| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הגזירות של אנטיוכוס העמידו את האומה היהודית לפני אחד המשברים הקשים ביותר בתולדותיה. לרדיפות השיטתיות והאכזריות של ימי אנטיוכוס לא היה תקדים בתולדות ישראל. לא עוד סכנה של ניתוק השכבות העליונות של האומה על-ידי התייוונות וטמיעה בציוויליזאציה ההלניסטית ריחפה על החברה היהודית, אלא עקירתה משורש של הדת היהודית מכל שכבות האומה בארץ-ישראל וחיסול כל שריד ואופי יהודי גם בקרב המוני האיכרים של יהודה. יש גם להצביע על כך שרובה המכריע של האומה נמצא במחצית הראשונה של המאה השנייה לפני-הספירה בשלטון הסלוקי, ושלא רק בארץ-ישראל וסוריה שלט אנטיוכוס אלא גם בבבל. אף-על-פי שאין כל רמז לרדיפת הדת היהודית בבבל, יכלה אפשרות כזו להתעורר בהמשך הזמן. אמנם יהודים חיו גם מחוץ לגבולות ממלכתו של אנטיוכוס, בעיקר במצרים, אבל גם באסיה הקטנה ובחלקים אחרים של העולם ההלניסטי. אולם יש לפקפק בכך אם היה כבר בתקופה זו לריכוזים יהודיים אלה שמחוץ לממלכה הסלוקית די עוצמה רוחנית ובסיס כמותי כדי להבטיח את המשך קיומה של היהדות במקרה של כיליון שהיה צפוי לאומה ביהודה בשל מדיניות הדיכוי של אנטיוכוס. המשך קיומה של האומה היהודית והיהדות לדורות הבאים הושג על-ידי עמידתם ההירואית של המוני היהודים ביהודה ובשטחי ארץ-ישראל הסמוכים. הגזירות והתגובה היהודית להן, שלבשה תוך זמן קצר דמות של מרד גלוי ומלחמה נגד המלכות הסלוקית, נחשבות בדין למאורעות מכריעים גם בהיסטוריה העולמית שמעטים ישתוו להם בחשיבות. יחד עם המשך קיומה של היהדות הובטחה גם התפשטותו לעתיד של הרעיון הדתי המונותיאיסטי בצביונו היהודי, על האמונה באל האישי והאחריות המוסרית של האדם למעשיו; על רקע זה צמחו גם הדתות המונותיאיסטיות האחרות, הנצרות והאיסלאם.
התנגשויות מזוינות בין היהודים והשלטון הסלוקי לא התחילו ביום של מודיעין. למעשה היתה התמרדות יהודית עוד בשנותיו הראשונות של אנטיוכוס אפיפנס, לאחר שמנלאוס לקח חלק מכלי-המקדש, והיתה התמרדות גם בזמן מסעו השני של אנטיוכוס במצרים. ברור גם שהמוני האיכרים היהודים ותושבי ירושלים המנושלים מוכנים היו מבחינה נפשית להתנגד התנגדות אקטיבית לגזירות המלכות. אין גם רמז לרתיעה עקרונית משימוש בכוח או להכרה שאסור להזדקק לכוח הנשק כלפי השלטונות, כיוון שנקבעו על-ידי ההשגחה. רעיונות כאלה, אם צצו, נולדו רק בדורות מאוחרים. ברור גם שאותם יהודים שנמלטו מירושלים, או ששהו מלכתחילה בעיירותיה ובכפריה של יהודה ולא היו מוכנים כלל לציית לגזירות המלכות, גילו פה-ושם גם התנגדות מזוינת לשליחי המלכות במסיבות ובתנאים שאפשרו התנגדות כזו. המוני יהודים נהרגו בידי אנשי צבא המלך, משום שלא גילו התנגדות אקטיבית מחמת קדושת השבת, כשם שזמן-מה לפני-כן ניצל אפולוניוס מפקד המיסים את מנוחת השבת לשם הסתערות על יהודי ירושלים ועוד קודם-לכן כבש תלמי הראשון את ירושלים ביום השבת. אלמלא השבת, היו היהודים מתנגדים אפוא באורח אקטיבי לצבא המלכות. אולם מתתיהו ובניו הם שהעניקו עתה את ההנהגה הלוחמת לתנועת המרי בכללה, הנהגה שחסרה לה עד עתה.
ספר מקבים א כרך את הנפת נס המרד בבית סלוקוס במאורע הדראמאטי של מודיעין, מקום מושבו של מתתיהו. למודיעין באו שליחי המלכות, כמו למטרות אחרות, כדי לאלץ את יהודי המקום להקריב קורבנות לעבודה זרה. מתתיהו סירב בגלוי ובמפורש לקחת חלק בפולחן, ובעל מקבים א שם בפיו את ההצהרה המהוללת:
מתתיהו הרג איש יהודי שקרב למזבח כדי להקריב עליו קורבנות של עבודה זרה והבמה נהרסה. בהתנגשות שהתחוללה נהרג גם שליח המלכות. במעשה זה יצא מתתיהו לדרך שאין ממנה חזרה. ברור היה לו שלא יוכל להחזיק מעמד במודיעין עצמה. הוא החליט אפוא לנטוש את המקום, לברוח לאיזור ההררי מזרחה למודיעין ולנהל משם את המאבק. לזמן-מה התחילה מלחמת גרילה טיפוסית. מתתיהו נמנע מהתנגשות חזיתית עם צבא מלכותי סדיר והתרכז בליכוד השורות ובמלחמה עד חורמה במתייוונים שאיבדו כל אחיזה בכפרים ובערי-השדה. מתתיהו ואנשיו השליטו את התורה, מלו את הילדים שלא נמולו קודם-לכן וניתצו את הבמות. החלטתם הנחושה של מתתיהו ואנשיו, הצטרפותו של "קהל החסידים" למתתיהו ומעמדו הנכבד במקום מושבו ובוודאי גם בסביבה הקרובה האצילו עליו סמכות ושיוו לו בהדרגה יוקרה של מנהיג לאומי שלהכרעתו היה תוקף כללי בעיני כל הנאמנים לדת ישראל והלוחמים נגד אנטיוכוס. הנפת נס המרד במודיעין וראשיתן של פעולות הגרילה המאורגנות והמתואמות על-ידי הנהגה אחידה אירעו זמן קצר לאחר פרסומן של גזירות הדת. הטבח שנערך בשבת ביהודים נאמנים שמצאו מפלט במערות, לפי שלא גילו התנגדות ביום השבת, השפיע על מתתיהו לקבל החלטה חשובה מאין כמוה - להתיר את ההתגוננות בשבת. בלעדי החלטה זו לא היה אפשר למעשה לנהל כל פעולה של מרי מזוין, שכן תמיד יכלו האויבים לנצל את קדושת השבת, כדי למגר כליל את ההתנגדות היהודית בלי להיתקל בהתנגדות. מתתיהו בן יוחנן עמד בראש המרד כשנה אחת (166-167 לפני-הספירה). לא זו בלבד שהניף את נס המרד, אלא הביא גם להתגבשות ראשונה של הכוחות הלוחמים בשלטון הסלוקי, להתערערותו של השלטון הזה בכפרים של יהודה ולעקירת כל אחיזה שהיתה למתייוונים באזורים שמחוץ לירושלים והמבצרים שבהם חנה צבא סלוקי.
במקומו של מתתיהו בא השלישי בין בניו, יהודה, שהיה ידוע בכינוי "המקבי", כינוי שלא נתחוורה משמעותו. יהודה, היה למצביא היהודי המהולל ביותר של תקופת הבית והאיש שהוביל את קבוצות המורדים לניצחון, לביטול גזירות הדת, לטיהור המקדש ולקידומה של יהודה לקראת העצמאות היהודית המחודשת. עצם העובדה שמכל חמשת אחיו הוא שירש את מקום אביו בתור מנהיג האומה, אף-על-פי שהיה רק השלישי שבהם, יש בה כדי להוכיח שהוא היה האישיות הבולטת בין כולם ובוודאי היה המפקד המוכשר. עם העברת ההנהגה לידי יהודה התחוללו גם תמורות באופי המלחמה. כבר במאורעות בימי מתתיהו, שערערו את האחיזה הסלוקית בחלק מן השטח ההררי והכפרי של יהודה, היה כדי להעמיד על כך שאין הכוחות הצבאיים שבפיקודו של פיליפוס הפריגי מפקדו של חיל-המצב שבירושלים מספיקים כדי להתמודד עם הבעיה שעמדה לפניהם : לחסל את ההתנגדות היהודית. התערבותם של כוחות צבאיים סלוקיים שמחוץ ליהודה היתה בלתי נמנעת. קראו עוד: המרד : פרוץ המרד והנהגתו של מתתיהו (פריט זה)
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
