חובות שבין אדם לאלוהיו : העליה לרגל

ביהדות

מצוות העלייה לרגל אל בית המקדש מתוארת בתורה כך: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. טו אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם. טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה. יז שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה--יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶל-פְּנֵי, הָאָדֹן ה’" (שמות כג, יד).

על-פי הכתוב צוו בני ישראל לעלות לרגל לבית המקדש שבירושלים שלוש פעמים בשנה - בחג הפסח שבחודש ניסן (החל בעונת האביב), בחג השבועות (החל בראשית הקיץ) ובחג הסוכות שבחודש תשרי (החל בעונת הסתיו) . העליות לרגל - מארץ ישראל ומהתפוצות - התקיימו עד חורבן בית המקדש. הן ביטאו את הלכידות הדתית היהודית והיו מלוות בחגיגות ובתפילות, כמבוטא בשירת ההלל וההודיה בספר תהִלים קכב:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה’ נֵלֵךְ.
ב עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם.
ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.
ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה’.

לאחר חורבן בית המקדש בוטלה חובת העלייה לרגל.

בנצרות

העלייה לרגל בנצרות אינה חובה, אלא מנהג. מקורו של מנהג זה בביקור שערכה הלנה, אמו של קיסר רומא קונסטנטינוס, בארץ הקודש במאה הרביעית. בביקורה עלתה לרגל לקברו של ישוע בירושלים, המצוי, על פי המסורת, בכנסיית הקבר הקדוש. לאורך ימי הביניים הלכה ונפוצה העלייה לרגל לא רק לכנסיית הקבר הקדוש' אלא לאתרים הפזורים לאורך "דרך הייסורים" – הדרך שלאורכה נשא ישוע את הצלב, עד מקום הצליבה עצמו. מאז נוצרה מסורת של עלייה לרגל לירושלים ולמקומות אחרים הקשורים לחיי ישוע - נהר הירדן, נצרת, וכנרת. מוקדי עלייה לרגל נוצרו גם באירופה הנוצרית, בקברי קדושים.

באסלאם

מצוות החָגְ’- החובה לעלות לרגל למָכַּה לפחות פעם אחת במשך החיים - היא מצוות היסוד החמישית, והיא חלה על כל מוסלמי ומוסלמית בריאים בגוף ובנפש: "97...האנשים מחויבים בפני אלוהים לעלות לרגל אל הבית (כלומר, לכעבה)- כל היכול לצאת לדרך..." (סורת בית עמרם, 3 פסוק 97).

בהגיעם לגבול השטח הקדוש המקיף את מָכַּה חייבים עולי הרגל להיכנס למצב של "אִחראם" - כלומר, למצב קדושה. מצב זה, שהעולים לרגל חייבים להימצא בו לכל אורך תקופת החג, מחייב כמה פעולות. על הגברים מבין עולי הרגל להיטהר,להתבשם, לגזוז ציפורניים, לגלח את השפם ללבוש בגדים לבנים שלא נתפרו בחוט ומחט ולא לכסות את ראשיהם. הנשים, לעומתם, חייבות להיטהר,להתבשם וללבוש בגדים רגילים בצבע כלשהו ועדיף לבן בתנאי שלבושה לא יהיה דומה ללבוש הגברים. לאחר האִחְרָאם עולה הרגל מתפלל ומצהיר על כוונתו לקיים את העליה לרגל. כמו כן הוא חייב ב"תָלְבִּיָה" - קריאות שמשמעותן הבעת כניעה לאלוהים. קריאות אלו נפסקות עם התחלת ההקפות. עולי הרגל מקיפים את הכָּעְבַּה שבע פעמים ומנסים לנשק את האבן השחורה, הנמצאת בפינה הדרום-מזרחית של בניין הכעבה. עולה רגל שלא הצליח לנשק את האבן השחורה יכול להסתפק בהצבעה לעברה. לפי ההשערה, קוטרה של האבן, המוצבת בתוך קיר הבניין, הוא כ-30 ס"מ, ועל-פי המסורת המוסלמית, מקורה של אבן קדושה זו בגן עדן.

החג’ כולל טקסים נוספים. ריצה החוזרת על עצמה שבע פעמים בין שתי גבעות בקרבת מכה, הנקראות צָפַא ומָרְוַה. לפי המסורת, רצה הגר בין שתי גבעות אלה כשחיפשה מים לבנה ישמעאל. בקֻראן נאמר: "185 אָלצַפַא ואָלְמַרְוַה הן מטקסי אלוהים, על כן כל העולה לרגל אל הבית( כלומר, הכעבה) בחג' או בעמרה לא יהיה עליו עוון אם יקיף את שתיהן. וכל המתנדב לעשות טוב, הנה אלוהים מכיר טובה ויודע." (סורת הפרה 158). בין הגבעות נמצא המעיין הקדוש הקרוי "זָמזַם", שעל-פי המסורת החל לנבוע בקרבת מקום ישיבתו של ישמעאל הצמא, כשחיכה לאמו הגר.

שיאו של טקס החג’ הוא בתשעה בחודש ד'וּ אָלְחִגַ'ה, שהוא החודש האחרון בשנה המוסלמית. ביום הזה עומדים עולי הרגל על הר עָרַפאת שבקרבת מכה במשך כל היום, שומעים דרשה ונושאים תפילות. משם הם עוברים לאזור הנקרא מֻזְדָלִפַה, וממנו הם עוברים למחרת, לאחר שמיעת דרשה נוספת, למִנא, שם מתקיים טקס "רמי אָלְגַ'מַרָאת" - "הרגימה" - שבו רוגמים עולי הרגל פסלים המסמלים את השטן. לאחר מכן מתקיים טקס הקרבת הקורבנות. הטקס כולל שחיטת בהמות בבית מטבחיים בעיר הסמוכה, מנא, לזכר עקידת ישמעאל. אז עוברים עולי הרגל ממִנא בחזרה למכה, מבצעים את ההקפה האחרונה, והגברים מסתפרים. פעולות הרגימה, הקרבת הקרבן, ההקפה והתספורת מוציאים את עולה הרגל ממצב הָאִחְרָאם לקראת שובו לביתו.

היום הזה שבו יוצאים ממצב האִחראם ומקריבים את הקורבנות, הוא גם היום הראשון בחג הקורבן - עיד אָלְאָצְ'חַא - הנמשך ארבעה ימים. בכך יוצא עולה הרגל ממצב האִחְרָאם, שאליו נכנס בתחילת העלייה לרגל, וחוזר לחייו הקודמים. עולי הרגל מעדיפים לחזור למָכַּה, להצטייד במי מעיין הזמזם ולהקיף את הכעבה הקפה אחרונה. בדרכם חזרה לבתיהם הם עוצרים בעיר אָלמָדִינָה לשם 'זִיָארָה' - ביקור דתי בקברו של הנביא מֻחמד, ויש העושים את הזִיארָה לפני הגעתם למָכַּה.

החג' מקבץ מוסלמים מכל העולם ויוצר ביניהם תחושת לכידות ואחדות.

באסלאם נהוגה גם העֻמרה - עלייה לרגל, שאפשר לקיימה כל השנה וטקסיה אינם כוללים את העמידה על הר עָרַפאת וגם לא הקרבת קורבנות. המקיים טקס זה בלבד אינו זוכה בתואר חג'.

לחלקים נוספים של הפרק: