל בעשרות אלפי המעפילים שנלכדו. ההעפלה לאחר תום מלחמת העולם השנייה נחלקת לארבע תקופות: א) אוגוסט-דצמבר 1945 - בתקופה זו הגיעו לחופי הארץ 8 ספינות מעפילים וכמעט כל אנשיהן הצליחו להיכנס ארצה; ב) ינואר-יולי 1946 - בתקופה זו הגיעו ארצה 11 ספינות והמעפילים שבהן נכלאו לתקופת הסגר במחנה עתלית; ג) אוגוסט 1946-דצמבר 1947, היא התקופה שמראשית הגירוש לקפריסין ועד החלטת ה"חלוקה" - בתקופה זו הגיעו ארצה 35 ספינות ובהן 51,700 מעפילים, רובם נשלחו לקפריסין; ד) התקופה שמן החלטת ה"חלוקה" עד הכרזת המדינה. בתקופה זו הגיעו ארצה 10 ספינות ובהן כ-6,000 מעפילים. לטיפול בהעפלה נוצר ב"הגנה" מנגנון שנקרא "המוסד לעלייה ב' ". מנגנון זה גילה כושר תושייה, אלתור ודבקות במטרה, בפעילות הבלתי לגאלית שהשתרעה על פני יבשת אירופה, ושליחיו הגיעו גם עד ארצות-הברית. יחד עם מנגנון ה"בריחה" הביא המוסד לעלייה ב' המוני פליטים לארץ-ישראל. לאחר שההנהגה המדינית נתנה את הסכמתה לעלייה הבלתי לגאלית הפך מנגנון ההעפלה למוסד כמעט אוטונומי, שבינו לבין ההנהגה המדינית שררו לעתים חילוקי דעות ביחס לנסיבות, לעיתוי ולהיקף של ההעפלה. בעוד שההנהגה המדינית ראתה בהעפלה בעיקר נשק מדיני שתכליתו לעורר את דעת הקהל במדינות המערב וללחוץ על בריטניה, ראו אנשי "המוסד" הפועלים בשטח את עיקר יעדם בהעלאת מספר גדול ככל האפשר של מעפילים. ניגוד מגמות זה בא לידי ביטוי במאבק סביב העלאתן של שתי האניות הגדולות "פאן יורק" ו"פאן קרשצ'נט" לאחר החלטת ה"חלוקה". בספינות אלו הצטופפו כ-15,000 מעפילים, שנלקחו בסופו של דבר לקפריסין. קראו עוד מאמרים מתוך הפרק "התפתחות ארגוני המגן והמחתרת": חלק א' - משמירה ו"גדודים" סדירים להגנה עצמית
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
