| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מצוות שמירת השבת היא מצווה מרכזית ביהדות. בשבת אסורה על האדם כל מלאכה, והוא חייב לתת גם לעבדיו ואף לבהמות ביתו, לנוח. מצוות שמירת השבת היא אחת מעשרת הדיברות; חשיבותה מתבטאת בכך שבני ישראל נצטוו עליה אפילו לפני מתן התורה, כשהותר להם ללקט מזון במסעם במדבר בששת ימות החול בלבד. בעשרת הדיברות נאמר: " ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ: לֹא ַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ). על בני ישראל להקדיש, אם כן, את יום השבת לעבודת אלוהים; לכן עליהם להימנע ביום זה מעשית מלאכות לשם קיום. התורה נותנת נימוק שני לקדושת השבת - העובדה שלאחר ששת ימי בריאת העולם, נח האל ביום השביעי ממעשה הבריאה. כך נאמר בעשרת הדיברות: "י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ" ("שמות" כ). איסור המלאכה מעניק לשבת משמעות רוחנית ומְפַנה זמן לתפילות וללימוד תורה. יום השבת הוא יום חגיגי לא רק בגלל חובת התפילה החגיגית והלימוד בתורה, אלא בזכות המנהגים הרבים הקשורים בו: סעודות חגיגיות המלוות במאכלים טובים, לבישת בגדים חגיגיים ושירת זמירות בסיום הארוחות. איסורי מלאכה מייחדים גם את המועדים ביהדות. ביום הכיפורים אסורה כל מלאכה, ובחגים מסוימים אסורה המלאכה באופן חלקי - בשני ימי ראש השנה, ביום הראשון והאחרון של חג הסוכות, ביום הראשון והאחרון של חג הפסח וביום חג השבועות.
היום הקדוש לנוצרים הוא יום ראשון בשבוע. קדושתו נובעת מכך שבו החלה בריאת העולם, על פי ספר בראשית, וכן מן האמונה שביום ראשון קם ישוע לתחייה, שלושה ימים לאחר צליבתו. בתחייתו של ישוע נברא העולם בפעם השניה, על פי ההשקפה הנוצרית - הפעם, ללא חטא. יום ראשון מסמל אפוא את האפשרות שנתן האל לבני האדם לזכות בישועה. ביום ראשון נערך בכל כנסייה טקס חגיגי הכולל את סקרמנט "סעודת האדון", תפילה ודרשה. לתפילת יום ראשון באים המאמינים במיטב בגדיהם, והחגיגיות ניכרת גם בסעודות הנערכות ביום זה. סקרמנט סעודת האדון הוא חובה ייחודית לנצרות, הן בתוכנה והן במשמעותה. מהות הסרקמנט היא הזדהות עם קורבנו של ישוע, באמצעות אכילת לחם ושתיית יין, ההופכים בתהליך מיסטי לבשרו ולדמו של ישוע. "סעודת האדון" משחזרת את ארוחתו האחרונה של ישוע עם תלמידיו, בטרם נצלב. על-פי המסופר בברית החדשה, חילק ישוע במהלך אותה ארוחה לחם לתלמידיו ואמר להם: "קחו אכלו, זהו בשרי"; ישוע גם נתן לתלמידיו לשתות יין ואמר: "זהו דמי, דם הברית החדשה, הנשפך למחילת חטאים". (הבשורה על פי מתי כו, 29-26). יום ראשון הוא יום שבתון מעבודה בנצרות, ועל הנוצרי להימנע בו מעבודה הנעשית תמורת שכר. מכיוון שאינה דת הלכה, אין בה איסורי מלאכה מפורטים, ומלאכות בית כגון בישול ואפייה, אינן אסורות בה.
יום שישי נקרא בערבית "יום אָלגֻ'מעַה". ביום זה חייב המאמין להתפלל את תפילת הצהריים בציבור, במסגד, ולהאזין לדרשה הניתנת לפניה. לתפילה זו הוא חייב להגיע לאחר רחצה יסודית ובמיטב בגדיו. באסלאם אין חובת קיום שבתון מעבודה ביום שישי. המוסלמי חייב לשבות מעבודתו רק בשעות התפילה, אך לפניהן ואחריהן מותר לו להמשיך לעבוד. ימי השבתון של היהדות והנצרות, שהיו הדתות הנפוצות בזמן הופעתו של האסלאם, יצרו את הצורך של חכמי הדת המוסלמים לקבוע האם היום המקודש להם יהיה אף הוא יום שבתון מעבודה. ההשקפה שהנחתה אותם להימנע משבתון ביום המקודש הייתה, כי אלוהים בגדולתו לא היה זקוק למנוחה בסיום בריאת העולם. לעומת זאת, במדינות המוסלמיות המודרניות נקבע יום שישי כיום שבתון מלא. לחלקים נוספים של הפרק: חובות המאמינים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
