| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ההשתלבות במאבקי הכוח במדינה הסלוקית (142-160 לפני-הספירה) אחרי מות יהודה התייצב יונתן בראש המורדים בשלטון הסלוקי והמתנגדים לאצולה המתייוונת. בראש אצולה זו עמד עתה אלקימוס, ששימש מטעם השלטון הסלוקי בתפקיד הכוהן הגדול. היתה זו אחת השעות הקשות במהלך מאבקם של המורדים באויביהם מבית ומחוץ. אחרי תקופה של אי-ודאות בממשל הסלוקי, שהחלה עם מותו של אנטיוכוס אפיפנס (סוף 164 לפני-הספירה), דומה היה ששוב נכונה המלוכה בידי שליט נמרץ, שישיב את היציבות, את הסדר ואת הצייתנות על כנם ברחבי הממלכה. שליט זה היה דמטריוס הראשון, שהחזיק בשלטון למורת-רוחה של רומא וזקף לזכותו נצחונות על טימרכוס, הנציב המורד של בבל ומדי, ועל יהודה המקבי.
ביהודה עצמה נראו סיכוייהם של מתנגדי השלטון הסלוקי גרועים ביותר. הם ניגפו בשדה-הקרב, נדחקו אל מחוץ לאזורי היישוב ביהודה, ואויביהם הרימו ראש בהנהגתו של הכוהן הגדול החדש, אלקימוס. אפשר אף ששיפרו את מעמדם בציבור כשהסתלקו מן ההתייוונות הקיצונית ומן התמיכה במדיניות של גזירות הדת שנקט מנלאוס. בתנאים קשים אלה היה מבחנם העיקרי של יונתן ותומכיו ביכולתם להישרד ולהמתין לשינוי במסיבות, שינוי שיאפשר להם לשוב ולהרים ראש. במבחן זה עמד יונתן בהצלחה. גם בקכידס והמתייוונים הבינו כנראה את הסכנה הטמונה להם בשרידי תומכיו של יהודה ועשו מאמצים גדולים לחסלם כליל. ואכן, זה היה טיבו של המאבק שהתנהל אז ביהודה. יונתן, משפחתו ותומכיו מצאו להם מסתור בספר המדבר של יהודה וממזרח לירדן. בקכידס ביקש לעוקרם ממקומות מסתור אלה, ואף חדר אליהם עם צבא, ברדיפה אחר יונתן ואנשיו. אולם יונתן הצליח להיחלץ ואף שנהדף מיהודה עלה בידו לשמור על קיומה של תנועת המרד. באזורי-הספר האלה אף בא במגע עם השבטים, ומצא בנבטים בעלי-ברית, שכן גם להם היה עניין בפעולה נגד הסלוקים. שבט נודדים אחר, ממוצא ערבי - בני ימרי, שישבו בסביבות מידבא - הותקף על-ידי יונתן. הרקע למלחמה זו לא נודע, אך הסיבה להתקפת יונתן היתה מותו של יוחנן אחיו, שנפל בהתנגשות צבאית עם בני ימרי (מקבים א ט לה-מב).
לאחר שנכשל נסיונו ללכוד את יונתן, פנה בקכידס לבצר את יהודה, להעמיד בה חילות-מצב, כדי לדכא מרד אפשרי ולמנוע את יונתן מלחדור ליהודה. באותה תקופה מת אלקימוס ונוכח הרגיעה במצב עזב בקכידס ושב לסוריה. השקט נמשך כשנתיים. לפי המסופר בספר מקבים א התחדשה המלחמה בעצת "הפושעים", הם המתייוונים. הדעת נותנת שיוזמה זו לחדש את הרדיפה אחרי יונתן, באה כתוצאה מהתחזקות השפעתו ביהודה, ואולי גם בעקבות נסיונו של יונתן לפגוע בהם. מכל מקום, חידוש המאבק הפנימי ביהודה מעיד על כך שהניגודים הפנימיים בחברה היהודית נמשכו, שהמתייוונים לא ויתרו על שאיפתם להחזיק בשלטון ושמתנגדיהם לא היו מוכנים להשלים עם שלטונם. קשה לקבוע עד כמה היה למאבק זה מניע דתי ; יש הרואים בנכונותם של החסידים להשלים עם אלקימוס עדות לכך שההתייוונות כמדיניות מכוונת כלל לא אומצה על-ידו, ועיקרו של המאבק התנהל מבחינה מדינית, חברתית וכלכלית, כלומר נסב על שררה ועוצמה. כנגד זאת יש רמזים המורים שגם אם ויתרו המתייוונים על גזירות הדת ועל ההתייוונות הכפויה, היה פער בהשקפת-עולם דתית בינם לבין מתנגדיהם. כך ייחס ספר מקבים א עבירה דתית לאלקימוס, שציווה לשנות במבנה המקדש ולהרוס מחיצה בחצרו הפנימית (ט נד); וכן נזכר אלקימוס (המכונה יקים איש צרורות) לגנאי בספרות חז"ל (בראשית רבא סה), בסיפור על הוצאתו להורג של דודו, יוסי בן יועזר איש צרידה.
תהיה מה שתהיה ההשפעה של זכר הגזירות ושל צביונם התרבותי של המתייוונים, ברור שהמאבק על עמדת הבכורה בחברה היהודית ועל העוצמה הכלכלית והמדינית הכרוכה בה, נמשך במלוא עוזו גם עתה. אמנם חסרים פרטים על הרכבה של "מפלגת" המתייוונים ועל התמורות המשפחתיות שבקרבם : מה אירע לבני טוביה ? מה אירע לבני בלגה אחרי סילוקו של מנלאוס ? מאיזה רובד חברתי יצא אלקימוס (בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר, לפי הסיפור התלמודי) ? לא נודע גם עד כמה שמרו על כוחם ומעמדם, בתקופה שמכינון הפוליס אנטיוכיה שבירושלים ועד כאן, ואם הוסיפה פוליס זו להתקיים ומה היתה מערכת היחסים בין היהודים שבה ובין חיל-המצב הסלוקי שהתרכז בחקרה. אולם דומה כי כל כמה שלא פחת כוחם של המתייוונים, עדיין היו בהם חיות ושאיפות שררה די הצורך כדי לצאת נגד אויביהם ולגייס למאבק זה את עזרתם של בקכידס והצבא הסורי.
כנגדם עמדו יונתן ותומכיו. מה היתה מידת כוחו והשפעתו של יונתן ביהודה? נראה שלמעשה עמדה לצדו קבוצה קטנה למדי של לוחמים. קשה לשער מי היו לוחמים אלה. עמהם נמנו כנראה בני-משפחתו על סעיפיה השונים ; נאמנים אישיים ; שוחרי חופש קשי-עורף, שדבקו במאבק לחירות ולא הרפו ממנו; נאמנים לתורה, שהוסיפו להיאבק בכוהנים הטמאים ובאלקימוס בראשם, עד שיסולקו כליל מן המקדש; משפחות מן האצולה, שלא נמנו עם חוג האצולה המתייוונת והפרו-סלוקית ושיתפו פעולה עוד בעבר עם יהודה המקבי (כגון, אופולומוס ממשפחת הקוץ). נראה גם כי כוחו של יונתן היה גדול מכפי שאפשר ללמוד מהיקף הכוח הצבאי שעמד לרשותו כשרדפוהו אויביו. דומה שגם אם באותה שעה היה כוחו קטן (שכן כדי שיוכל להתחמק מאויביו ולקיים את אנשיו במדבר לא יכול לכלכל כוח גדול), הוא נהנה מאהדה בקרב תושבי יהודה עצמם וקיים קשרים עם תומכים בתוך הארץ (מפיהם נודעה לו כוונת אויביו להתקיפו התקפת-פתע, מקבים א ט ס), בקרב החוגים ששמרו לו את אהדתם. אלה באו בעיקר מקרב איכרי יהודה, שמהם התגייסו לוחמיו של יהודה המקבי ומהם יצאה ההתנגדות הן לגזירות הדת הן לכוונותיה של האצולה המתייוונת לשנות את מבנה החברה ביהודה לצרכיה-שלה. בקרב אוכלוסיה זו, שדוכאה ונכבלה עתה ברשת המבצרים שהקים בקכידס, שמורה היתה תמיכה בכוח לגרעין המורדים בראשות יונתן, ולבה רחש איבה וטינה לאצולה שלגנותה נזקפה ההתייוונות וחלקה בגזירות הדת לא נשכח. בשל אהדה זו היה יונתן איום לאצולה זו - שרידי האצולה המתייוונת - והם נזקקו עתה, כמו גם בעבר, לסיוע מצד השלטון הסלוקי כדי שיוכלו להתמודד עם מתנגדיהם. ואכן זו היתה הפעם האחרונה שבה זכו לסיוע כזה.
על-פי יוזמתם של המתייוונים בא בקכידס ליהודה, כדי ללכוד במפתיע את יונתן ואנשיו. מזימתו נכשלה, שכן נודעה ליונתן בעוד מועד. קרבות פרצו בין אנשי יונתן וצבא בקכידס, שהטיל מצור על בית-בצי - השוכנת כנראה מדרום-מזרח לבית-לחם - שאותה ביצרו המורדים. אך המצור לא היה שלם, שכן יונתן עם חלק מתומכיו פעלו מחוץ ליישוב ששמעון אחי יונתן נשאר להגן עליו. תנאי המדבר, גבורת הלוחמים וניידות המורדים שמו לאל את מאמציו של בקכידס. כתוצאה מכך שינה בקכידס את מדיניותו ביהודה. כשראה שהשליטה הסלוקית ביהודה אינה מסתייעת במתייוונים אלא רק מסתבכת כתוצאה מסיוע להם, החליט בקכידס לנסות לבוא לידי הסדר עם יונתן ותומכיו. כמו ליסיאס בזמנו, גילה גם בקכידס גישה מעשית, וכשעמד על כך שאינו יכול לגבור בתנאי השעה על יונתן אויבו, פנה לרכוש את ידידותו. כך הושלם התהליך של נטישת המתייוונים על-ידי השלטון הסלוקי. כדי לקיים את השלטון הסלוקי ביהודה בלא שיהיה צורך במשאבים צבאיים גדולים וקבועים, הסכים בקכידס לחדול לרדוף את יונתן ואנשיו ולהכיר במעמד מדיני כלשהו של יונתן ביהודה. היתה זו הכרה רשמית בעובדת היותו של יונתן אישיות רבת השפעה ביהודה, שיש לקחת אותה בחשבון בהסדרת המצב ביהודה ובקיום השלום בה.
בהסכמתו של השלטון הסלוקי עבר יונתן לשבת במכמש, השוכנת בתחום היישוב היהודי, כעשרה קילומטרים צפונית לירושלים, ומשם פעל כדי להגביר את השפעתו בקרב העם. בפעולה זו שוקם כוחו של מחנה המקבים והוחזר לו מעמדו, כפי שהיה קודם למפלת יהודה המקבי בקרב אלסה (אלעשה). עתה נפתחה הדרך ליונתן לחתור להישגים נוספים. בכך שיחק לו מזלו כפי שלא שיחק ליהודה, משום שהתנאים בממלכה הסלוקית השתנו ומשום שבחוגי השלטון הסלוקי חדרה ההכרה שהכוח המשמעותי ביותר ביהודה שראוי להתחשב בו הוא הכוח המונהג על-ידי משפחת החשמונאים. כך מתאר ספר מקבים א את מצבו של יונתן בשנת 157/6 לפני-הספירה, לערך: "ותשבות חרב מישראל ויונתן ישב במכמש והחל לשפוט את העם ויבער את הפושעים מישראל" (מקבים א ט עג). כחמש שנים היה מצב הדברים ביהודה יציב. היא נשלטה על-ידי חיל-מצב סורי, ויונתן היה פעיל בה בהיתר. שינוי מרחיק לכת אירע כשפרצה בשנת 152 מלחמה על כס-המלוכה בין המלך דמטריוס הראשון לבין אלכסנדר בלס. באלכסנדר זה תמכו מלכי מצרים, פרגמון וקפדוקיה, ותמיכה זו זכתה לברכתה של רומא, שהתנגדה מלכתחילה לשלטונו של דמטריוס הראשון.
אלקסנדר בלס פלש לתחומי ממלכת הסלוקים ונחת בעכו. בסיוע בעלי-בריתו מחוץ החל לחפש תמיכה בתוך הממלכה גופא. בין האישים שאליהם פנה נמנה יונתן. אפשר שפנייה זו באה ביוזמתו של בלס, מתוך ידיעה כי ביהודה רק בידי יונתן היתה היכולת לבטא תמיכתו בסיוע צבאי ולרתק למקומו את חיל-המצב הסלוקי, אם יבקש לפעול לצד דמטריוס. אפשר גם שלפנייה זו נתלוותה יוזמה או המלצה של בעלי-בריתו התלמיים של בלס, שהיה להם עניין לעודד את ראש המחנה האנטי-סלוקי ביהודה ולשתפו בפעולה שנועדה לסלק את דמטריוס מכס-המלוכה. פעולה זו נועדה להחליף את השליט הסלוקי, שסיכן את שכניו בגלל שאיפתו לחדש את כוחה של האימפריה. יונתן, שהבין את טיבו של האיום המתמיד שריחף עליו מצד שליט סלוקי תקיף כדמטריוס הראשון, העדיף - כמו שאר תומכיו של אלכסנדר בלס - לראות בהחלפתו של דמטריוס. אולם נוסף על התמיכה בבלס מתוך שיקולי מדיניות כלליים נבעה תמיכה זו בהצעה שהעלה בלס ליונתן בתמורה לעזרתו, הצעה שיונתן לא יכול לסרב לה - את משרת הכוהן הגדול ביהודה. הצעה זו כלולה באיגרת ששלח בלס ליונתן והיא נשתמרה בספר מקבים א (י יח-כ):
בתגובה לאיגרת זו פנה גם דמטריוס לעם היהודים באיגרת-ידידות, שבה הציע להם ביטול מסים, הרחבת גבולות יהודה, הענקת הטבות לתושבי ירושלים, שחרור שבויים, הכרה בחגי היהודים, גיוס יהודים בשכר לצבא המלך, תרומות לעבודת המקדש ועוד. בהשוואה לאיגרתו של בלס כללה איגרת דמטריוס הטבות רבות ביותר ופיתויים גדולים, שנועדו למשוך את היהודים לצדו של דמטריוס במלחמתו על השלטון עם בלס. אף-על-פי-כן בחר יונתן לתמוך באלכסנדר בלס - וטעמו עמו. החלטתו של יונתן לתמוך בבלס נפלה מכמה טעמים : הכרת מדיניותו, אופיו ומגמותיו של דמטריוס העמידו בספק את אמינות הבטחותיו, שניתנו בשעת מצוקה, והוא עשוי היה להתכחש להן אם ישתנו המסיבות לטובתו. איגרתו לא הבהירה גם את מעמדו של יונתן, שלא נזכר בתעודה ולא זכה לשום הענקה אישית, בניגוד לאיגרתו של בלס, שכל כולה היה מינוי של יונתן לכוהן גדול ול"רע המלך" (תואר שציין מעמד מכובד והשתלבות בהיירארכיה של הפקידות ואנשי-החצר). גם תמיכה בדמטריוס פירושה המדיני היה ניתוק ממערך הכוחות הבינלאומי החזק שפעל נגדו ואובדן הזדמנות להשתלב בקואליציה בינלאומית אנטי-סלוקית, שמטרותיה עלו למעשה בקנה אחד עם האינטרסים של יהודה באותה תקופה.
אין לקבוע מה היה סדר העדיפויות בשיקוליו של יונתן, ולמעשה אין לכך חשיבות רבה. בשיקולים אלה התמזגו ודאי הרצון לקדם את מעמדו כראש האומה עם טובת העם, וחיזוק מעמדו האישי אף שיפר ודאי את יכולתם של היהודים להשיג את מטרותיהם הלאומיות, ובחזית הפנימית לסלק את המתייוונים מכל עמדת כוח והשפעה. מצד מדיניות החוץ היה במעשהו של יונתן המשך למדיניות שהחל בה אחיו, יהודה המקבי - שיתוף פעולה עם מערך הכוחות הנהנה מברכתה של רומא, שעמה נכרתה ברית בימי יהודה. בנקיטת עמדה לטובת בלס הצטרף יונתן לאותה קבוצת מדינות שכמו רומא מעוניינת היתה למנוע את התעצמותה של האימפריה הסלוקית. יהודה שאפה גם היא לאותו דבר עצמו. יונתן נקט אפוא צעד שהלם את האינטרס הלאומי היהודי ומימש את כוונתו של יהודה המקבי ואת האפשרות שהיתה גלומה בבריתו עם רומא, להיעזר בכוחות חיצונים ולהוציא את יהודה מבידודה במאבק עם הסלוקים. בייחוד חשוב היה הקשר עם מצרים התלמיית, שהיתה לו משמעות ממשית, ומילא אולי עוד קודם-לכן תפקיד כלשהו בסיוע למורדים היהודים וליסודות הפרו-תלמיים ששיתפו עמם פעולה. אמנם אין עדויות מפורשות לפעילות תלמיית שסייעה ליהודה המקבי במרדו, אך קשרים מסוימים נרמזו אולי במקורות; כך למשל השתתפות לוחמים מיהודי ארץ טוביה במרד.
אם במישור הלאומי-המדיני מובנת בחירתו של יונתן בין שני היריבים על הכס הסלוקי והלמה את צורכי העם ואף המשיכה מגמות שתחילתן בימי יהודה המקבי, הרי הענקת הכהונה הגדולה על-ידי בלס מעוררת תמיהות. השינוי מימי אנטיוכוס אפיפנס בתהליך הירושה של משרת הכוהן הגדול - מינוי יסון בחיי אחיו חוניו השלישי ואחר-כך מינוי מנלאוס, שהיה בן למשפחה אחרת שלא מבית צדוק - היה זעזוע חמור לקיום הדת והפולחן היהודיים על-פי חוקי האבות. והנה גם אם לא היה מבית צדוק ולא היתה לו תביעה למשרה זו, שהושתתה על חוקי האבות והמסורת או על זכות ירושה כלשהי, קיבל יונתן מינוי לכהונה הגדולה מידו של תובע למלוכה נוכרי, שלא היה לו כל מעמד מנקודת-מבט יהודית למנות כוהנים גדולים. מבחינה מסוימת אין לכן מינויו של יונתן נבדל ממינוים של מנלאוס או אלקימוס על-ידי מלכי סוריה. מעשה זה של יונתן עורר נגדו ביקורת בחוגים שונים בעם. ראיה לכך - נסיונו של שמעון להשתית את החזקתה של המשרה בידי החשמונאים לא על יסוד מינוי מלכותי סלוקי בלבד (כפי שהיה בימי יונתן) אלא גם על יסוד החלטה לאומית יהודית ותוך הכרה או פשרה שאין זה מינוי על-פי רצון האלוהים, אלא מינוי על תנאי (" . . . לעולם עד אשר יקום נביא אמת", מקבים א יד מא). מכל מקום יונתן, שלא כשמעון אחיו לאחר-מכן, הסתפק במינויו של בלס ונטל לידו את תפקיד הכוהן הגדול בפועל. אין לדעת כיצד הוסבר מעשה זה בוויכוח הפנימי ביהודה, אולם מן הראוי לציין כי למן מותו של אלקימוס לא היתה משרה זו מאוישת, כך שכוהן גדול כשר לא הודח ממשרתו כדי לפנות מקום ליונתן. לא ברור גם אם היה מועמד ראוי כחוק לתפקיד זה, שהרי חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי - הכוהן הגדול החוקי האחרון - ירד מצרימה ועמד שם בראש צבא יהודי ובראש מקדש לאלוהי ישראל שהקים שם. גם אם יש ספק-מה בדבר סדר הזמנים של אירועים אלה, לא נודע אם חוניו זה או בניו אחריו תבעו לעצמם את משרת הכהונה הגדולה בירושלים. מכך עולה כי גם אם נטילת הכהונה הגדולה על-ידי יונתן עוררה ביקורת בחוגים מסוימים, בפועל לא נתקלה בהתנגדות פנימית מצד טוענים אחרים למשרה זו. חלקה של משפחת חוניו התייוון, חלקה ירד מצרימה, וספק אם היה ליונתן מתחרה בפועל על הכהונה הגדולה. רצונו של יונתן להחזיק בכהונה הגדולה מובן לחלוטין. משרה זו כללה בתוכה לא רק את ראשות הפולחן במקדש, את יוקרתה של ההנהגה הדתית היהודית העליונה ואת השליטה והפיקוח על המקדש, נכסיו והכנסותיו, אלא גם את ראשות האומה. טבעי לכן שמשרה זו היתה מוקד המאבק הפנימי ביהודה בין המתייוונים ומתנגדיהם. בהשגתה היה משום מינויו של יונתן לראש האומה, לנציגה כלפי חוץ ולבא-כוח המלכות כלפי פנים. כך הפך בן המשפחה החשמונאית לשליטה של יהודה, והוקם נדבך חשוב בדרכה של יהודה לעצמאות.
אולם בתעודה הנזכרת זכה יונתן לעוד מינוי: "רע המלך". לכאורה לא היתה למינוי זה חשיבות רבה מנקודת-מבט יהודית, שהרי מה ערך לכך שראש היהודים הוא גם "רע המלך", גם אם תואר זה אינו קישוט של כבוד בלבד ויש בו ביטוי לעמדה במערך השלטון הסלוקי. אבל לדרכו המדינית של יונתן היתה למינוי זה חשיבות רבה : הוא ביטא את כניסתו של יונתן אל זירת מאבקי הכוח הפנימיים בממלכה הסלוקית. בתוקף מעמדו זה, כאחד מאנשי המלך, הצליח יונתן, בעזרת מעורבותו במתרחש, לחזק את כוחו ואת השפעתו מעבר לגבולות יהודה.
ההימור של יונתן על אלכסנדר בלס הוכיח אפוא את עצמו. בלס ותומכיו ניצחו ודמטריוס נהרג בקרב. יונתן זכה במה שהבטיח לו המלך המנצח, שהפך שליטה של האימפריה הסלוקית. בשלטונו של בלס תמך באורח נמרץ מלך מצרים תלמי השישי פילומטור, שצבאו סייע לבלס במלחמה ושבתו ניתנה לו לאשה. תלמי עצמו ערך ביקור בממלכת חתנו, ויונתן השכיל לטפח עמו קשרים הדוקים. גם בלס וגם תלמי דחו האשמות שהעלו נגד יונתן שרידי המתייוונים, והוא מונה - נוסף על היותו כוהן גדול - למושל יהודה. הוא היה אפוא לא רק ראש האומה ככוהן גדול, אלא גם נציב מטעם השלטון הסלוקי (מקבים א י סה). כנציב סלוקי של יהודה הוסיף יונתן להיות מעורב בתהפוכות המדיניות בממלכה. שלטונו של בלס לא נמשך זמן רב. היותו בובה בידי מלך מצרים מכאן וכושרו המנהיגותי והמדיני הלקוי מכאן (וגם טענתו להיות בן אנטיוכוס הרביעי בשקר היה יסודה) ערערו את סמכותו במהירות. ההתנגדות לו התמקדה עתה סביב דמטריוס השני, בנו ויורשו של דמטריוס הראשון. בסוריה שוב פרצה מלחמה על כס-המלוכה, בפעם השלישית במשך כחמש-עשרה שנים (148-162 לפני-הספירה).
יונתן שמר על נאמנותו לבלס לפחות בשלבים המוקדמים של המלחמה, ובתור נציבו ביהודה ואחד ממקורביו (בינתיים הועלה מדרגת רע המלך לדרגת "רע ראשון למלך") פעל לצדו. אפולוניוס, הנציב הסלוקי של חילת סוריה ופיניקיה, עבר לצד דמטריוס השני, ולפיכך פרצה מלחמה בינו לבין יונתן, נאמנו של בלס. לראשונה הפעיל יונתן צבא יהודי במלחמה שלא נגעה במישרין ליהודה. אפשר אמנם שפעילותו של יונתן, כמו גם התעצמות כוחו והשפעתו, שירתו את האינטרס היהודי, אך מלחמה זו, כמו גם חלק ממלחמותיו המאוחרות יותר של יונתן, לא היתה מלחמתם של היהודים. יונתן יצא אפוא למסע-מלחמה נגד אפולוניוס ובמהלכו השתלט לזמן-מה על יפו. על צבא אפולוניוס גבר סמוך לאשדוד, בקרב שבו התמודדו חילות היהודים נגד פלנקס סורי וחיל-פרשים. הניצחון בקרב סדיר באיזור מישורי היה הישג חשוב לצבא החשמונאים ועדות לרמתו המקצועית. נראית אף הסברה שגם ליהודים היו פרשים בצבאם. בצבאו של אפולוניוס השתתפה המיליציה של הערים ההלניסטיות הסמוכות, שברובן עוינות היו ליהודים וחוששות מהתעצמותם. לאחר נצחונם, רדפו יונתן ואנשיו את אויביהם עד אשדוד ושרפו את מקדש דגון שבעיר. באשקלון זכה יונתן לקבלת פנים אוהדת, משום שהעיר, כמו יונתן עצמו, נמנתה עם מחנהו של בלס. לאשקלון היתה עמדה מיוחדת בארץ-ישראל, בשל קשרים הדוקים שקיימה עם בית תלמי. אפשר מאוד שגם עתה היתה נתונה תמיכתה לבלס, ושיקפה את המדיניות התלמיית שתמכה בו עדיין. יונתן נמנע אפוא מלפגוע בעיר הקשורה בבעל-בריתו, תלמי השישי מלך מצרים. שכרה של הצלחתו של יונתן בשירותו של בלס היה בצדה. בלס העניק ליונתן כיבודים שונים ומסר לידיו את עקרון וסביבתה. זו היתה ההתרחבות הטריטוריאלית הראשונה של יהודה בימי החשמונאים, ועמה נפתח תהליך שחשיבותו היתה מרכזית בתולדות יהודה בימי בית חשמונאי - התפשטות טריטוריאלית והתעצמות אתנית-דימוגראפית – שהפך את ארץ-ישראל לארץ מיושבת יהודים בעיקרה. אולם ימיו של בלס ספורים היו. תלמי הסיר ממנו את תמיכתו (צעד זה הביא ודאי גם להפסקת פעילותו של יונתן לטובת בלס) והעביר אותה (ואת בתו) לדמטריוס השני. בקרב בין בלס לבין שני אויביו הוא נוצח ונהרג. מעורבותו העמוקה של תלמי במלחמה זו ובענייני הממלכה הסלוקית בכלל, יצרה אפשרות - שהיו עשויות להיות לה תוצאות מרחיקות לכת - שתלמי ישתלט על מלכות סוריה עצמה. אזרחי אנטיוכיה אף הציעו לו את כס-המלוכה הסלוקי. אולם מחשבות כאלה, אם קיננו במוחו, לא יצאו אל הפועל: בקרב שבו נהרג בלס נפצע גם תלמי ומת מפצעיו. מותו העניק את השלטון המלא בסוריה לדמטריוס השני.
בתקופת הקרבות בין דמטריוס השני ואלכסנדר בלס פנה יונתן לשים מצור על המצודה בירושלים, שבה ישב חיל-מצב סלוקי, שתחת חסותו נמצאו שרידי המתייוונים (שספק אם היו גורם בעל משקל בתקופה זו). בשעתו פינה אמנם דמטריוס הראשון את רוב חילות-המצב שהעמיד בקכידס במצודות ביהודה, משום שנזקק להם במלחמתו נגד בלס; אך בשני מקומות - בחקרה ובבית-צור - הושאר חיל-המצב הסורי, בלס עצמו לא פינה את חיל-המצב הזה, שהיה הביטוי הממשי האחרון לשלטון הסלוקי ביהודה. עתה ניסה יונתן לעקור את חיל-המצב הסלוקי מן החקרה בירושלים, אולי באמתלה שחיל זה נמנה עם תומכי דמטריוס השני, ואולי ללא אמתלה כלשהי. המצור על החקרה לא צלח, והיא החזיקה מעמד. בין כה וכה התבסס שלטונו של דמטריוס השני בסוריה. על יונתן היה לבחור עתה בין עימות עם השליט הסלוקי החדש לבין הסרת המצור על החקרה וחיפוש דרך להסדר עם דמטריוס השני. נראה ששני הצדדים ביכרו הסדר על מלחמה, והיה זה טבעי שאחרי סילוקו של בלס יעביר יונתן את נאמנותו בתור פקיד סלוקי למלך המושל בפועל. דמטריוס מצדו ראה בהסרת המצור על החקרה ביטוי מספיק לנאמנותו של יונתן, ולאחר שנועד עמו לפגישה בעכו העניק לו הענקות שונות, כדי לחזק את נאמנותו של יונתן אליו. אפשר שלבו של דמטריוס לא היה שלם עם מחוות אלה שעשה כלפי יונתן, אך נראה שהצורך לבסס את שלטונו היה דוחק יותר, ולכן העדיף לקנות את השקט בעורפו ולהימנע מעימות צבאי עם יונתן.
יונתן זכה אפוא לשיפור נוסף במעמדו, כפי שעולה מן המסופר במקבים א ומתעודה הכלולה בו (יא ל-לז). הנושא החשוב ביותר בתעודה הוא אישור שליטתם של היהודים על שלושה פלכים, שהיו שייכים קודם-לכן לנציבות שומרון. פלכים אלה היו אפירמה (היא עפרה, עפרון או אפרים), לוד ורמתים, הגובלים ביהודה מצפון וממערב, שלושתם היו מיושבים יהודים עוד קודם-לכן (מודיעין, כפר מולדתם של החשמונאים, השתייכה למחוז לוד), אולם מבחינה מנהלית היו פלכים אלה כפופים לשומרון. קרוב לוודאי שבפועל סרו למרותו של יונתן, על אוכלוסייתם היהודית, אך עתה ניתן לכך אישור רשמי מטעם המלך. היתה באישור זה הכרה בתהליך של הכללתם של יהודי ארץ-ישראל במרות השלטון היהודי בירושלים, תהליך שהתגבר והלך והפך במשך הזמן להכללתה של ארץ-ישראל כולה בתוך המדינה היהודית החדשה. נוסף על זכייה חשובה זו אישר דמטריוס השני את מעמדו הקודם של יונתן, ואף הוסיף על כבודו ומעמדו. ביטוי למעמדו של יונתן ולמעורבותו בענייני הממלכה מתגלה בעובדה שעל-פי בקשת דמטריוס שיגר צבא לאנטיוכיה כדי לסייע לדיכוי התקוממות שפרצה שם. שלושת-אלפים החיילים היהודים שנשלחו מיהודה לאנטיוכיה (מקבים א יא מד), הרכיבו את חיל-המשלוח היהודי הזה, שהרחיק לכת ביותר מיהודה. יש בכך כדי להצביע על קו-אופי חשוב בפעילותו של יונתן, ששם דגש רב על הפעילות בתוך המדינה הסלוקית, פעילות שתרומתה לאינטרס היהודי הישיר לא התבררה.
אולם היחסים בין יונתן ודמטריוס השני לא התנהלו למישרין. כשהסתבר ליונתן שלא ישיג תמורת עזרתו למלך הסכמה לפינוי חיל-המצב מן החקרה בירושלים וכאשר החלו להופיע בקיעים בשלטתו של דמטריוס השני, העביר יונתן את בריתו למתנגדו של דמטריוס. היה זה שר-הצבא טריפון, שפעל לכאורה משמו של הילד אנטיוכוס השישי, בנו של אלכסנדר בלס, כתובע לכתר הסלוקי. קשה לדעת את כל מערכת השיקולים שעל-פיהם פעל יונתן. הוא עבר אולי לצד טריפון רק בשל אכזבה מחוסר נכונותו של דמטריוס השני להכיר לו טובה על עזרתו בדיכוי המהומות באנטיוכיה, אולי העדיף את הענף הסלוקי הקשור לאלכסנדר בלס ושמא חשש מפני דמטריוס וכוונותיו לעתיד, אם ייכון השלטון בידו לבטח. כאמור, ייחס ספר מקבים א את העתקת תמיכתו של יונתן מדמטריוס לטריפון לכפיות טובה של דמטריוס, אך אפשר שיש בכך ניסיון לנקות את יונתן מאשמת בגידה. טריפון קיבל בשמחה את הצטרפותו של יונתן למחנהו ; וכיוון שהמאבק בין המחנות בסוריה לא הגיע לכלל הכרעה, היתה חשיבות רבה לכל שינוי במערך-הכוחות. יונתן זכה להטבות ולכיבודים אחרים שהוענקו לו באורח רשמי מטעם המלך הינוקא, אנטיוכוס השישי. דומה שהחשובה בהטבות אלה היתה מינויו של שמעון אחיו לנציב איזור החוף, מינוי שמסר למעשה את הפיקוד על הארץ לידי בניו של מתתיהו, כממוניו של טריפון. יונתן, כדרכו בעבר, השתתף במלחמה בין היריבים על השלטון בסוריה ופעל כתומכו של טריפון נגד תומכיו של דמטריוס השני. את העיר עזה תקף ואילו אשקלון שיתפה אתו גם הפעם פעולה. יונתן גם הרחיב את תחום פעילותו. בגליל העליון הוא נלחם עם שרי-צבא מתומכיו של דמטריוס, וניצחם בקרב. עוד יונתן נלחם בתומכי דמטריוס בגליל, שם שמעון אחיו מצור על חיל-המצב הסלוקי שבבית-צור בדרום יהודה ואילצו לפנות את המקום (אפשר שמפקדי חיל-מצב זה היו מתומכי דמטריוס ואפשר שהמקום נכבש אף ללא אמתלה כזו). היה זה עוד שלב בפינויה של יהודה מחיל-מצב סלוקי, גם אם נותר עדיין חיל-מצב נוכרי בחקרה. יונתן ושמעון המשיכו לפעול בתוך - או במסווה - המלחמה בין דמטריוס לטריפון גם במרחק וגם בקרבת מקום ליהודה. יונתן שב ונלחם בתומכי דמטריום מצפון לגליל, ואילו שמעון פעל באזורים הסמוכים ליהודה, שהיו בתחום נציבותו. בין פעולותיו יש למנות את כיבוש יפו והעמדת חיל-מצב בה לאחר שחשד כי היא עומדת לעבור לצד דמטריוס. את העיר הזו כבש לזמן-מה יונתן עוד קודם-לכן, ועתה היא שוב נכבשה על-ידי שמעון, אך לעיר יהודית הפכה רק מאוחר יותר. פעילות זו, שהיתה מרשימה בעוצמה ובהיקף הגיאוגראפי שבהם התנהלה, ספק אם תרמה במישרין לחיזוקה של יהודה. אמנם ההשפעה הרבה שהיתה ליונתן במאבקים הפנימיים בממלכה הסלוקית חיזקה את מעמדו, אולם השפעה זו לא הפכה לנכס מדיני קבוע ליהודה. עם נפילתו של יונתן התבטלו הישגיו, ומלאכת חיזוקה והרחבתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל לא תיעשה עוד בדרכים שבהן הלך יונתן.
הקמתה של מדינת יהודה החשמונאית לאחר ימי יונתן נעשתה תוך עימות או התעלמות מן השלטון הסלוקי, שנחלש והלך, ובאמצעות פעולה צבאית והתיישבותית בארץ וגיור חלק מתושביה. הניסיון להשתמש במאבקים הפנימיים בממלכה הסלוקית ולהיבנות מהם לא הוכיח את עצמו. קשה לקבוע אם יונתן ראה בניסיון זה אמצעי להאדרת מעמדו האישי או מכשיר להשגת מטרות לאומיות. כך או כך, הדרך שבה סיים את דרכו המדינית מצביעה על חוסר התועלת בשיטה המדינית שנקט. תרומתו של יונתן להקמת מדינה יהודית ריבונית מתבטאת בכמה תחומים. הוא הצליח לשרוד ולשמור על מחנה התומכים בחשמונאים לאחר מפלת יהודה ועל אף המאמצים שעשה בקכידס כדי לבערם כליל. הוא ניווט בהצלחה רבה בין המאבקים שבין דמטריוס הראשון, בלס, תלמי פילומטור ודמטריוס השני. יונתן הגיע גם למעורבות ולהשפעה במאבקי הכוח הפנימיים בממלכה הסלוקית, אך הישגיו הביאו בעיקר להאדרת מעמדו האישי, ואילו במישור הלאומי היו אלה הישגים חולפים. בהנהגתו התחזקה יהודה מבחינה צבאית וגילתה יכולת רבה בתחום הצבאי המקצועי במלחמות מצור, במלחמה במישור ובניידות למרחקים גדולים. ושיפורים אלה הניחו נדבך חשוב בהכשרתו של הכוח הצבאי היהודי שכבש את ארץ-ישראל בשנים הבאות.
כמו יהודה לפניו - ושמעון אחריו - היה יונתן מודע לחשיבותם של קשרי החוץ ופעל להרחבת קשריה של יהודה עם כוחות מדיניים מחוץ לגבולות הארץ. מן המקורות נראה שיונתן היה השליט החשמונאי הפעיל ביותר בתחום זה. ליחסים המיוחדים שטיפח עם תלמי פילומטור מלך מצרים היתה חשיבות בדבר עמדותיו במערכת היחסים הפנים סלוקיים, ואלה השפיעו על יחסיו עם העיר אשקלון. זאת ועוד: היחסים עם מצרים התלמיית היו אחד היסודות העיקריים במדיניות החוץ של יהודה בתקופת החשמונאים כולה, גם אם פרטיהם לא נודעו.
יונתן חידש גם את הברית עם רומא, שנכרתה עוד בימיו של יהודה המקבי. התעודה של חידוש הברית בימי יונתן לא השתמרה, אף-על-פי שתעודות ברית אחרות (מימי יהודה המקבי, שמעון ויוחנן הורקנוס) צוטטו במקורות במלואן. אולם אין מקום לספק באשר לחידוש הברית (ראה : מקבים א יב א-ד). פעולה זו חשובה היתה ליהודה מבחינת האינטרס המדיני ונדרשה מבחינת הנוהג הדיפלומאטי המקובל, כדי להמשיך ולקיים יחסי ידידות עם רומא. הברית שנכרתה בין יהודה לרומא בימי יהודה המקבי לא מנעה אמנם את התקפתו של בקכידס, שר-צבאו של דמטריוס הראשון, על יהודה, ורומא לא שלחה כוח צבאי לעזרת המורדים. אולם לא נראה שעובדה זו יכולה היתה לגרום לאי חידושה של הברית. קשה להניח שיהודה המקבי ואחיו אכן חשבו שפירושם של סעיפי הברית בדבר עזרה צבאית מרומא הוא שלגיונות רומיים יחושו מיד לעזור ליהודה בצרתה. נראה שהמדינאים של התקופה - ובכללם המדינאים ביהודה - ראו בסעיפים אלה יותר איום כלפי האויב הצפוי ויצירת פתח חוקי להתערבות צבאית מאשר מחויבות רומית ויסוד לציפייה להתערבות צבאית מידית של רומא. יש המשערים שהריסון המסוים שחל בפעולותיו של בקכידס ביהודה אחרי נצחונו על יהודה המקבי בקרב אלסה, היה תוצאה של הברית בין יהודה ורומא או אולי בשל פעילות רומית כלשהי לטובת המורדים. אשר לנוהג הדיפלומאטי, חידוש הברית היה מחויב המציאות. שלטונו וסמכותו של הסינאט הרומי היו ממושכים וקבועים, ואילו בשלטונם של מלכים ושליטים שעמם באה רומא בקשרי ברית חלו חילופים ותמורות. לכן ציפתה רומא - והדבר היה לנוהג מקובל וקבוע - ששליט חדש של מדינה בעלת-ברית של רומא, שהיה ברצונו להוסיף ולהחזיק בברית, יחדש אותה מטעמו ובשמו-שלו. כיוון שהיה מעוניין בברית זו, שלח אפוא יונתן שליחים לרומא כדי לחדש את ברית-הידידות שנכרתה עם יהודה המקבי.
פעילות דיפלומאטית אחרת של יונתן היתה קשירת קשרים עם ספרטה. מתוך המידע הכלול בנוסח האיגרת ששלח יונתן לספרטנים (מקבים א יב ו-כג) אפשר ללמוד שיונתן תלה את יוזמתו-שלו ביחסי ידידות שהיו קיימים יותר ממאה שנה קודם-לכן, בין היהודים לספרטה, והשתמש במשלחת שיצאה מטעמו לרומא כדי לדרוש בשלומם של הספרטנים ולחדש עמם את יחסי הידידות הישנים. טעמה של יוזמה זו כנראה כפול. ספרטה היתה מדינה רבת יוקרה והקשר עמה היה בו משום כבוד למדינה שזה מקרוב נולדה ועשתה צעדים ראשונים בין האומות. ספרטה היתה גם מקורבת ביותר בתקופה זו לרומא, והיה זה טבעי שיחודש קשר היסטורי בין שתי מדינות שנמנו אז עם מחנה ידידיה של המעצמה הרומית. היה זה אפוא מעשה צפוי למדי על-פי העיקרון "ידיד ידידי - ידידי הוא", ואין תימה שיונתן, שהיה מודע ביותר לחשיבותו של הגורם הדיפלומאטי במדיניות, נקט יוזמה זו. המעשה שעשה נחשב גם בעיני מחבר ספר מקבים א לחשוב ויוקרתי, ונראה היה לו שמוצדק להביא בספרו את התעודה הנוגעת לכך במלואה. תעודה זו מאלפת מכמה בחינות, והיא מוסיפה אישור לידיעה בדבר שליחת משלחת לרומא לחידוש הברית עמה ומציינת אף את שמות השליחים: נומניוס בן אנטיוכוס ואנטיפטרוס בן יסון. הראשון פעיל בשירות החוץ של יהודה גם בימי שמעון ויוחנן הראשון, ואילו אביו של השני שימש במשלחת שיצאה לרומא מטעם יהודה המקבי ואחיו פעל בימי יוחנן הראשון. מכאן עולה ששירות החוץ של יהודה החשמונאית היה נחלתן של כמה משפחות שהחזיקו בתפקידים אלה, וכנראה רכשו ידע באורחות דיפלומאטיה, בהוויות עולם ובלשון היוונית שהכשיר אותם לתפקידיהם. יונתן פיתח אפוא את קשריה של יהודה עם מדינות שהיו - כמו יהודה – ידידותיות לרומא. עוד יהודה המקבי הקדיש אמנם תשומת-לב למדיניות החוץ, אך יונתן דאג לפתחה ביתר תנופה. הידוע לנו על פעילותו בנושא זה (רומא, מצרים, ספרטה) אינו כולל בהכרח את כל תחום פעולותיו, כפי שנרמז אולי בספר מקבים א : "ואל בני ספרטה ולמקומות אחרים שלח איגרת..." (יב ב). פעילותו הדיפלומאטית של יונתן השתלבה במעשיו ובמעורבותו בנעשה בממלכה הסלוקית. דומה שגבולות יהודה היו צרים לכשרונותיו ולשאיפותיו, אולם ספק אם ההשקעה בפעולותיו המגוונות היתה שווה בכל המקרים את הפרי שזכתה יהודה מהן.
יהודה, שרוב שנותיו בראש המוררים עברו בשדות-הקרב, מצא את מותו בשדה-הקרב. יונתן, שהקדיש את מיטב כוחו לפעילות צבאית ומדינית בסבך עסקי המדינה הסלוקית, סופו שנפל במלכודת שטמן לו טריפון. כאשר מרד טריפון בדמטריוס השני, נטל תחת חסותו, כמועמד לכס-המלכות הסלוקית, את הילד אנטיוכוס השישי, בנו של בלס ונכדו כביכול של אנטיוכוס הרביעי. יונתן, שיחסיו עם דמטריוס השני נעכרו, עבר לצדו ופעל גם נגד תומכיו של דמטריוס. מדוע ביקש אפוא טריפון להגותו מן המסילה? ספר מקבים א השיב על שאלה זו בכך שטריפון - שחרש מזימות לסלק את אנטיוכוס השישי, בן-חסותו הצעיר, וליטול לעצמו את כס-המלכות הסלוקית (כפי שאכן אירע) - חשש פן יפריע לו יונתן בביצוע מזימותיו אלה. לכן חיסלו בעורמה. אולם דומה שהסבר זה הוא הסבר אפולוגטי. הוא מציג את יונתן לא רק כמי שנשאר נאמן בברית, אלא גם כמי שהיה נאמן למלך החוקי ולא היה נותן יד לטריפון האוזורפאטור. עניין זה של נאמנות היהודים לבעלי-בריתם ודביקותם בשבועות נאמנות, .חוזר לא אחת בספרות התקופה והיתה לו חשיבות לתיאור התדמית היהודית באור חיובי ובמיוחד לתיאור תדמיתם של היהודים כחיילים נאמנים בשירות המלכים ההלניסטיים. אולם, מה שלא יהיה משקלו של ההסבר שניתן בספר מקבים א למעשהו של טריפון, ממהלך המאורעות נראה שסיבה נוספת לפעולתו, אולי עיקרית, היתה נסיונו המחודש של יונתן לכבוש את החקרה בירושלים. חיל-המצב שישב בה היה הביטוי הממשי והבולט ביותר לכך שיהודה לא היתה עדיין ריבונית. אולם כשם שהיהודים השתוקקו לעקור מקרבם את חיל-המצב שישב בחקרה שבירושלים, כך הקפידו השליטים הסלוקים לקיימו, כביטוי ממשי אחרון לשלטונם על יהודה. למרות הקשיים שהיה נתון בהם, לא היה דמטריוס השני מוכן לקנות את ידידותו של יונתן תמורת ויתור עליה וגם טריפון ראה בהפקרת החקרה מחיר יקר מדי תמורת ידידותו של יונתן. ייתכן שאנשי חיל-המצב בחקרה נמנו עם תומכי טריפון, דבר שהגדיל עוד יותר את מחויבותו כלפיהם. טריפון בחר אפוא בדרך העורמה. הוא הזמין אליו את יונתן לעכו, כשהוא מעמיד פנים שכוונתו לקיים עמו שיחות ידידותיות. יונתן נכנס למלכודת, וטריפון אסר אותו בעזרתם הפעילה של אזרחי עכו והרג את מלוויו. עוד זמן-מה השתמש טריפון ביונתן השבוי בתור אמצעי לחץ על שמעון אחיו, והרגו רק לאחר שנכשל בנסיונו לפלוש ליהודה ונסוג מן הארץ. קראו עוד:חלק א': ההשתלבות במאבקי הכוח במדינה הסלוקית (142-160 לפני-הספירה) (פריט זה)
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
